באנוויל הוא בלי ספק כותב מיומן מאד, בעל יכולת התבוננות מופלאה וניסוחים מעוררי קנאה. הסיטואציה שהוא בונה בספר הזה מאפשרת לו להשתמש ביתרונות שלו. הדובר הוא אדם מבוגר שלאחרונה שכל את אשתו. בעקבות המשבר הנוכחי והוא חוזר לאתר נופש שבו חווה משבר קודם בנערותו. הנוכחות של האבל, כמלנכוליה וריקנות, מרכיבה את המסגרת לזכרונות העבר שהם מרבית הטקסט. יש מעט מאד מההווה של הדובר, ועד העמודים האחרונים נחשף רק שמץ מהיחסים שלו עם סביבתו הנוכחית. הוא עסוק באופן אובססיבי בזכרונות נעורים. כמעט שאין תיאור שלו. אבל באנוויל מוצא דרכים עקיפות לתאר אותו. למשל, מאחר שהוא מומחה להיסטוריה של האמנות הוא מכנה כחול קורן בשם "כחול טייפולו." אבל בעוד שאצלו הראייה מסמנת את המרחב האינטלקטואלי הנעלה, הבוז שלו כלפי עצמו, כמי שטיפס בסולם החברתי, מתבטא בחוש הריח, הוא למשל נזכר בריח העצי שעלה מריבועי העיתון בהם הוריו היו משתמשים כנייר טואלט.
הקצב הוא אטי מאד במכוון. באנוויל שולט באופן מוחלט במינון של התפתחות העלילה. בעמודים הראשונים התפעלתי מאד, אבל ההתלהבות שלי הלכה ודעכה ככל שהקריאה התקדמה. הרגשתי שבאנוויל משחק בי. הוא משהה יותר מידי את המידע החסר. בעצם המידע על ההווה הוא העלילה. זה לא טריק חדש. אבל פה הוא קצת מגזים. סיימתי בתחושה שקראתי יצירה מלאכותית. סלסולי בארוק של כותב מיומן מידי.

לעיתים אני חושבת שהתיכון העניק לי בסיס רעוע בתחום הספרות.
למדתי לבגרויות ספרי חובה שהיו גדושי תיאורים וארועים ושעממוני לזרא כמו החטא ועונשו של דוסטויבסקי ואבא גוריו של באלזאק.
מכיוון שהשתדלתי להיות תלמידה טובה, לא מיהרתי לרכוש את התקצירים אלא קראתי את היצירה המקורית עד סופה וסבלתי נורא.
תיאורים חוזרים ונשנים של שולחן הסעודה, המאכלים, הסכו״ם, הצבעים והניחוחות בפריז של אז ומגוון עצום של דמויות ראשיות ומשניות ברוסיה של המאה ה 19.
לא רציתי ובטח שלא יכולתי יותר, להפנים שמות תואר ופועל. מיקדתי את אהבתי בשירתו של בודלר הדיכאוני והסופר החביב עלי היה אדגר אלן פו, גרסא מוקדמת (ולדעתי אף משובחת יותר) של סטפן קינג שלא בלבל את השכל יותר מדי וידע להפיק מתח מקסימלי ללא תאורי סרק.
עם חלוף השנים, הבנתי שתיאורים הינם חיונים כאוויר לנשימה כשמדובר בעלילה מצומצמת, בסיפור קטן ובהעלאת זכרונות.
״הים״ של ג׳ון באנוויל הינו כזה.
בקבוקון כוהל משובח היכול להיות וויסקי איכותי ובאותה מידה גם בושם נדיר. תיאוריו כל כך צלולים, כל כך מציאותיים ונוגעים ללב עד כי לא נותר אלא לדמיין את הסצנה ולהרגיש שאתה חלק בלתי מבוטל מהעלילה.

מסופר על אדם הבוחר להתמודד עם זכרונותיו הכאובים באופן ייחודי.
הוא חוזר למקום שבו התחיל הכל, מחטט בפצעיו ופותח אותם מחדש.
כשמביטים בחבורה טריה, צריך אומץ להתמודד עם הנוזלים העזים הזבים ממנה, פעימות הכאב והידיעה שגם אם תתאחה שוב, תמיד תישאר צלקת.

מה שבולט יותר מכל בסיפור הינו הפיכחון שלו על אף שהינו שתוי רוב הזמן.
הוא רואה את המציאות כמות שהיא ומתמודד עמה בתנאים לא תנאים שלו. הוא אינו מרחם על אף אחד ובוודאי שלא עצמו; הוא ציני כי החיים התאכזרו אליו, סרקסטי משום שנפשו מרירה ועל פניו נראה כי שכח מה היא אהבה אך רגשות החמלה ניכרים לאורך 196 העמודים של הספר הנפלא הזה.
דודו טופז כתב שיר שלדעתי משקף את היצירה הנפלאה הזאת.

ספר בלתי נשכח!


אנשים/דודו טופז

כל כך הרבה אנשים
כל כך מעט בני אדם
מהו שהופך איש לבן אדם?
תבונה? הומור? השכלה?
לא, המילה היא חמלה
חמלה. לא רחמים.
ברחמים יש התנשאות
חמלה זו הבנה, הזדהות
הבנה שלכולנו יש חולשות
רגעי משבר
חמלה כי זה עלול לקרות
גם לך, לא רק לאחר
חמלה היא חיוך
ומבט בעיניים
חמלה היא להגיד
אתה לא לבד
אנחנו שניים
חמלה נותנת כח
לנותן ולמקבל
חמלה היא כל ההבדל
ברגעי כעס, פחד ומבוכה
חפש את החמלה -
גם כלפי עצמך.

זוכה פרס בוקר 2005. היו לי ציפיות וגם לאור הביקורות כאן חשבתי שאהנה ממנו.
לצערי בשבילי הספר יותר מידי עדין, העלילה יותר מידי לא מעניינת, כתוב טוב אבל ההרגשה היא שהסופר מנסה להתחכם בכתיבה בצורה מאולצת.
ננטש אחרי 150ע"מ.

הים הוא של סיפור נפלא רגיש מעשה של אומן המלים ההופך את הכתיבה לפיוט.

אתחיל בוידוי אישי, בהיותי נער אמור הייתי לטוס לאירלנד להשתתף בתחרות, ויתרתי בגלל פציעת ספורט. הענקתי את הזכות למתחרה שלי. מאז חלפו שנים, אבל אותה ערגה לא ממומשת לנופי אירלנד, לאנשיה ולתרבותה בו הים הוא מוטיב משמעותי יוצר אצלי עניין לסופרים אירים .
זהו הרקע לאופן שבו את תשומת לבי משכה עטיפתו של הספר הים, קומפוזיציה נפלאה של ים, רכסי הרים אפלים וקהים הסוגרים על מפרץ ושמים בהירים המשתקפים אל הים. רכשתי את הספר וקראתי אותו בהנאה מושלמת .
הסיפור מספר על מאקס, פרופסור לאמנות החווה אובדן אישי, את מות רעייתו, היוצא אל עיירת נופש על שפת הים בכדי להתמודד עם זיכרון ילדות מכונן של ראשית אהבה והתבגרות כואבת, חוויה המלווה את מאקס כמו כתב חידה המצפה לפתרון בדרך של התמודדות עם זיכרון אנושי וטראומת ילדות מודחקת .
מאקס הילד שהשתייך למעמד נמוך מבין דירי עיירת קיט קטנה, " אומץ " עלי ידי משפחת גריס שהשתייכה למעמד העליון בעיירה, לה אח ואחות תאומים וחידתיים באופן שהם שונים אחת מהשני, הורים, ומטפלת שהיוו למאקס מושא אהבה ורצון השתייכות למשהו אחר ושונה.
מאקס חוזר לבית הקיט של משפחת גריס כדי לחזור למקום בו חווה את חווית ילדותו, להתמודד עם חיו בעבר הרחוק ובעבר הקרוב, חיי הנושאים שלו עם אן שהסתיימו עם מותה. הוא חוזר בכדי לסגור מעגלים פתוחים שספק אם ניתנים לסגירה, ואופן ההתמודדות איתם יוצר משברים וכאבים חדשים .
מעל כול הדרמה האנושית בולט הים כישות בעלת עוצמה וחיים משלה, הבאים לביטוי במחזורים רבי עוצמה של גאות ושפל, ושל הים המקיים דיאלוג עם בני האדם, לעתים תוך שמחה ולעתים במפגש המסתיים באופן טרגי .
כשקראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, כול עמוד הסב לי עונג, בעוצמת התיאור של הנופים, האנשים ותחושותיהם, כתיבה שהיא כול כך מדויקת וכל כך פיוטית בעוצמתה, ומשקפת ללא ספק כתיבה איכותית של אמן השפה. צריך גם לפרגן לעבודת התרגום הטובה של הספר .
הספר מהווה אתגר לקורא הוא מחייב את כול תשומת הלב שדורשת הכתיבה מורכבת, והעלילה שלעתים מצוירת בקווים רכים ודקים, המחייבים התמודדות עם הטקסט מורכב בו השפה היא גיבור הספר והסיפור הוא סוג של רקע. הכתיבה מאוד אינטליגנטית, מושתתת על יסודות תרבותיים כמו ידע באמנות, המובא באמצעות אזכור בונאר צייר האימפרסיוניסטי שאותו לכאורה חוקר מאקס, אך באמצעות החקר הוא מעלה שתי סוגיות: החזרה האובססיבית לתמונה הראשונה של מושא אהבתנו המתבטא בציורי העירום באמבטיה של רעייתו של בונאר, ולמסקנה אליה הוא היגיע שאין לו יותר מה לחדש לגבי האמן. הבאתי דוגמא זאת בכדי להראות את הרבדים העדנים בהן מתנהלת העלילה כמו תמונה רבת שכבות .
ספר טוב הוא כזה שבו הופכים דף אחרון ושעות רבות לאחר הקריאה הוא ממשיך עדיין להדהד בעוצמה, לייצר תובנות ולעורר מחשבות על יסודות החיים שלנו. כזהו ספרו של ג'ון באנוויל המהווה מבחינתי יצירת מופת .

מהספרים הטובים שקראתי. סיטואציה קאמרית בכפר נופש אליו חוזר הגיבור לאחר שנים רבות ומשחזר את האירועים שקרו באותו קיץ. באנוויל מצייר את גיבוריו, המארחת, הקולונל המזדקן ו באופן כל כך מדוייק, באמצעות של דימויים מלאי הומור של ריח, צבע, וקול, והקורא פשוט נכבש ונספג לתוך הסיפור. פנינים כמו, תיאור המחלבה בכפר (עמ' 46): "... קדרות חלב גדולות ושטוחות, מכוסות בבד מוסלין ושקועות בשתיקתן..." כניסתו לחווה, מייד לאחר מכן (עמ'47) "ודומה שלא הלכתי אלא קיפצתי, מגושם כמו בלון זפלין מרוקן למחצה.."
מרגשת ביותר היא הפתיחה, על הגיאות המוזרה, האלים שנעלמו באותו יום, ועל כך שהוא לא ישחה יותר בים. רק עמוק בתוך הספר אנו מבינים על מה מדובר, ונרעדים.
אבל באנוויל הוא גם כותב אנושי מאוד מאוד והיחסים שהוא מתאר שופעים אמפתיה לגיבורים, אולי לכולם, לא בדקתי. במיוחד סיפור יחסיו עם בתו, ממש מרגשים, אבל צריך בשביל זה סבלנות...
הספר זכה בפרס בוקר ל 2005. ככלל מומלץ פשוט לקרוא כל ספר שזוכה בפרס זה. הבריטים הממזרים האלה יודעים משהו על כתיבה איכותית.

לפני שלקחתי את הספר, קראתי את חוות דעתו של הקורא Stroblle מקריית אונו, ומן הסתם אמרתי לעצמי: "כזה גרוע - לא יכול להיות, הבחור בטח מגזים".
לאחר ש"צלחתי" חצי ספר, שהיו מבחינתי מאה עמודים יותר מדי... מצאתי את עצמי מזדהה עם דעתו - בצורה כמעט מוחלטת.

הספר מביא את סיפורו של נער שגדל במקום מסוים וכעבור כחמישים שנה, כשהוא פרופסור להיסטוריה של האומנות, חוזר לכפר אל מקום שבו בילה חופשה עם משפחתו, על שפת הים.

מאד מוזר לקרוא את חוויות ילדותו המתוארות בשפה מאד זרה לסיטואציות המובאות בפנינו, בעבר ובהווה.

אביא דוגמה או שתיים מהספר, למה כוונתי:
"...חשתי שאני חודר דרך קרום התודעה גרידא לתוך מצב אחר, מצב עלום שם, שהחוקים הרגילים אינם תקפים בו, שהזמן נע בו בצורה שונה אם הוא נע בכלל, שבו איני חי ואיני הדבר האחר ובכל זאת נוכח ביתר חיוניות מכפי שיכולתי להיות נוכח אי פעם במה שאנו מכנים בלית ברירה בשם העולם האמיתי. ואפילו שנים לפני כן, כשעמדתי, לדוגמה, עם גברת גרייס בחדר המגורים המואר, או ישבתי עם קלואי בחשכת הקולנוע, הייתי שם ולא הייתי שם, הייתי עצמי וגם רוח הרפאים של עצמי, כלוא בתוך הרגע ובכל זאת על סף הסתלקות. אולי החיים כולם אינם אלא הכנה ארוכה להסתלקות מהם."

תסכימו אתי שזה לא בדיוק הסופר הרוקי מורקמי...
ועוד דוגמה, כמעט ארעית, למי שזקוק ל"חיזוק" נוסף:

"קלואי הייתה שקועה בתלישת נקודות הגלד מעל צלקת אדומה מתחת למרפקה, שם נשרטה מקוץ יום קודם לכן. בחנתי את פצע השרך בקרסולי, תלם ורוד זועם בין גדות משוננות שקופות של עור לבנבן. לא זב ממנו דם, אך במעמקי החריץ בהק נוזל הלימפה הצלול - דם האלים..."

ועל כל זה, ואף יותר, מלא גב הספר בתשבחות על כישרון הסיפור של באנוויל, שהוא: "אחד מאמני הפרוזה הגדולים של דורנו." לא פחות!

מצטער, שיסלחו לי המבקרים, הסופרים והפייטנים, הפעם, אני ממש לא בצד המתלהב.

בעמוד 50, אאוט אופ וואן הנדרד אנד ניינטי, אפשר לסכם: כתוב טוב, זורם, משעמם ונדוש. זכרון ילדות שבו הגיבור, בן למשפחה פשוטה, הרוסה ועלובה, נפגש במשפחה ממעמד גבוה יותר שנראית לו נפלאה. מי אמר שמסתתר שם משהו רקוב ולא קיבל? זה הזמן לפרוש.

מסוג הספרים שבא לך להשליך על הקיר משעמום אבל אתה ממשיך בכל זאת לקרוא,ואז בדפים האחרונים של הספר תחושת עונג ועניין מחודש מציפים אותך.וכשהופכים את הדף האחרון אתה כמו מרחף,ולא יודע אם זה בגלל שהצלחת לסיים את המשימה שהטלת על עצמך(משימת הקריאה)או בגלל שהספר ממש טוב)):

יצירה מופתית, תענוג צרוף.
כתיבה מלאת רגש, מסעירה שסוחפת אותך לאט לאט לתוכה, אך ברגע שנסחפת אתה משייט בה ונהנה מכל רגע.
המחבר איננו מרבה במילים, הספר איננו עב כרס, הכל מוקפד, שופ מילה איננה מרגישה מיותרת.