אברהם גולדפאדן (1840-1908) ידוע כמייסד התיאטרון היידי. הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים, הראשון קובץ שירים בעברית "ציצים ופרחים", השני מדגם של שניים מהמחזות הנודעים שלו "דוד במלחמה" ו"שולמית", החלק השלישי הוא מבחר מתורגם משירת היידיש שלו.

קובץ שיריו הראשון נכתב בעברית בתחילת דרכו ולאחר מכן רוב מה שכתב נכתב ביידיש וחבל. קובץ שיריו הראשון שנכתב עברית נקרא "ציצים ופרחים" והוא מצויין, עברית חדה וברורה ושירה המושפעת חזק מן המקורות.
לאחר שכתב את קובץ שירי העברית שלו השקיע גולדפאדן את מירב זמנו בכתיבת מחזות לתיאטרון היידי והם כמובן נכתבו ביידיש. בספר מובאים שניים מהנודעים במחזותיו, הטוב ביותר הוא "שולמית" הוא גם הארוך בספר, כ-60ע"מ, זהו סיפורה של שולמית בת מנוח שבאה ממשפחה מעוטת יכולת ופוגשת את אבשלום שבא ממשפחה מבוססת ועשירה. אבשלום מציל את חייה של שולמית לאחר נופלה לבאר והשניים כורתים ברית נישואין בעל פה במדבר כשהעדים היחידים הם הבאר והחתול. לאחר שנפרדים דרכיהם אבשלום חוזר לביתו ושולמית לביתה, היא שומרת על נדרה ומחכה לו, אך אבשלום נושא לאישה מישהי אחרת ונולדים לו שני ילדים. מה יהיה בסוף הסיפור.. תקראו את המחזה. זהו המחזה הנודע ביותר של גולדפאדן והוא הומחז והוצג מאות פעמים.

החלק השלישי של הספר מכיל מבחר שירים מתורגמים מיידיש, זה החלק הפחות מוצלח בספר, או שהתרגום חלש או שהשירים פחות טובים שהרי גולדפאדן השקיע את כל זמנו בהמחזת מחזות וכתיבת שירה הייתה עיסוק פנאי שלו.
שווה קריאה.

איציק מאנגר הוא ממשוררי היידיש האהובים עליי. ספר זה מאוד מיוחד בכך שהוא מסופר ממקור ראשון ע"י המחברת.
המחברת הכירה אישית מאוד את מאנגר בעשר השנים האחרונות לחייו, לא פעם נרמז שלמעשה הייתה מאהבת שלו. היא כותבת על המשורר, על האדם, אופיו והתנהלותו היום יומית, מה שלא תקראו בשום ספר שירה שלו.
הספר מלווה את העשור האחרון לחייו של מאנגר, בתקופה זו הוא היה מבקר הרבה בישראל ולעיתים נשאר לתקופות של כמה חודשים. למרות שמאוד אהב להיות בתוך עמו עדיין היה מעביר את רוב זמנו בארה"ב וזאת מכיוון ששם היה קהל היעד העיקרי לשירת יידיש.
רבקה רוס (המחברת) פוגשת במאנגר לראשונה ב-1958 בקפה כסית. היא מציירת את מאנגר כאיש לבבי, אוהב אדם וחברה. הוא הגיע לישראל לתת מספר הרצאות. אחת ההרצאות הטובות ביותר שלו היו על אברהם גולדפאדן מי שידוע כמייסד התיאטרון היידי.

שניהם משוחחים מידי פעם על זלמן שניאור שהיה ידיד משותף שלהם. אני מאוד אוהב את כתיבתו של זלמן שניאור, במיוחד בפרוזה. בתור אדם כבר קראתי במספר מקומות שהיה טיפוס בעייתי מה שהתבטא בעיקר בשחצנות וביקורתיות כלפי אחרים. אלו כנראה הסיבות שלא הצליח בארץ ולאחר מותו נשכח לחלוטין. גם בספר זה מאנגר מספר למחברת שפעם התהלך עם שניאור ברחובות פאריז ושניאור ראה מישהי שמצאה חן בעיניו, הוא צבט בעכוזה, זו הסתובבה וסטרה למאנגר המסכן, שניאור ממשיך ללכת בגאווה לבוש בפרוותו היקרה. מאנגר אומר לו שאילו קראה האישה למשטרה הוא היה "אבוד", אין לו דרכון ואין לו התר שהיה, שניאור ענה לו "הה.. מי מסוגל להתאפק למראה עיכוס שכזה".

המחברת מספרת את סיפורה שלה עצמה בגוף שלישי, כך שהספר קריא כמו רומן ולא כמו אוטוביוגרפיה.

מאנגר היה מאוד מוכר בשנות ה40-60 של המאה הקודמת גם בארץ וגם בחו"ל, במיוחד אצל דוברי היידיש, אבל כל חובב ספר הכיר אותו. הוא לא היה יכול ללכת ברחוב מבלי שההמון נדבק אליו. היום הוא נשכח, לא כמו שניאור, אבל קרוב לזה.

הספר מציג הרבה חלופות מכתבים בין מאנגר לרבקה רוס ומעבר להם מתאר את ביקוריו ושהותו בישראל, אז המחברת בילתה איתו זמן רב, בשנותיו האחרונות אף סעדה אותו יחד עם אישתו ואחותו. משולש היחסים הזה של המחברת, אישתו של מאנגר ואחותו מתואר על כל צדדיו ומטבל היטב את המסופר.

אסיים בסיפור אישי, באחד מטיולי הרבים בחנויות הספרים המשומשים בת"א מצאתי באחת החנויות ספר של מאנגר, כשבאתי לשלם המוכר התבונן בי בהשתאות רבה ואמר "אף אחד לא מכיר את מאנגר היום, אני נותן לך את הספר במתנה כאות הערכה על שאתה קורא אותו", אני סרבתי למתנה שהרי זו פרנסתו, לבסוף התפשרנו על מחצית הסכום.

מאוד ממליץ על הרומן הרציני העיקרי שלו שתורגם לעברית "סיפורי גן-עדן".

שווה קריאה.

דב קמחי (1889-1961), מהסופרים היותר נשכחים של דורנו וחבל, ספרו 'בית חפץ' הוא יצירת מופת. אני נהנתי עד כה מכל מה שכתב.
ספר זה מכנס עשרים מאמרים שכתב קמחי על עשרים סופרים ישראלים. המאמרים נכתבו בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

מה שמיוחד בספר זה הוא שרוב הסופרים הם ידידיו של המחבר, או מכריו או שיצא לו לפגוש אותם מספר פעמים, לכן רוב המידע הוא מגוף ראשון ומחוויותיו של המחבר עם הסופרים המתוארים.

נמצא כאן מאמרים על מיכ"ל, אליעזר בן יהודה, ש.בן ציון, יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי, ר' בנימין, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, א.א.קבק, ג.שופמן, י.ד. ברקוביץ, דוד שמעוני, ש"י עגנון, אשר ברש, משה סמילנסקי, יהודה בורלא, א.ראובני, שלום שטרייט, שלמה שילר, א. בן-אב"י.

מכיוון שרוב המידע הוא ממקור ראשון והוא תוצר של מפגשים עם הסופרים יהיה כאן הרבה חדש גם למי שבקי בביוגרפיות של הסופרים הללו.

ביוגרפיה מצויינת על ברנר, כתובה ברור וטוב ועם זאת מקיפה ומביאה פרטים מעניינים. מאמין שמי שבקי בדרכו של ברנר ימצא כאן חידושים ויוכל להעמיק ידיעתו.

ברנר היה סופר שהשפעתו הייתה גדולה מהשפעת הספרים שכתב, המאמרים שפרסם וההרצאות שהרצה. חבריו ראו בו את המצפון והמצפן בחברה היהודית ההולכת ומתגבשת בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20.

סיפוריו של ברנר ברובם מסופרים מתוך חייו עצמו והרבה מהם נוגעים בהתנתקות מהעיירה היהודית, התנתקות מבית ההורים, המעבר לעיר הגדולה ובעיקר נטישת הדת והמסורת ואובדן האמון באלוהים. לעיתים התוצאה היא קרע משני העולמות.
סיפורו הראשון של ברנר "פת לחם" הודפס לראשונה ב"המליץ" ב-1900, מאז לא הפסיק לכתוב וליצור. סיפורו הנודע "בחורף" הוא האוטוביוגרפי ביותר, מעין יומן נעורים.

הספר עוקב אחר כל תחנות חייו המרכזיות של ברנר מילדותו, גיוסו לצבא הצאר ועריקתו ב-1903 ממש לפני תחילת מלחמת רוסיה-יפן. ב-1904 הוא מגיע לאנגליה ללא מטען וללא כסף. מאוגוסט 1905 ועד עזיבתו את לונדון הוא מתגורר ועובד בבית הדפוס נאורודצקי. ברנר פוגש את ר' בנימין והשניים מתיידדים והתוצאה של חיבור זה הוא כתב העת "המעורר" שמופיע בראשית 1906.

דרכו של ברנר עד מותו הייתה כולה מוקדשת לספרות העברית והוא תרם רבות להתפתחותה, במיוחד לאחר שעלה לארץ ישראל ב-1909. הוא הגיע לארץ כשכבר היה מפורסם והשפעתו על הספרות העברית בארץ באותה התקופה הייתה גדולה.
הספר מתאר רבות את יחסיו של ברנר עם עמיתיו הסופרים וכמובן עם משפחתו.
כתוב בצורה מרתקת ממש כמו ספר מתח. אניטה שפירא יודעת לכתוב מעניין, עד היום לא התאכזבתי מאף אחד מספריה. מומלץ.

הספר נחשב לטוב ביצירותיו של דיקנס או אחד מהטובים ביותר שלו, הוא זה שנוטה להופיע כמעט בכל רשימה של הספרים הכי טובים שנכתבו אי פעם.
הספר יצא לאור בהמשכים בעיתונות בשנים 1860-1861.

זהו סיפור חניכה של פיפ, נער צעיר שהתייתם מהוריו וגדל אצל אחותו השתלטנית והאכזרית, למזלו של פיפ בעלה של אחותו ג'ו הוא אדם טוב לב ועוזר לפיפ.
ה"תקוות הגדולות" של פיפ בחיים הם להפוך מפועל קשה יום לג'נטלמן משכיל שיכול להרשות לעצמו להתבטל כל היום.
פיפ מספר בגוף ראשון על שלל ארועים שמביאים אותו לבגרותו בסוף הסיפור.

דיקנס כתב את סיפור החניכה בדומה לסיפורי מסע שהיו מאוד נפוצים במאה ה-19, בהם הגיבור עובר שלל ערים ומדינות בדרכו אל הסוף הנכסף. גם בסיפור זה פיפ עובר מספר תחנות מרכזיות בחייו שמביאות אותו לפרק הסיום בו הוא נפגש שוב עם אסטלה, אהבתו הראשונה שסירבה לחיזוריו.

אישית הז'אנר של סיפורי חניכה פחות מעניין אותי מכיוון שזה סיפור שברובו ידוע מראש, ילד/נער שמתבגר ועובר שלל תלאות אדם בדרך לבגרותו. סיפורי מסע לעומת זאת לוקחים אותנו למקומות קסומים שאיננו מכירים ובכך הופכים את הסיפור למעניין יותר. לא יודע אם ההשוואה במקום, אבל זה מה שעבר לי בראש שקראתי את הסיפור.
רוב הסיפור היה ידוע לי מראש וגם את החלקים הפחות ידועים לא היה צריך לחשוב הרבה כדי לדעת אותם, הרגיש לי קצת נדוש ושהייתי בסרט הזה כבר הרבה פעמים. אם זה לא היה ספר מרכזי בספרות העולמית כנראה היה ננטש באמצע. הכתיבה מאוד קולחת ועניינית, יש עניין והתפתחויות ללא הרף. חוש ההומור של דיקנס פחות חד בספר הזה מאשר בספרים אחרים שלו, אין כמעט דמויות מצחיקות וההומור מאוד מעודן עד שכמעט איננו קיים.

אסתר ראב ממשוררות הראשונות של ישראל, בת דורם של רחל המשוררת, לאה גולדברג, אלישבע ויוכבד בת מרים. אחת מחמשת "המייסדות" שלא הצליחה לפרוץ לקהל הרחב כמו רחל ולאה גולדברג והיום למעשה נשכחה כליל בעוד על אחיותיה המשוררות יוצאים תילי תילים של מחקרים והוצאות חדשות ליצירתן. מה סוד הצלחתן של רחל ולאה גולדברג? רחל צנועה, כתבה יחסית פשוט ומובן ונגעה בלב באמיתותה. לאה גולדברג לעומתה הגיעה ארצה אישה משכילה מאוד וכבר עם הגיעתה ארצה התערבבה היטב עם הבוהמה הצעירה של שלונסקי ואלתרמן ובכך סללה דרכה לציבור זאת בנוסף לכשרונה הגדול. מדוע לא הצליחה אסתר ראב להגיע להמונים? טרם קראתי ביוגרפיה מקיפה על חייה, אבל מהמידע שליקטתי פה ושם עולה כי מכיוון שנולדה וגדלה בפתח-תקווה המושבה והייתה די מנותקת מהבוהמה התל-אביבית של המשוררים שהתכנסה סביב שלונסקי ואלתרמן היא למעשה לא הצליחה להגיע ולפרוץ לתודעה וזאת על אף כשרונה הגדול.

ספר זה מכיל 45 סיפורים קצרים ו-7 שירים. בן אחיה הסופר אהוד בן-עזר המופקד על עזבונה בחר מקבץ שמציג יפה את כתיבתה הספרותית ונוגע רק מעט בכתיבתה השירית ומשאיר טעם של עוד.
אסתר ראב מתגלה ככשרונית גם בפרוזה וגם בשירה מה שדי נדיר בקרב יוצרים, היא כותבת עברית רהוטה ויפה, פשוטה להבנה, אם כי לעתים מצאתי עצמי מחפש מילה זו או אחרת במילון, בכל זאת עברו הרבה שנים מאז נכתבו שיריה. לאסתר ראב זיקה חזקה לטבע ולסובב אותה והיא מתארת בפירוט רב צמחים, בעלי חיים, נופים מזג אוויר ואת כל הסובב אותה. למעשה כל סיפוריה ושיריה הם אוטוביוגרפיה ומתארים את חוויות ילדותה וחייה.

בתור תושב פתח-תקווה מזה שנים רבות, הסיפורים שלה מאוד נגעו לליבי ועד היום ניתן לבקר ולראות את הבית בו גדלה במושבה פתח-תקווה. לצערי בפתח-תקווה לא השכילו בזמן כמו בת"א לשמור מפני הרס את המבנים הישנים וההיסטוריים של העיר, וקבלנים זריזים הרסו ובנו בתים חדשים על רוב מבני פתח תקווה ההיסטורית. המבנים שנותרו מוזנחים בצורה נפשעת (כולל ביתה של אסתר ראב אותו היא מתארת באהבה גדולה בסיפוריה) ולא נראה כי יבוא עליהם גואל בקרוב.

הספר הזה השאיר בי טעם של עוד מאסתר ראב, התקופה של ראשית הישוב בה חיה ועליה היא כותבת באהבה כה גדולה מרתקת. מאוד מומלץ.

זהו ספרו האחרון של ג'ון אירווינג שיצא שנה שעברה. הוא טרם תורגם לעברית, זה די מפתיע מכיוון שהוא עוסק הרבה ביהודים, יהדות וארץ ישראל. זה הספר הכי יהודי של אירווינג. מה שעוד יותר מפתיע שגם הספר שיצא לפניו The Last Chairlift וגם זה שלפניו Avenue of Mysteries לא תורגמו לעברית. ייתכן שההוצאות לאור הגיעו למסקנה שהוא לא כלכלי מספיק ושלא קוראים אותו מספיק.

מי זו QUEEN ESTHER? אסתר נכט נולדה ב-1905 להורים יהודים, האב מת על סיפון ספינה והאם נהרגה בתקרית אנטישמית. נזירות השאירו את הילדה לפיתחו של בית אמנה לילדים סנט קלאודס במדינת מיין הצפונית והקרה בניהולו של ד"ר לארץ (כן, אותו בית אמנה מספר מוקדם יותר ומפורסם מאוד של אירווינג "תקנות בית השיכר"). אף על פי שהילדה הייתה מאוד קטנה היא הייתה מודעת לכך שהיא יהודייה וד"ר לארץ ידע שיהיה כמעט בלתי אפשרי למצוא לה משפחה מאמצת. אסתר גדלה בבית האמנה עד גיל 14 ואז משפחת ווינסלו מאמצת אותה. הווינסלואים ידועים בכך שהם מאמצים נערות בוגרות, הם לא יהודים, אך הם שונאים אנטישמיות. יש להם מספר בנות שלהם והם דאגו לאמץ ילד נוסף לכל בת ביולוגית שלהם כדי שהשתיים יגדלו יחד והילדה המאומצת תדאג לילדה הביולוגית. אסתר גדלה ולומדת האבקות (מוטיב ההאבקות חוזר ברבים מספריו של אירווינג שהיה מתאבק מקצועי בצעירותו). לאסתר קשר הדוק עם ילדת משפחת ווינסלו איתה גדלה, אסתר מצד אחד לא מעוניינת לגדל ילדים משלה ומצד שני חברתה הטובה ממשפחת ווינסלו מאוד רוצה לגדל ילדה, אבל לא רוצה בן/בת זוג ולא רוצה לעבור את תהליך הלידה. הן מסכמות שאסתר תלד ילד, אבל בת משפחת ווינסלו זו תגדל אותו, הוא יהיה שלה. כך בא לעולם ג'ימי ווינסלו, הוא גדל אצל משפחת ווינסלו ומעולם לא פוגש את אסתר אימו הביולוגית, שבנתיים עשתה עלייה לישראל והפכה פעילה בכירה ב"הגנה".

חלק נכבד של הספר מתאר את התבגרותו של ג'ימי, שמעוניין להיות סופר ומחליט לעבור להתגורר בוינה, עיר הולדתה של אימו אסתר.
הפרק האחרון מתרחש בישראל בשנת 1980, ג'ימי כבר סופר די מוכר ומגיע לישראל לצורך השקת סיפרו החדש. האם יפגוש את אימו ויחדש עימה קשר?

הספר הזה כמו ספריו האחרים של אירווינג מאוד מורכב ועוסק בנושאים רבים שאירווינג חוזר אליהם שוב ושוב, יתמות, האבקות, יחסי אנוש מורכבים בין מספר דמויות ומיניות על שלל גווניה.

האמת שנהנתי מאוד מהספר, אבל החלקים שכתב על ישראל ויהדות לא היו מלוטשים מספיק, הורגש שהידע של אירווינג על יהדות ושראל נובע ממחקר עכשווי של החומר והכתיבה מלאכותית משהו ורדודה, בניגוד לנושאים האחרים בהם הוא עוסק. עדיין אני מאוד שמח שהוא כתב ספר שנוגע ליהדות וישראל, אנחנו בראשו.

אירווינג ביקר בישראל מספר פעמים, הנה מה שכתבו עליו ב"כלכליסט" ותקציר ראיון איתו:
אירווינג עצמו גדל בניו המפשייר, למד שנה באוניברסיטת ניו המפשייר ואז נסע לתוכנית לימודי חוץ בווינה. כפי שסיפר לא אחת, הוא לא ידע דבר על אנטישמיות עד שהגיע לווינה, שם שותפו לחדר היה יהודי, ואז שם לב איך חבריו היהודים מקבלים יחס שונה ממנו. אירווינג ביקר בישראל פעמיים, הפעם האחרונה היתה ב־2024 כשזכה בפרס ירושלים לספרות. הוא מגדיר את עצמו ללא כחל וסרק כפרו־ישראלי ופרו־יהודי, ובריאיון איתו לאחרונה אמר שהתמיכה שלו בישראל אינה אומרת שהוא מסכים עם עמדותיהם של ממשלה או של מנהיג זה או אחר.
"בחרתי לכתוב על יתומה יהודייה - כזו שמבוגרת מספיק כדי לדעת את שמה ואת סיפורה של המלכה אסתר", סיפר אירווינג בריאיון ל"ג'ואיש בוק קאונסיל". "כבר הכרתי את בית היתומים הבדיוני שלי במיין, ואת האמפתיה של ד"ר לארץ', רופא בית היתומים. אסתר נולדה בווינה בשנת 1905; חייה מעוצבים על ידי אנטישמיות. הייתי סטודנט אמריקאי בווינה בשנים 1964-1963, כששותפי היהודי לחדר פקח את עיניי לגבי האנטישמיות. אסתר שלי חונכה על ידי לארץ' לפי העיקרון שאנשים צריכים להיות מועילים, והיא מרגישה שנולדה להיות מועילה. לכן היא מקדישה את חייה להגן על בנה ג'יימי, ואחר כך היא מקדישה את חייה להגן על יהודים אחרים".

ספר זה יצא ב2026, לאחר מותו של זך, הוא כנראה לא תכנן להוציא את התרגומים הללו לאור, תרגם להנאתו.
ספר של 300ע"מ מתרגומיו, בעיקר תירגם שירה גרמנית, צרפתית ואנגלית, דגש על גרמנית. השירים שהכי דיברו אליי הם משל פאול צלאן, אלזה לסקר שילר, ברטולט ברכט, פרדריקו גרסיה לורקה, לורד ביירון ושיר אחד משל מלך ראוויטש שהכי אהבתי מכולם, שיש שכתב לבנו הצייר יוסל ברגנר.
סה"כ יש באסופה זו תרגומים משל 43 משוררים, לחלק מהמשוררים כגון אלזה לסקר שילר ופאול צלאן הקדיש כ30ע"מ כל אחד ואילו מאחרים תרגם מספר שירים בודדים או שיר אחד בלבד.
זהו ספר שמכיל עולם ומלואו ובכדי לרדת לסוף געתם של כל אחד מהמשוררים חשוב להכיר את הביוגרפיה שלו, וכמה שנכיר יותר כך נהנה מהשירה יותר.
אין ספק שנהנתי יותר מהמשוררים שציינתי למעלה מכיוון שכבר התנסתי בקריאתם בעבר.
לסיכום אני בכל זאת אוהב יותר את השירים שזך כתב הרבה יותר מהתרגומים שלו.

שם הספר מאוד מטעה, מי שחושב שיקרא כאן משהו אקזוטי בדמות טשקנט הרחוקה יתבדה.

הסיפור פוגש את יגאל מאור בן השבעים ותשעה תקופה קצרה לאחר שהתאלמן מאישתו. הוא מוצא שביתו גדול מידי והוא לא מסתדר בו ולכן מחליט להשכירו ולעבור לדיור מוגן. הוא מאמין שבכך יכנס יותר רוגע ושלווה לחייו, אך תיק מסמכים ישן שאישתו הטמינה עמוק בבוידם מתגלה עם מעברו לביתו החדש. התיק מכיל מסמכים על כך שאישתו נהנתה לכתוב סיפורים ואף השתתפה באופן פעיל בחוגים לספרות. יגאל לא ידע על כך הרבה מכיוון שהיא לא שיתפה אותו יותר מידי בעניין זה. בתיק המסמכים מתגלים מסמכים שונים המעידים על קשר בין אישתו למנטור הספרותי שלה שחותם בראשי תיבות ב.פ.

יגאל שבעברו היה חוקר בנציבות המס ומתורגל לקרוא בביקורת רבה מסמכים מרגיש שהיה במכתביו של ב.פ יותר מאשר מכתבי ביקורת ספרותית ועולה בו המחשבה שאישתו אולי בגדה בו. תוך כדי קריאת המסמכים הוא גם מגלה מידע על ילדותה של אישתו שהייתה יתומת מלחמה מהנאצים וברחה לטשקנט בילדותה, אישתו לא שיתפה אותו במידע על תקופה זו בחייה וסקרנותו מתעוררת.

יגאל מאור מכיר בבית הדיור המוגן את ליזי, אלמנה בלונדינית יפהפיה ואנרגטית ובניהם נרקם קשר תוך כדי שהיא עוזרת לו לגלות את עברה של אישתו.

נתן שחם היה כמעט בן שמונים כשכתב סיפור זה. אין ספק שלכתוב סיפור טוב הוא יודע היטב גם בגיל מתקדם זה בו חלק גדול מהאוכלוסיה כבר עם אלצהיימר ושאר עניינים בריאותיים. הוא מצליח לייצר עניין ואפילו מתח מסויים בסיפור תוך כדי חשיפת עברה הסודי של אישתו.
נהנתי מהקריאה, לטעמי הסיפור ארוך מידי (460ע"מ) ומתפתח מאוד לאט.