מבחינתי ספר טוב הוא כזה שלוקח אותך למסע. הספר בית הרוחות עושה את זה ובגדול: התחושה שלי הייתה של קריאת אפוס או סאגה גדולה, והמסע הוא בזמן (העליליה מתפרשת על פני 100 שנה כמעט), מרחב (מפה בלבנט צ'ילה נראית כמו עולם אחר) ובמיוחד אל הגבול המטושטש-בכוונה שבין מציאות לדמיון ואגדה. בהקשר הזה, הסגנון מזכיר קצת את "100 שנים של בדידות" המפורסם עם האווירה הקסומה שלו, אבל איכשהו איינדה מנווטת בסוף את המסע אל ההווה הרלוונטי והאלים, כלומר אל ההווה בעת כתיבת הספר (סוף שנות השמונים), שהוא (כמה לא מפתיע) עדיין רלוונטי.
כמו שכל מי שערך פעם מסע יודע, הדרך לא תמיד קלה. הספר הזה מאתגר לפעמים. הוא ארוך, לרגעים אפילו ארכני, מודפס באותיות זעירות וצפופות ומתפתח לאטו, עד שלקראת סופו הוא מתפוצץ. יש בספר לא מעט אזכורים שמי שלא מצוי בהיסטוריה של צ'ילה עשוי להיות מבולבל לגביהם, מה גם שאיינדה בכוונה לא מזכירה שמות של מקומות ודמויות הסטוריות. אחרית הדבר המצוינת מאת המתרגמת מבהירה כמה מהעניינים האלה ועוזרת להבין טוב יותר את האירועים ההיסטוריים שמכוונים את העלילה.
אני חושב שבאמת מדובר בספר מופת, אבל הוא דורש אורך רוח מסויים. קחו נשימה עמוקה ואז תצללו אל הערבובייה של מציאות ודמיון שאיינדה בראה פה בכישרון עצום.

הספר הזה הזכיר לי את התוכנית בטלוויזיה "לחיות עם המתים".
במהלך הקריאה היו קטעים שמאוד הפחידו אותי.

מרתק אותי לקרוא על גלגול נשמות, על סיאנסים, גילוי עתידות וכ"ו.
למרות שהנושא הזה מרתיע את רובם כמעט, אך עדיין סקרנים לדעת תמיד עוד ועוד.

מסופר על אישה שחייה בעולם הרוחות, היא חוזה דברים מראש, ועוזרת לאנשים רבים.
הספר יצא לאור בשנת 1982 ונדפס בישראל ב- 1988
החיסרון העיקרי בספר שהכתב נורא קטן וצפוף, הכריכה עבה ולא נוחה לאחיזה.

אך הסיפור מותח ומעניין, ששווה בכל זאת לקרוא.

סאגה משפחתית הנפרשת על פני 3 דורות. במרכז העלילה עומדת קלרה שחוזה את העתיד מזיזה חפצים שנפתחת ונסגרת מהעולם כרצונה וחיה בעולם משל עצמה דמות קסומה כמעט ערטילאית ושל אסטבן בעלה השמרן החזק והנמרץ שאוהבה אהבת נפש. דרכם מסופר גם סיפורה של ארצם שהיתה דמוקרטיה, עברה הפיכה ודיקטטורה צבאית, ואחריה חזרה לשפיות.
בעיני זה הספר הטוב ביותר שכתבה איזבל איינדה, אף ספר אחר שכתבה לא הגיע בעיני לרמתו של ספר מופלא וקסום זה שמציאות ודמיון ריחות וצבעים נודפים ממנו למרחוק.

בדרום אמריקה המציאות נוגעת בפנטזיה, גם בחיי יום יום
סופרים כמו גרסיה מרקס, אייזבל איינדה ואחרים מתארים מציאות. זהו לא גימיק ספרותי, זוהי דרך מחשבה של עירוב
עמים, ילידים ובני ארופה שיצרו תרבויות עשירות צבעוניות מאד. רומנטיקה רבה, ואלימות.
מאבקי כוח , רציחות, מטעמים, שינויי מזג אויר.
קשרי משפחה, נסיבות פוליטיות הפכפכות כל אלו יוצרים
ספרות יחידה במינה. המעלה ניחוח אנושי שלנו כישראלים
מרגש ומושך. לכן תוגמו ספרים רבים לעברית וטוב עשו
נועם

לדעתי בית הרוחות הוא הספר הכי טוב שכתבה איזבל איינדה ספר בלתי נשכח ועל הצלחה זו בעיני לא חזרה באף אחד מהספרים הבאים שכתבה כאילו ספר זה הוציא את התמצית שבה והשאר כצללים חוורים.( הספרלכיסוי קולנועי נפלא בכיכובם של מריל סטריפ וג'רמי איירונס).סיפורם של אסטבן טרואבה וקלארה דל וייה שהיו בעלי אדמות וכל התמורות המדיניות הסערות וההפיכות שהיו בדרום אמריקה ששינו את גורלם. דמותה הקסומה של קלרה שיודעת לנבא אירועים ולהזיז דברים יחד עם היכולת לאחד את בני משפחתה שמתפלגים בגלל רצונות שונים. דמותה מכניסה לסיפור מימד רוחני סוריאליסטי כמו אגדה כמיטב המסורת הדרום האמריקאית. מוטיבים מיוחדים כבספר כמו מים לשוקולד.