היום יצא לי לקרוא על "אפקט פלין" בנוגע לסוגיא מסוימת, ושם הוסבר על זה שפלין מצא שעם הזמן והשנים, נרשמה עלייה בציוני הIQ אך בציוני הכושר המילולי בבחינה הפסיכומטרית נמדדה דווקא ירידה. בהמשך הוא מרחיב שם ומסביר ואני מצטט:
"פלין טוען שבמשך מאה השנים האחרונות, דרך החשיבה המדעית נטמעה יותר ויותר בחיים שלנו. בעקבות זאת התחלנו לחשוב בתבניות מדעיות מופשטות, ואנו נזקקים פחות לדוגמאות קונקרטיות של כאן ועכשיו.
...נמצא, שלפני כמה מאות שנים אנשים לא היו פחות חכמים אלא שהדרך שלהם לתפוס את המציאות הייתה שונה מאוד מהדרך שלנו. לפני העידן המדעי אנשים חשבו במונחים קונקרטיים, כאן ועכשיו. כאשר הם נתקלו בתופעה, השאלה המרכזית שלהם הייתה "מה המשמעות של התופעה הזאת עבורי?", מבלי לסווג את התופעה לקטגוריה לוגית כלשהי."
זה נושא מורכב, והוא הובא שם בכלל כדי להוכיח נקודה אחרת, אבל נתקלתי בטקסט הזה בזמן שאני קורא את הספר המדובר, ולא יכלתי שלא לקשר.
לאחרונה יצא לי לקרוא הרבה ספרים יבשים. כלומר בלי שום טוויסט מעניין, בלי רגשות עם צבעים, סתם סיפור נחמד ואולי גם עם איזו דמות שבוכה ו"מרגשת". זה מאוד הפריע לי, ואולי רק לי, כי אחרי הכל אני לא חוויתי איזה משהו מפעים מהספר, או הרגשתי משהו מיוחד.
אבל בספר הזה הכל היה שונה. "מארש ראדעצקי" לא מכיל איזו חוויה מפעימה או קיצונית, ומדובר בכמעט 400 עמ' עם סיפור על 3 דורות בממלכה האוסטרו הונגרית, כשסוף הספר מציין גם את תחילת מלחמה"ע ושקיעת האימפריה הא"ה.
בכל זאת, צורת התיאור הכללית של יוזף רות (שלא הכרתי לפני) היא מפעימה לכשעצמה. בכל תיאור הכי פשוט בספר, הצלחתי להישאב ולהנות בצורה יוצאת דופן.

ופה אני ניגש למה שציטטתי בהתחלה, אחרי שקראתי את רוב הספר, הצלחתי להבין מה הכוונה בלתפוס את המציאות שונה וגם לתאר אותה בכושר מילולי מסוים. וזה מדהים, ואני מאוד ממליץ.

למרות שממש עכשיו, כשעברנו דירה נפטרנו מהמון ספרים, גם הדירה החדשה שלי, עדיין מפוצצת בספרים! רובם בעברית כמובן, אבל גם בכל מיני שפות אחרות... ספרים שהגיעו אליי בדרכים שונות ומשונות (בנוסף כמובן לדרך הרגילה של קניה בחנות...) מבחינתי זה מדהים שאת רובם (עדיין) לא קראתי! אבל אני בטוח שיום אחד אקרא את כולם... וכך כרגיל אצלי אני שולף לעתים סתם ככה ספר מהמדף ומתחיל לקרוא אותו, בדיוק כפי שעשיתי עם הספר הנ"ל, שנמצא אצלי לגמרי במקרה בכוננית ליד המיטה. ובכן זהו סיפרו של יוזף רוט, שלא היכרתי אותו עד עכשיו. אבל אם לשפוט לאור הספר הזה הוא סופר מצוין! התרבות הגרמנית של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים הוציאה מתוכה כמה וכמה סופרים יהודים מעולים שכתבו בגרמנית ודי אם נזכיר למשל את שטפן צוויג, ליאון פויכטוונגר, פרנץ קפקא, אליאס קנטי ועוד רבים אחרים. יוזף רוט לדעתי חשוב לא פחות מהשמות שהזכרתי; הוא נולד באימפריה האוסטרו-הונגרית וחונך על ברכי תרבותה הגרמנית. הוא מספר כאן בספר הזה את תולדות של שלושה דורות במשפחה מיוחסת שהראשון בה עלה לגדולה על ידי כך שהציל את חיי קיסר האימפריה בסיכון חייו שלו... ואילו הצאצא האחרון לשושלת הזו, הוא כבר איש צבא חלש-אופי, שאיננו משתווה בכלל לדורות שקדמו לו... העניין הוא שתוך כדי תיאור אנשי משפחת האצולה הזו, אנחנו מקבלים תיאור משורטט ביד אמן! של שקיעתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. ויש מין הקבלה בין השמרנות ורמת המוסריות של אנשי המשפחה למצב האימפריה באותה העת, כשהאחרון שבהם מהווה מעין סמל לשקיעתה בשל ניוון ערכים והשחתה... רוט גם שירת בצבא אוסטריה-הונגריה, בזמן מלחמת העולם הראשונה (מלחמה שלאחריה הפסיקה האימפריה הזאת להתקיים יחד עם כל "הסדר הישן" שייצגה) כך שהוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר, כשהוא מספר לנו על הווי הקצונה והצבא בכלל. הווי של אפס מעשה, של דו-קרב, שתייה, משחקי-קלפים והוללות... טכנית מסופר לנו הסיפור בשיטה השמרנית של "מספר יודע כל" ומה שמרתק לדעתי הוא הנימה הצינית שיש בה גם הומור דק, שדרכו מסופרים לנו הדברים; כך שאנחנו הרבה יותר טוב מהגיבור עצמו על התנהגותו הנלוזה, עד שלו רק יכולנו, היינו רוצים לזעוק באוזניו את טעויותיו - כדי לא נגיע ביחד עמו אל הסוף הטרגי... תוסיפו לכך את התרגום היפהפה של אילנה המרמן, (שהיא כידוע מתרגמת מעולה) וקבלו ספר נפלא לדעתי.

לורן סקסיק בספרו הביוגרפי על סטפן צוויג כותב את שחשב צוויג על יוזף רות:

"רות היה המבקר המתמיד ביותר שלו. רות היה הטוב שבכולם, לוחם עשוי ללא חת, חייל של מילים, פתטי ודגול. לא תומס מאן, לא ורפל, אף לא הוא עצמו, יהיו מסוגלים לכתוב אי פעם פרק פרוזה שיש בו מן העצמה ומרוחב היריעה של מארש- ראדצקי. הוא העריץ את הסופר, הוא העריץ את הלוחם, את האיש שלא חדל להיאבק. הוא קינא בתעצומות ייאושו לא פחות משקינא בגאונותו. רות נשאר בוינה עד הרגע האחרון, רות נאבק, הוא לא היה פחדן עלוב הנחבא בין הרי האמזונס. הוא קינא בהתחלותיו וקינא באחריתו. רות ניצב לבדו, בגוף שחוק משתיית אבסינט, אל מול מחרחר המלחמה הגרמני הגאה והלא מנוצח. במשך חודשים על חודשים היה רות יורד, מתנודד וקורס, במדרגות המלון שברחוב טורנון, טעון תקוות שיכורים מטורפת, להילחם נגד הרייך המסתער בשער. האיש הזה, הצמא לחסד שמימי וליין בפרוטה, התייצב אל מול נחשול הפרא הצועד בסך. במאמריו, בהרצואותיו, בפגישותיו עם מנהיגי צרפת ועם הקנצלר שושינג עצמו, נאבק רות באנשלוס גם אחרי כניסת הגרמנים לוינה. בעוד שהוא (צוויג) לא העז לעשות דבר, גם לא לחתום עך עצומה. אפילו מאמר עלוב הוא לא כתב. ההד שעשויים היו לעורר דבריו שיתק אותו. הגרמני תקע את הפגיון בבטן היהודי, והוא לא העז להוציא מפיו ולו מילה שעלולה להתפרש כהתגרות. הוא בוש ונכלם מעצמו. ולא שחדל לתמוך ברות. הוא הזמין את הסופר לבוא איתו לאנגליה, לארצות הברית, שלח לו כסף שלוש פעמים בשנה. בפריז דאגה לו פרידריקה, עזרה לו לעלות במדרגות המלון שברחוב טורנון, תמכה באיש השקוע באלכוהול. יום אחד הגיעה אליו הידיעה על התאבדותו של ארנסט טולר בניו-יורק, והכריעה אותו לארץ. רות מת".(מתוך ימיו האחרונים של סטפן צוויג, לורן סקסיק, עמ" 49-50).

צוויג קצת מצטנע לטעמי כשהוא טוען לגדולתו של רות עליו. צוויג הוא אמן הכתיבה של נפש האדם ובתחום זה רות מתגמד לידו. רות חזק בתאור המציאות כמות שהיא, מדויק, חסכוני וקפדן. לתאורי הנוף, מזג האוויר, לבוש, אווירה, מעמדות חברתיים וכיוצא בזה רות אשף.

הסיפור מספר את שעובר על שלשה דורות בממלכה האוסטרו-הונגרית משלהי המאה ה-19 ועד ליום מותו של הקיסר פרנץ יוזף ב-1916.
מדובר במשפחה של איכרים שביום אחד משתנה מעמדה. סב המשפחה מציל בקרב את הקיסר ממוות בטוח. הוא זוכה בתואר אצולה, דרגה ומעמד.
בן הסב זוכה אף הוא לכהן כשר מחוז, חייל- פקיד שמעמדו של הסב הועבר אליו בירושה. הנכד אף הוא מגוייס לשורות הצבא ומקבל דרגות קצונה בזכות מעמדו, אך הוא איננו כישרוני, חלש אופי, נהנתן ואנוכי. הנכד גדל כשברקע הסיפור מתוארת שקיעתו יחד עם שקיעתה של האימפריה האוסטרו- הונגרית.

הקריאה איטית לא בגלל שהיא מורכבת אלא מכיוון שהיא כה מענגת.
ללא ספק יצירת מופת של אחד מגדולי הסופרים היהודים שפעל בין שתי מלחמות העולם.

איזה ספר מופלא. מסוג הספרים שכבר בעמוד השני הקוראים מבינים שזה עתה נתקלו ביצירה שנכתבה על ידי גאון.
יוזף רוט מצליח לתאר את סיפורה של תקופה שלמה בחייה של אומה מבעד לעיני היחיד: דמדומיה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית משתקפים בחיי שלושה דורות של גברים בשירות הקיסר פרנץ יוזף. ליוזף פון טרוטה, קצין צעיר שגונן בגופו על הקיסר הצעיר והציל את חייו בקרב סולפרינו המפורסם, מוענק כתודה אות מריה תרזה – העיטור הגבוה ביותר בצבא הממלכה, וכן תואר אצולה; בנו פרנץ נהנה גם הוא מחסדו של הקיסר ובבגרותו הופך לפקיד בכיר בשירות הציבורי, ואילו הנכד קארל-יוזף יהפוך לימים לקצין זוטר בחיל הפרשים, אך יתקשה לעמוד ברף שהציבו אבותיו.
שלוש הדמויות הראשיות המאכלסות את הרומן הן תוצרים מובהקים של החברה בה חיו. זוהי חברה שבה לחיי הצבא יש מקום מרכזי, והשאיפה הנעלה ביותר של כל גבר המכבד את עצמו היא למות בקרב למען הקיסר. קוד הכבוד הצבאי, הקשיחות והחינוך הספרטני ברוח הקייזר, מעניקים לשלושת הגברים ממד של טרגיות בעלילות חייהם, כל אחד בדרכו. קארל-יוזף הוא הגיבור הטרגי מכולם. הוא כמה לחום אנושי בסביבה שכולה גינוני טקס, משמעת נוקשה ודיבור חסכוני יבש; הוא נכסף לפשטות של החיים האזרחיים, שיש בהם יותר ספונטניות ורגש אנושי. אך הוא כלוא בתוך מדיו, וההיסטוריה המשפחתית של סבו המהולל ותואר האצולה שלו מונעים ממנו לצאת לחופשי. הרשמיות הצבאית מצויה בכל – אפילו ביחסיו עם נשים. כללי הנימוס הצבאי שולטים בכל מפגש חברתי; כששולפים חפיסת סיגריות ומכבדים את האחרים יש לעשות זאת על פי סדר הדרגות, ובמקרה של דרגה זהה - על פי הוותק; כשנפגשים עם מישהו מדברים בפקודות, וכשעונים לשאלה מסיימים בטון פסקני המלווה בסימן קריאה, כאילו יורים את התשובה. קארל יוזף אומלל, הוא פשוט לא שייך לחיי הצבא הללו, וגם לא כל כך מצטיין בהם. בחברה שבה 'כל העם צבא', גורלם של רכי הלב נדון כמעט לכליה. אולי זה מוכר למישהו מן הקוראים כאן.

כל זה מתרחש כשברקע מנשבות רוחות חדשות מעל אירופה, רוחות של מודרניות, של לאומיות מצד אחד ושל התעוררות מעמדית מצד שני, והמתח בין אלה למציאות הקפואה של בית הבסבורג הולך ומחריף. הקיסר האהוב הולך ומזדקן, הפוליטיקה הבינלאומית מצעידה את העולם לקראת מלחמה, והאיום על הסדר הישן מבצבץ מכל פינה.
יוזף רוט מותח בעט מושחז את ביקורתו על חיי הצבא המגוחכים, על השאיפה ההרואית – ועם זאת פתטית – למות גיבורים ולתהילה בשדה הקרב שליוותה את צעירי הממלכה בפרוץ מלחמת העולם. הטקסט נע בין פרקים שכתובים כמעט כגרוטסקה על הווי חיי הצבא (למשל ההכנות לנשף הקיץ), לבין פרקים ליריים יותר, כמו למשל תיאור ביקורו של הקיסר במחנה. בתווך חושף רוט את האווירה בממלכה כלפי מיעוטים שונים, לרבות תיאורים סטריאוטיפיים של יהודים - נקודה מעניינת בתור מי שנולד לאם יהודייה בעצמו. מעל הכול נמסכת איזו תיאוריות כמעט קולנועית של הטבע ושל ההתרחשויות, כאשר הבדיון משולב עם אירועים היסטוריים – כמו קרב סולפרינו עצמו ורצח יורש העצר פרנץ פרדיננד. דווקא האירועים השגרתיים יותר, כביכול, מתוארים בהוד תיאטרלי, כמעט כאילו הייתה זו טרגדיה יוונית; וקארל יוזף הוא אכן סוג של גיבור טרגי שאינו יכול להימלט מגורלו, אלא רק להתרפק בגעגוע על "מארש ראדצקי", הנעימה המוסיקלית שליוותה את ילדותו, ומסמלת עבורו את האושר האבוד של חייו.
בסופו של דבר מדובר ברומן סוחף, במיוחד למי שמחבב היסטוריה. לא לשווא נכללה היצירה הזו ברשימת עשרים הרומנים הגדולים של הספרות הגרמנית מאז "ייסורי ורתר הצעיר". ומילה אחת טובה על התרגום המצוין, העשיר בידע ובאלגנטיות, של אילנה המרמן. אם יש ביכולתכם לשים יד על עותק מהספר היפה הזה, אל תחמיצו.

אל הספר מאש ראדצקי של יוזף רוט הגעתי בעקבות המלצתו החמה של הסופר המהולל סטפאן צווייג. צווייג המעריץ הנלהב, ראה ביוזף רוט גאון ספרותי שפסגת יצירתו הוא הספר מארש ראדצקי. המלצתו של צווייג סקרנה אותי מאוד.

זהו סיפורה של משפחת טרוטה, משפחה אחת תחת השלטון האוסטרו-הונגרי הקשורה בקשר גבורה עם הקיסר, ירום הודו, פרנץ יוזף.
הזמן הוא ערב מלחמת העולם הראשונה, יצא כך שאבי המשפחה, חייל קרבי, הציל ממש במקרה ממות בטוח את הקיסר בקרב ליד העיירה סולפרינו ובכך זכה בכבוד רב וכן בתואר אצולה - הברון פון טרוטה וסיפוליה, אביר האמת.

הספר מגולל את תולדות הגיבור, בנו שהפך לעובד ציבור - "שר המחוז" ונכדו הצעיר, קארל יוזף שצעד באופן טבעי בדרכי אבותיו והפך לנכדו של הגיבור המהולל וסגן-משנה בצבא הוד מלכותו.
אלא שהנכד היה בנוי שונה מסבו המהולל ומאביו השאפתן וראה את פני-הדברים מעט אחרת.

יוזף רוט מגיש לנו רומן אנטי-מלחמתי מובהק, מפורט ומנומק היטב וזאת שנים רבות לפני פרסום הספר מלכוד 22.הוא מרבה בפרטי פרטים על מבנה הצבא, הבירוקרטיה הצבאית ודרכה ודרך סיפור המשפחה מגולל הן את הפער הערכי בין הדורות והן את שקיעתה של הממלכה האוסטרו הונגרית ומותה של אוסטריה בפרט.

זהו ספר קשה לקריאה. כתב צפוף עם פרטי פרטים וניצבים רבים מאוד במחזה. אך למי שיש סבלנות, היא משתלמת מאוד לקראת הסוף.

יש לספר מנגינה ומקצב ממש כמו ליצירה (ממליצה להקשיב לה לפני ובעת קריאת הספר)לקראת הסוף הקצב הופך מהיר וחזק עד מאוד.

לעיתים קרובות מדגישים "פתיחות" של ספרים ואף מכירים אותן על פה. בספר זה הסיום חזק ביותר קריאתו העלתה צמרמורת בכל גופי וזוהי אחת הסיומות המרגשות ביותר שקראתי מעודי!!!!