בסיומו של הספר הרגשתי דפיקות לב מואצות, כאילו עברתי את המסע המפרך והמטלטל ביחד עם הדמויות וכעת הגענו אל המנוחה, אל הנחלה. רק שהנחלה אינה מבשרת טובות ולכן משאירה אחריה שובל של עצב וחרדה.

רודי ואימו טוני, יוצאים יחד למסע. הם עוזבים את אוסטריה כדי להגיע אל המקום אליו מבקשת האם לחזור כל חייה, כפר נידח בו גדלה ושם השאירה את אביה ואת אימה. כל חייה התחרטה על היותה בת נוטשת ורעה וכעת היא מוכנה לסגור מעגל ולהתייצב מול הוריה. היא לוקחת איתה את בנה וביחד הם יוצאים למסע של השלמה והכרה בו הם מתוודעים זה לזו וזוכים להכיר לעומק.

היחסים בין האם ובנה מרגשים ומעוררים התפעלות. הם לא חפים מבעיות וזה כל היופי במערכת היחסים הזו. האם מעריצה את בנה ולפעמים מגוננת יתר על המידה. לפעמים מוצאת עצמה משקרת או מגזימה כדי שדבריה יילקחו ברצינות הראויה להם והוא מצידו מוצא עצמו לעיתים בז לאימו הדרמטית, האישה הפשוטה וחסרת ההבנה המעמיקה. בסוף המסע יבין רודי דברים על אימו. דברים משמעותיים שייקח עימו לשארית חייו.

הספר מרגש. הוא כתוב בשפה עשירה וגבוהה ומצליח להכניס בשפתו ובתיאוריו המדויקים את הקורא אל תוך העולם הספציפי של 1939. עולם בו טוני מנסה להגן על בנה שנולד לאם יהודייה ואב נוצרי. היא מנסה להרחיק אותו מיהדותו ובכך להגן עליו מפני השנאה הקשה ששוררת בערים ובכפרים. דווקא בגלל אותה מגננה אימהית חזקה ועוצמתית מוצא עצמו רודי מתחלף עם אימו בתפקידים ומגן על "היהודייה המסריחה" מפני כל אותם עוברי אורח עלובים.

זהו סיפור אנושי על יחסים עמוקים בין אם לבנה אך גם על יחסים בין אנשים טובים הפוגשים זה את זו באמצע מלחמה וצמאים לתמוך ולהיתמך. זהו סיפור על הטוב שנמצא בעולם שטוף רוע ועל האמונה והדבקות שלנו כבני האדם לשרוד ולהישאר בחיים.
סופו של הספר עצוב והשאיר אותי בתחושות קשות. היהודים נרדפים מאז ומעולם ולנצח נחיה על חרבנו.

"הייתי צריכה לעשות זאת לפני שנים, אבל תמיד היו עיכובים, בלבולים, דחיות. קשה לנו לעשות את הטוב, הדרך אל הטוב תמיד זרועה מכשולים".

כמו בכל ספריו של אפלפלד, גם פיסת חיים זו אינה אלא אלגוריה לחיי היהודים באירופה. כך שאפילו הקפה - שהוא המוטיב המלווה של הספר - בא לעורר אותנו על התרדמה שבה שקועים יהודי אירופה. ישתו קפה כל היום וכל הלילה - ועדיין הם ישנים על האף, ואינם מבחינים ברכבת הפיכחון שבאה לקחת אותם אל השאול עלי אדמות, ואף את פניה הם מקבלים בצהלות שמחה.
הספר הוא חגיגה אירונית: דווקא החלומות הם האמיתיים, ודווקא בשינה מתגלים המסרים החשובים, הקריטיים, להצלחתן של הדמויות. אבל הכל לשווא. לא רודי הציניקן, ולא אימו התיאטרלית, אף לא ארנה, אינם מסוגלים להוציא את מסרי החלום מן הכוח אל הפועל. כי הנה, שוב בא הקפה כסם ממכר, כדי להשכיח מהדמויות את האמת המרה אודות המציאות שבה הן משוטטות כאחוזות תזזית.
בתחכום רב, מצליח אפלפלד לסנוור את עיני הקורא באופטימיות חלולה, כך שאינו שם לב עד לרגע האחרון ממש, שהוא - יחד עם כל גיבורי הספר - כבר התדרדרו מקצה הצוק.

מתגנב אליך לאט לאט בלי שתרגיש, בחרישיות, במשפטים קצרים מועטי רגשות, מסע איטי שבקושי מתקדם. כמו הדרך של רודי המתבגר לצד אימו מאוסטריה חזרה לכור מחצבתה, כך גם דרכו של אפלפלד אל לב בקורא. איטית כמו מהססת, לעיתים נעצרת בפונדק לאזור כוחות, לחפש נחמה, ואז ממשיכה בעיקשות נגד כל הגיון בדרך אל המחוזות הכפריים והאנטישמיים תקופת פרוץ מלחמת העולם הכי שניה. אפלפלד מגיע אל לב ליבו של הקורא בדרך מיסתורית ולא מובנת. וכשהיד של הסיפור עוטפת את ליבך בעדינות, או אז היא לוחצת לחיצה אחת, לחיצה מהירה ודי.

רודי ואימו יוצאים מכפר ליד וינה באוסטריה וחוזרים בדחף פתאומי של האם לחזור לבית הוריה. רודי תלמיד גמנסיה מצטיין, עם מראה ארי מובהק אותו ירש מאביו הנוצרי אינו מבין את אימו. האם מונעת על ידי זוגנרוהא (zugenruhe) מילה גרמנית שמבטאת את דחף הציפור לנדידת החורף, דחף שהוא חזק מהציפר.
לאורך הסיפור נראה כי אימו של רודי נמשכת למחוזות הכפריים בהם נולדה, רוויי האנטישמיות האלימות הבורות והשנאה כמו שעש נמשך ללהבה. רצונה לפייס את הוריה חזק מיצר ההשרדות.
במהלך המסע רודי עובר מסע משל עצמו לגילוי יהדותו, וזיקתו לעם הנרדף, תוך שאלות חוזרות ונשנות, ונסיונות עקרים להבין מדוע עם זה שנוא כל כך.

המסע של רודי ואמו מתקדם אט אט, לפעמים נראה כעוצר, כך גם הספר. גדולתו של הספר היא בזה שכשהו מסתיים אתה לא מצליח להפסיק לחשוב עליו.
את הספר את\ה יכול להניח, אבל הוא לא יניח לך
אני חייב להרגע אם לי צ'ילד

מומלץ מסע מרגש

ספר גדול. כמעט ללא עלילה מכניס אותך הסופר אל עולם מיוחד. האם יהודיה נשואה לנוצרי אתו ברחה מביתה היהודי ונולד בן לאם יהודיה. הספר מתאר את חזרתה של האם להוריה. במקביל את קבלתו של הבן לחיק היהדות. הכל במעטה של ספור מסע. זו גדולת הסופר. לבסוף לפני המפגש עם הורי האם היא נעלמת לבן אשר מחפש אותה עם ידידתו ארנה עד סוף הסיפור. הסיפור אינו מסתיים בכוונה כל אחד יסיים אותו כיד דמיונו. הספר עמוק גדול ומרתק. העלילה על רקע הכחדת העם היהודי על ידי החיה הנאצית.

עושה דווקא רושם של ספר נחמד הספר הזה, לא ארוך מידיי לא חופר מידיי,מילים יפות, כותב כמו שצריך מה כבר יכול להשתבש?

דבר ראשון מדובר בספר בתקופת מלחמת העולם השנייה, ומי שלא בראש שלו עוד סיפור יהודי-גלותי זוכה אוסקר שלא יתאמץ במיוחד. דבר שני שמאוד הפריע לי זה שהעלילה מתקדמת באיטיות אדירה ובחצי הראשון של הספר כמעט ולא קורא כלום, רודי ואמו נוסעים להם להנאתם מאיזו עיירה קטנה ליד וינה שבאוסטריה אל איזור כפרי נידח על גבול פולין-אוקראינה תוך כדי המסע הקטן שלהם מהעיר לכפר, לאט-לאט (אולי אפילו לאט מידיי) עולים קווי דמותם של הדמויות יחד עם סיפורים מעברם וגם סיפורים שמבררים את פשר המסע שלהם.

מצד שני הכתיבה באמת טובה ואין ספק שהסופר עושה את עבודתו נאמנה תוך כדי זה שהוא מחלק את הספר לפרקים קטנים בצורה מאוד נוחה לקריאה, ובכך גורם לשיעמום בתחילת הסיפור להיראות מעט פחות גרוע. הספר עוסק בנושא מאוד מאוד לא אטרקטיבי ואפילו אפור הייתי אומר (למרות שהוא עשוי להיות טעון) וזה בעצם האנטישמיות, היהודים בגולה, אופיים של היהודים, האם יש סיבה לשנאה כלפיהם? וגם מבלי לשים לב בנוסף לכל הצרות הללו גם יחס בין אם חד הורית (שהתחתנה עם נוצרי, לא עליינו!) לבין בנה. הייתי אומר שזה ספר נחמד ליום השואה ולא יותר.

למזלינו הספר הזה קצר יחסית, וגם מציב במהלך הסיפור (אם כי מעט) מספר שאלות ומדגים אותם גם בסיטואציות בנושאים כלליים כמו אמונה באלוהים כנגד אתאיזם. הגיון כנגד אימפולסיביות. חיים בעיר לעומת חיים בכפר. צירוף מקרים לעומת גורל ועוד דברים שגורמים לספר להיות בסך הכל ספר בסדר.

לקראת סוף הספר העלילה מתחילה להתקדם בקצב הרבה יותר טוב, עד שהיא נעצרת לחלוטין בסוף הספר (!?!).
הספר לא טומן בחובו דברים שאי אפשר היה להסתדר בלעדיהם. כמו שאמרתי הוא נחמד בשביל להעביר מעט זמן, או בשביל להתחבר קצת יותר ליום השואה. אבל כמו עטיפתו הוא אפור לוט בערפל וסופו תמוהה.

יש קרוב לאינסוף ספרים בעולם ויש כל כך מעט זמן לקרוא אותם...
לא כדי להתמקד בטובים שבהם?

רק אם אתם ממש חייבים, אם אתם רוצים ספר טוב באמת המשיכו הלאה - טעיתם בכתובת.

עושה רושם שאפלפלד לקח על עצמו מסע צלב. המסע הוא מסע הצלת דמותה של היהדות באירופה והצורך להזכיר לנו יום יום ושעה שעה כי רדופים היינו בכל מקום ונרדפים גם עכשיו.
בספר שלפנינו החומרים הידועים: נהר הפרוט, המתח בין יהודים לנוצרים, הכפרים הגזעניים, מזרח אירופה וכך הלאה. מהחומרים הללו בונה אפלפלד עוד סיפור של הכחדה, של מתח בין-גזעי.
טוני היא אשה יפה באמצע שנות השלושים של חייה. אותה ואת בנה רודי בן ה-15 אנחנו פוגשים בתחילת מסע בן שנתיים. המסע מתחיל מוינה שבאוסטריה ונגמר אי שם בכפר הוריה דראטשינץ שבמזרח רומניה. הזמן הוא כשנה טרם מלחמת העולם השניה. טוני לוקחת את בנה, מוכרת את ביתה, נוטלת את רכושה הלא מועט, רכוש שירשה מהמאהב האחרון שלה ויוצאת למסע של שיבה הביתה אל הוריה אותם לא ראתה 17 שנים. הנטישה ארעה לאחר שהלכה בעקבות אוגוסט אהובה הנוצרי, שבתחילה נהג בה כנסיכה, אבל היחס השתנה חיש מהר ונגמר בפרדה.
אפלפלד מטפל בחומרים אלה ברחימאות גדולה, בפרטי פרטים של רגש, בתאורים יפים של מסע של שני אנשים אל מר גורלם. במשך המסע הנער רודי, הנאה והנוצרי למראה, גדל והופך לגבר רודי בן ה-17, גבר השש אלי קרב בכל עת שמעליבים את היהודים. הוא שונא את פחדם של היהודים, את התרחקותם ממדון, את כניעותם וחולשתם.
בעוד הוא ואמו עוברים במסעם מכפר לכפר, בדר"כ לאורך נהר הפרוט החביב על האם, אנו עדים להפכפכותה של האם, למעבר בין שמחת חיים עצומה לנפילה פתאומית לדכדוך שתיקה. רודי שומר עליה בגישתו המעשית לחיים, בישירות שלו ובתבונה אותה ירש מאביו. האם חוששת שמא ירש גם תכונות אחרות מהאב השנוא.
על סף המפגש בין האם להוריה ובעודם שוהים בפונדק האחרון, מציעה האם כי תסע לפגוש את הוריה לבדה ותחזור לקחת את רודי. היא יוצאת ולא שבה יותר. מכאן מתחיל מסע אחר, מסע בו רודי יוצא בעקבותיה, יציאה של כל היהודים ברכבת כדי לסייע ב"מאמץ המלחמתי". הוא עובר מתחנת רכבת אחר לאחרת ומחפש את אמו, למסע מצטרפת ארנה, נערה שנעזבה בתחנה לאחר שהלכה לחפש מים ולא הספיקה לרכבת. הם יוצאים יחדיו למסע, מגיעים לתחנת רכבת אחרת בה יש עוד 16 יהודים נטושים ולבסוף מגיעה הרכבת...
זה אולי אינו החזק בין שפע ספריו של אפלפלד, אך ספר רע אין למצוא בין כתביו ואוהביו ימצאו גם בספר הזה את יפי הכתיבה, את עדינות הרגשות המובעים, את אהבת האדם (היהודי) האינסופית של אפלפלד. יפה.

האמת שקראתי את הספר ברגשות מעורבים. מצד אחד, הסיפור הוא בעל עוצמה יוצאת דופן. עלילה פשוטה מאוד, אבל חזקה מאוד. אפשר לספר אותה בדקה, אבל לחשוב עליה אחר כך שבועות. גם הרקע שמסביב מרתק מאין כמותו. החיפוש אחר הזהות העצמית, היהודית, בעידן שבו האנטישמיות היא חלק כל כך בלתי נפרד מהמחשבה, עד כי היא נראית כמעט טבעית. הדמויות גם הן אנושיות מאוד, חמות, שונות זו מזו באופן שיוצר מתח ועניין אבל גם כל כך קשורות זו לזו, שזה נוגע ללב.

מצד שני, יש בספר קצת יותר מדי "קישוטים" לטעמי. זאת אומרת, הדיאולוגים לא ממש מציאותיים, יש מן קפיצות במצבי רוח ובהלכי מחשבה שלא נשענות על שום דבר ממשי, ודברים קורים או לא קורים, בלי שום סיבה ברורה. הכל כזה קצת תלוש: למה נשארים במקום מסוים, למה ממשיכים, למה פתאום כועסים. רבים על דברים לא ברורים. הכל קורה בלי הסבר מניח את הדעת. מדובר בספר מסע, סימבולי מאוד, חזק יותר ברובד הרוחני שלו, ופחות נשען על זרימה טבעית של התרחשויות. אני בדרך כלל פחות מתחברת לספרים כאלו, אבל בכל זאת, בשורה התחתונה, אהבתי אותו.
מומלץ מאוד למי שכן אוהב ספרים מהסוג הזה, שקצת "מרחפים" מעל פני הקרקע, פחות טבעיים בשפה שלהם, באופן שבו הם "נשמעים", אבל מעבירים רגשות חזקים מאוד לקורא.

אודה ואבוש כי זה הספר הראשון של אפלפלד שקראתי.
החלטתי לקרוא את הספר כיצירה ניטרלית.
וכמו שכתב אחד המבקרים כאן, הפריעו לי הקפיצות והקיטוע בעלילה.
כאן החלטתי לבדוק באינטרנט מהיא ארץ הרותנים, והנה הפלא ופלא היה אזור כזה(קשה לי להגדיר אותו בדיוק אבל הוא היה)
ופתאום נזרקתי אל הספר,התזזיתיות היא של האם, מאוחר יותר אלו המאורעות של השואה.
הסדר שהבן מנסה ליצור הוא לא הסדר של הרותנים הנוצרים.
הוקסמתי מהכתיבה כבר בעמוד השני שלישי שבו האם עומדת מול נהר ילדותה ומתפעלת מיופיו, והכעס של הבן "לא הניח לו להיות נדיב"
בעתיד הקרוב אחזור אל הספר לאחר שיתגבש וישקע הרושם שבו אני מצוי.

הספר החדש של אפלפלד מעיד על עצמו שהוא "הזמנה למסע לנבכי הזהות היהודית המודרנית" מעבר לסיפור הרומנטי שלעצמו. אולם לא מצאתי בספר זהות יהודית אחרת מלבד זו של היהודי הגלותי: נרדף, מגורש, מבוהל, ארור ומשלים עם גורלו באומות האנטישמיות, ואם לא - הרי הוא תמים עד כלות, עד כדי הליכה בכיוון הלא נכון (תרתי משמע) זה שמוביל אל האבדון הידוע מראש. אין בספר כל התפתחות בסוגיית הזהות היהודית, וגם הקונפליקט של הנער, בן לאם יהודיה ואב נוצרי (קלישאה ששרדה כנראה מתקופת ההשכלה) מוצג באופן פשטני, בין שהיא אוטוביוגרפית ובין שלא. וכך, אנו מקבלים עלילה רומנטית חסרת עומק, המתפתחת באופן ליניארי ודי צפוי, כולל הקטעים שאמורים להיות תפניות דרמתיות, כולל הנופים ודמויות המשנה המתחלפות. הספר אמנם נעים וקל לקריאה, אבל אולי דווקא משום כך הוא לא הותיר אותי נפעם ומהורהר.