יש סופרים שצריך להתאמץ בשבילם, ויש את ז'ואל דיקר. החזרה למרקוס גולדמן ב"פרשת אלסקה סנדרס" הוכיחה לי שוב שלאיש הזה יש פשוט קסם של כתיבה ויכולת נדירה ומטורפת לספר סיפור. זה מסוג הספרים שאתה מתחיל ותופס את עצמך מסיים ספר של 500 עמודים תוך יממה אחת בלבד, בלי להרגיש בכלל שחלף הזמן. הוא לא ספר "מושלם", הוא פשוט אחלה ספר מהנה שאי אפשר להניח מהיד.
העלילה מחזירה אותנו לשנת 2010, שנתיים אחרי פרשת הארי קוויברט, כשמרקוס גולדמן וסמל פרי גהלווד פותחים מחדש תיק רצח משנת 1999 של צעירה בשם אלסקה סנדרס. דיקר משתמש פה במבנה פרקים נהדר ומאוד ייחודי – כל פרק נפתח בפסקה קצרה, כותרת ברורה עם תאריך ומיקום המשמשת כעוגן, ואז גוף הטקסט. המבנה הזה עוזר לנווט בתוך הספר בקלות, כי דיקר לא מפסיק לקפוץ בזמנים ולהכניס דמויות חדשות בקצב מסחרר. בדרך כלל מבנה כזה מפריע לי ומייצר עומס, אבל פה, באורח פלא, הכול זורם ומחזיק את המתח בצורה מלוטשת.
ערך מוסף אדיר לחובבי דיקר הוא השילוב של אלמנטים רבים מ"בני בולטימור" המצוין. למרות שהספר הנוכחי נכתב אחריו, הוא מתרחש כרונולוגית לפניו, וההצצות האלו לעברו של מרקוס, לאהבתו לאלכסנדרה ולצילו של העבר המשפחתי מעניקות תחושה נהדרת של "יקום ספרותי" שלם ומוכר.
החיסרון הגדול של הספר הוא הפיספוס של הסוף. אחד החוקים הכיפיים בספרי מתח הוא האפשרות לשחזר אחורה את הרמזים ולומר "איך לא ראיתי את זה קודם". בפרשת אלסקה סנדרס זה לא קורה. הפתרון – שבו מתברר שעורכת הדין היא אשתו לשעבר של הרופא, המאהבת המסתורית של אלסקה והרוצחת הכפולה – הרגיש מופרך, תלוש ובנוי קצת "בכוח" רק כדי לייצר שוק. לא היו לזה מספיק רמזים מקדימים וחבל.
ובכל זאת, בשורה התחתונה: נתתי לו 5 כוכבים. אין פה עומק פילוסופי כבד, אבל יש פה כתיבה מצוינת, קצב מעולה ודינמיקה נהדרת בין הדמויות. ספר בינג' קלאסי, איכותי וממכר שפשוט כיף לבלוע ביום אחד. מומלץ בחום.











