כסף, כוח, כבוד
כשראיתי את ספרו החדש של ישי שריד, שאת ספריו הקודמים קראתי, הופתעתי מהעובדה ששריד – שעד כה כתב על דיסטופיות ישראליות או סיפורים הקשורים בישראליות עכשווית – כותב רומן היסטורי על ארץ ישראל בתקופת בית שני.
אבל כפי שניחשתי, ואולי גם אתם, הרומן הזה מספר לנו על הרגע שלפני החורבן; עיתוי שבאמצעותו שריד מנסה להעביר לנו לקח מתוך העבר להווה שלנו.
נסחפתי לעלילה הקטנה והשקטה המתרחשת בכפר מצפון לכנרת, כורזים, הידוע היום בשרידי בית הכנסת המפואר שלו. הכפר השלו מתואר בפתיחה שהיא אגדה יפה. שם גר רופא הכפר המרפא אנשים. הוא מתקדם ברעיונותיו משום שהוא מאמין ברפואה היוונית, ולא כל כך בקמעות של הרופאים השרלטנים. לחנוך יש תכונה נוספת, נדירה בנוף הגליל: הוא אנושי, חומל ואמפתי לבני אדם – טוב לב שאותו מנצלים לא פעם בני הכפר.
לשריד יש יכולת מרהיבה בספריו: גיבוריו אינם שלמים, הם סובלים מחסרונות וספקות. חנוך הרופא לא יודע לעמוד על שלו, ולעתים הוא נרמס על ידי מנגנוני השררה של הכפר, כמו הרב מאיר, שאמנם מהווה סמכות דתית בכפר, אך הוא אדם רע מטבעו המנהל מלחמת חורמה בחנוך שלא תמיד מקבל את דעותיו.
לחנוך יש גם צרות משפחתיות: אשתו מתה בשעת לידה והוא מלא רגשות אשם על שלא הצליח להציל את חייה. יש לו בת יפהפייה בת תשע-עשרה, דעתנית, הפוסלת סדרתית את כל המועמדים לשידוך, ולמרבה ההפתעה היא מבקשת ללכת בדרכי אביה ולהיות רופאה. לחנוך יש ילד נוסף, צעיר, שנולד עיוור אך הוא נגן חליל מעולה. מה יהיה גורלו בכפר שתושביו סבורים שהוא עיוור משום שאלוהים העניש את הוריו שחטאו?
שריד מספר אגדה תקופתית יפה בשפה עשירה. הוא משחזר תקופה קריטית בתולדות ישראל, רגע לפני שבית המקדש חרב. מבחינתו הכפר הוא מיקרוקוסמוס לבעיות ולמתחים בחברה היהודית של אז: השחיתות והכוח שאפיינו את חלק מהיהודים שפעלו בשירות הרומאים, כמו גובה המסים, או רב הכפר – הסמכות הדתית שאין בה טיפת חמלה, אלא רק רצון להשתייך לצמרת הממסד הדתי, הסנהדרין. לצורך כך הוא כופה לעתים על הכפר תקנות לא הגיוניות, כמו הכפייה על האופה להרוס את תנורו החדש משום שאינו עומד בדיני הטומאה – התכתבות מופלאה עם הפרשה התלמודית המכונה "תנורו של עכנאי".
מהי האמת הפנימית שלך? שואל אותנו שריד באמצעות חנוך. מהי חמלה אנושית, ומהם המחירים הכרוכים בעמידה על עקרונותיך? אלו שאלות בהן מתחבטים חנוך ובני משפחתו, שלא פעם ניצבים מול בורותם של בני הכפר.
ברקע הסיפור מופיע ישו, המגיח באקראי כגיבור משני, אך באמצעותו שריד מנסה לומר לנו דבר משמעותי: הנצרות החלה ככוח שניסה לייצג את החמלה היהודית והדאגה לאנשים בשולי החברה, אך הכוח הזה, כמו כוחות דתיים אחרים, הפך למשיחי – כוח המוכן להקריב חיים כדי להביא גאולה לעולם.
שריד מגיש לנו ברובד השני של הספר אלגוריה למצבנו בהווה. כמעט באותן בעיות חולה החברה הישראלית; אז כהיום, היו לחברה היהודית כוחות מתונים ואנושיים בדמותו של חנוך הרופא, אך הם הפסידו לכוחות הקיצוניים והמשיחיים. האם אנחנו צועדים באותו נתיב של חורבן בית שני? האם אנחנו מתעקשים לא ללמוד את הלקח, ואולי פשוט לא מסוגלים? שריד מניח בפנינו שאלה מטרידה, ואת התשובה הוא משאיר לנו, הקוראים המוטרדים.
