הגעתי ל"גרין מייל" עם ציפיות גבוהות מאוד. אחרי שקראתי את "22/11/63" המופתי של סטיבן קינג והתאהבתי לחלוטין בכתיבה, בקצב וביכולת שלו לבנות עולם, הייתי בטוחה שגם הקלאסיקה הזו תשאב אותי. לצערי, המציאות היתה הפוכה לגמרי. אחרי מאה ומשהו עמודים מתישים, נאלצתי לסגור את הספר. מותר להגיד את האמת? רוב הזמן זה היה פשוט משעמם, משמים ותקוע.
לעיתים הגיחה הכתיבה הטובה שלו, ואי אפשר להכחיש שהקטעים שעסקו בנאשם ברצח התאומות, ג'ון קופי, היו הקטעים המרגשים והטובים ביותר בספר. אבל הם טבעו בתוך קצב אטי בצורה קיצונית. רוב הזמן העלילה נמרחת בסיטואציות לקוניות ומייגעות, כשהדוגמה הכי טובה לכך היא אובססיית העכבר באגף – קטעים ארוכים, מייגעים ובלתי נגמרים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, בלי שום פואנטה נראית לעין בשלב כזה מוקדם.
בנוסף, חוויית הקריאה קצת נפגמה בגלל כמה טעויות לשוניות במהדורה העברית, כמו בלבול בין זכר לנקבה. זה לא שהספר מוצף בהן, אבל כשספר גם ככה מתיש עלילתית, נגיעות כאלו של חוסר עריכה פשוט לא מוסיפות.
בהשוואה לזהב הטהור של "22/11/63", הכתיבה כאן הרגישה פחות טובה, אטית ומלודרמטית מדי. עבורי "גרין מייל" התברר כפספוס גדול. חתכתי באמצע, מבאס...
















