עמוס קינן מרתק מאוד. הדמות האקסצנטרית שלו, העניין המשונה שלו תמיד ללכת נגד הזרם - גם אם זה נגד הנגד. ופה, באחד מספריו החשובים - לוקח אותנו קינן אל מסע חצי בדיוני, חצי אוטוביוגרפי. באיזשהו מובן, קינן הוא הייצוג הטרגי של דור תש"ח. דרך קינן, אפשר לראות מה השתבש שם אחרי המלחמה והקרבות. מה קרה לאותו דור שמנהל יחסי אהבה-שנאה עם המדינה שהקים במו ידיו והיא יורקת לו בפנים. קינן משתמש בשפה פשוטה, ישירה, בלי חוכמות. לפעמים קשה להיסחף יחד איתו כשהוא חוזר אל זיכרונותיו ומנסה להגיע לשורש הבעיה למה לעזאזל קרה שהפך להיות יוחנן לוין יום אחד וגילה את זה כשמשפחתו מתנכרת לו ולא מזהה אותו. ככה קינן/לוין יוצא למסע קצרצר אבל משמעותי דרך העבודה הנוחה כעיתונאי אל החיים הלא ברורים בין המשקאות והשיחות, הנשים והאי וודאות שהופכים לשגרה. לא משנה אם לוין או קינן. איש משפחה או נודד בודד, קינן מגלה את הסתמיות שבדבר. כמה בסך הכל לא שונים הטיפוסים אחד מהשני. לא אכביר הרבה, כי לפעמים זה נראה שאני לא באמת מבין מה אני כותב - אבל הסיפור של עמוס קינן, הוא סיפור של דור ובאיזשהו מובן, פרק בחייה של מדינה מסובכת שכל כך אוהבים אבל קשה לאהוב אותה. כדי להשלים את ההבנה לגבי העניין ולהכיר את קינן עוד יותר לעומק - אפשר תמיד לצלול אל "המסע לעין חרוד" שלו, הספר הייחודי של אשתו נורית גרץ "על דעת עצמו" (שיום אחד אקרא), האלבום היפיפה של רונה בתו שמתעמקת באביה ממבטה שלה ב"שירים ליואל". על הדרך, פנקו עצמכם באיזה "חור בלבנה" וכמובן, בלילה ככה לשמוע את אחרית הימים עם "פתחי לי את הדלת".

בצירוף מקרים מדהים, קניתי את הספר הזה ב 3 באוגוסט 2009, יום לפני פטירתו של עמוס קינן.
אל עמוס קינן התוודעתי דרך הספר "הדרך לעין חרוד", שהיה מבריק. הרגשתי שאני חייב לקרוא עוד ספרים שלו, והספר הזה ספציפית עורר בי סקרנות - ספר אודות אדם שחוזר הביתה ומגלה שלא מכירים אותו. זה הזכיר לי ספר אחר שקראתי, של פיליפ ק. דיק, בשם Flow My Tears, The Policeman Said, שמספר על כוכב טלויזיה שאף אחד לא מזהה אותו פתאום. הסקרנות בערה בי ולכן חיפשתי את הספר (ולמעשה בגלל זה נרשמתי לאתר זה, כדי לרכוש אותו ממישהי שהציעה אותו למכירה).
ביום למחרת סיימתי לקרוא בדיוק ספר (מובי דיק) ותהיתי מה הספר הבא בתור שאקרא. מבלי שהחלטתי עדיין שוטטתי קצת באינטרנט כשגיליתי לפתע שעמוס קינן מת ממחלה קשה.
הופתעתי מצירוף המקרים, והחלטתי שזה יהיה נכון לקרוא את הספר הזה (אולי מטופש לעשות מחוות מעין אלה, אבל מה לעשות, רובנו מועדים ליפול לאמונות טפלות ומחוות לאנשים מתים, חסרות תכלית ככל שיהיו).
הספר מאוד קצר, 130 עמודים, וכתוב בצורה קולחת.
הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו, שאשתך לא מכירה אותך פתאום, הועצמה עוד יותר על ידי כך שאנשים אחרים הכירו אותו בשם אחר.
בנוסף, עמוס קינן טבע בספר המון סממנים אוטוביוגרפיים אודות תקופת מלחמת השיחרור ואחריה (ואף ברמיזה עבה התייחס בזריקת המטען לביתו של שר תחבורה דתי כמחאה על השבתת הנסיעה במכוניות פטריות בשבת - מעשה אותו הכחיש במשפט נגדו).

הספר מאוד עניין. השפה של עמוס קינן נהדרת, משעשעת וקולחת. והאירועים ההיסטוריים סחפו אותי (אוהב היסטוריה, שריטה אישית שלי). אני חושב שזה הפגין קצת את הצד המאוד אמוציונלי של עמוס קינן, והציג בצורה נהדרת עלילה עם סתירה מאוד קשה לפתרון.

אולי כעת ידפיסו מחדש את הספר הזה, שלי אישית נדרשו מאמצים כבירים להשיגו, לך תדע.