התחלתי את "ציידת היתומים" בעיקר בעקבות המלצות רבות של קוראים, ובעמודיו הראשונים הוא בעיקר הרגיש לי מוזר. קשה היה להיכנס לראש של פיה, והיה רגע שבו הספר כמעט ננטש בגלל לולאות מחשבתיות טכניות שהרגישו מתישות ומטרחנות. אבל הבחירה לתת לו צ'אנס ולהתמיד התבררה כמוצדקת; הספר תפס קצב, הטרחנות התמעטה, והוא הפך לחוויית קריאה ממגנטת שפשוט נהניתי ממנה.
העלילה משליכה את הקורא אל פילדלפיה של סתיו 1918, בשיאה של מגפת השפעת הספרדית ובשלהי מלחמת העולם הראשונה. פיה בת ה-13 נותרת לבדה בדירה עם גופת אמה ועם שני אחיה התינוקות, בעוד השכנה ברניס – דמות טרגית שאיבדה את בנה ובעלה, רשעה אמיתית – מנצלת את הכאוס החברתי כדי לחטוף ילדי מהגרים ולהעבירם לבית היתומים. מכאן הסיפור פורס כנפיים והופך לעלילת חיפוש ליניארית, קצבית ודינמית הנפרסת על פני שנים.
הכתיבה של וייסמן חושית ועוצמתית, במיוחד כשהיא מאפשרת לדמויות לחשוב בקול רם ובלי פילטרים. עומק המחשבות שהיא הכניסה בהן הוא נפלא ממש. פיה היא דמות מרתקת ואינה נערה רגילה; הרתיעה שלה ממגע היא עניין נפשי עמוק – פחד קיומי לגעת במישהו ולדעת, באמצעות מעין חוש שישי, שהוא חולה. לאורך הספר היא מזהה כך מגוון מחלות, אלמנט שהוא אמנם המצאה מוחלטת שפוגעת בריאליזם, אך משרת את הייחודיות שלה. נקודת האור של משפחת הדוקטור שמאמצת אותה ומסייעת לה מחממת את הלב ומאזנת את הזעזוע מבית היתומים, שם נחשף הציד הממוסד של ילדי מהגרים המבוסס על מחקר היסטורי אותנטי ומדויק.
בסופו של דבר, השתלשלות העניינים פועלת במדויק לפי חוקי הפורמט של רומנים היסטוריים מהסוג הזה ומרגישה כמו טלנובלה. הסוף נפתח אל מחוזות הקיטש, וציפיתי לסוף פחות מתוק ויותר ריאליסטי לגבי המחירים שאירועים כאלו גובים. מצד שני, אחרי כל הגיהנום שפיה עברה, אולי לא היה אפשר אחרת ולגמרי הגיע לה סוף טוב.
השורה התחתונה: למרות הנוסחתיות, הקיטש בסוף וההמצאה העלילתית של החוש השישי, יש בספר הזה קסם אמיתי. המחקר ההיסטורי האותנטי מעניק לו נופך חיובי ומשקל סגולי, והוא מספק חוויית קריאה סוחפת על מציאות היסטורית קשה ובלתי נתפסת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
