״ארנה 1״ מאת מורגן רייס התגלגל אליי בעיקר בזכות ההבטחה על העטיפה: ״אם אהבתם את משחקי הרעב, אתם ׳תמותו׳ על ארנה 1״. בפועל, ההשוואה הזו עושה עוול, ובעיקר לספר של סוזן קולינס.
נכון, על פני השטח יש קווי דמיון: מציאות קשה, שתי אחיות, וגיבורה בוגרת שמגוננת על הצעירה ממנה. אבל כאן בערך מסתיים הדמיון. בעוד ״משחקי הרעב״ מציע עולם בנוי היטב, דמויות מורכבות ומתח אמין, ״ארנה 1״ מרגיש רדוד ו״הכול קורה מהר, אבל בלי הצדקה ובלי עומק.
בניית העולם כאן חובבנית ולא משכנעת, והדמויות אינן מצליחות להתפתח מעבר לקווים כלליים למדי. העלילה עצמה מתקדמת באופן צפוי, בלי עומק רגשי או מורכבות של ממש.
הבעיה הבולטת ביותר היא חוסר האמינות: הגיבורה נלחמת שוב ושוב כנגד כל הסיכויים, נפצעת באופן חמור, ושבה לתפקד כאילו דבר לא קרה. בשלב מסוים קשה להמשיך להשעות את חוסר האמון; עם כמות הפציעות שהיא סופגת, סביר להניח שכבר מזמן לא הייתה שורדת.
בשורה התחתונה, מדובר ברעיון שמנסה ללכת בעקבות הצלחה גדולה, אך הביצוע שטחי מכדי לעמוד בהשוואה.

״חום״ מאת די שולמן הוא ספר שמצליח ליצור עולם דמיוני מסקרן ומקורי. אחד הדברים החזקים בו הוא תחושת ההרפתקה והמסע בזמן, שמאפשרים לסיפור לנוע בין תקופות ורעיונות שונים בצורה מעניינת. גם הדמויות ברובן כתובות היטב, הן אינן חד־ממדיות, ויש בהן מורכבות מסוימת שמוסיפה עומק לעלילה.
עם זאת, לצד הרעיונות היפים והעולם היצירתי, סיפור האהבה שבמרכז העלילה מרגיש לעיתים מאולץ ואף מעט ילדותי. במקום להעמיק את הדמויות או את המתח הדרמטי, הוא נשאר שטחי למדי ולעיתים אפילו פוגע בעוצמה של הסיפור.
בסופו של דבר זהו ספר שיש בו לא מעט דמיון ורעיונות מעניינים, אבל כזה שבו הקו הרומנטי אינו עומד באותה רמה של שאר מרכיבי העלילה.

״עולם חדש מופלא״ מאת אלדוס האקסלי הוא בעיניי אחד הספרים המטרידים ביותר שנכתבו על האפשרויות הטמונות בעתידו של המין האנושי. החברה המתוארת בו אינה נשלטת באמצעות פחד או אלימות גלויה, אלא באמצעות הנאה, הרגלים מגיל צעיר ושליטה עמוקה בתודעה. בני האדם אינם מורדים, משום שהם מאולפים לאהוב את מקומם בעולם.
גם שם הספר אינו מקרי. הוא לקוח מהמחזה ״הסערה״ של שייקספיר, שם נאמרת הקריאה בהתפעלות תמימה. אצל האקסלי אותה קריאה מקבלת משמעות הפוכה כמעט, תמימות שמתבררת כמצמררת.

מעניין להשוות את הספר גם ל 1984 מאת אורוול. בעוד שאורוול מתאר שלטון המבוסס על פחד, מעקב ודיכוי, האקסלי מציע אפשרות מטרידה לא פחות: עולם שבו בני אדם מוותרים מרצון על חירותם תמורת נוחות, בידור ושביעות רצון מיידית.

בהקשר של ימינו קשה שלא לחשוב גם על הסרט המטריקס, שבו האנושות חיה בתוך מציאות נוחה אך מדומה. הקריאה ב״עולם חדש מופלא״ במאה העשרים ואחת מדגישה עד כמה רעיונותיו של האקסלי; עיצוב בני אדם מלידה, תרבות של צריכה מתמדת וטשטוש החשיבה הביקורתית, כבר אינם נראים רחוקים כל כך.

ייתכן שזו הסיבה שהספר, שנכתב בשנת 1932, הקדים במובנים רבים את זמנו וממשיך להישאר רלוונטי ומטריד עד היום. הוא אינו רק אזהרה פוליטית, אלא מחשבה עמוקה על מה שבני אדם עלולים להסכים לוותר עליו בשם הנוחות והאושר

״ליל המכשפות״ הוא אחד מספרי הפנטזיה היותר מיוחדים שקראתי. הסיפור מתחיל כשדיאנה בישופ, חוקרת באוניברסיטת אוקספורד, מגלה במקרה כתב־יד מסתורי בספרייה הבודליאנית; ומאותו רגע העולם הנסתר מתחיל להיסגר סביבה. מכשפות, ערפדים ושדים מתעניינים בסוד של הספר, ובמיוחד ערפד מסתורי אחד שנכנס לחייה. זה ספר שמשלב היסטוריה, מדע, קסם ורומנטיקה בצורה ממש סוחפת. מומלץ לכל מי שאוהב פנטזיה עם אווירה אינטלקטואלית ועלילה ממכרת שמתקדמת לאט. שווה מאוד לנסות.

קרבט והטחנה המעופפת" מאת אוטפריד פרויסלר הוא הרבה מעבר לעוד ספר פנטזיה סטנדרטי; מדובר ביצירה המוגדרת כפנטזיה גנטית, שורשית ומוזרה, הנמצאת במרחק מנטלי עצום מעולמו המוכר של הארי פוטר. בעוד הפנטזיה המודרנית מציעה לעיתים קרובות הרפתקה קסומה ומסודרת, "קרבט" נשען על פולקלור סורבי-גרמני עתיק ומציג קסם שחור, מפתיע וברוב המקרים גם די מפחיד.
הספר משלב אלמנטים של פנטזיה אפלה שבה הקסם אינו נלמד בשיעורים עם שרביטים, אלא קשור קשר בל יינתק לעבודה קשה בטחנת קמח ולמחזוריות של השנה. בעת הקריאה, הקורא מרגיש שהוא נשאב לעולם אחר עם חוקים שאינם תואמים את "חוקי המשחק" הרגילים של הז'אנר – זהו עולם של שיעבוד, מסתורין ומאבק פסיכולוגי מורכב מול דמותו המאיימת של המאסטר. התחושה היא של מלכודת שנסגרת על הגיבור, מה שהופך את החוויה לעוצמתית ומטלטלת. לדעתי מדובר בספר חובה למי שמחפש פנטזיה עם עומק ומורכבות אמיתית, והוא בהחלט שווה קריאה.
זהו אכן ספר חובה למי שמחפש פנטזיה עם "בשר", עומק ומסתורין אמיתי, הרחק מהנוסחאות המוכרות של הז'אנר.
הספר זכה לעיבוד קולנועי מרשים (גרמני) ולסרט אנימציה קלאסי, ששניהם מצליחים להעביר את התחושה הקריפית והמיוחדת של הטחנה המעופפת.

תמהיל משעשע של קלאסיקות אימה מהתקופה הויקטוריאנית בבריטניה. יותר לא אספר ולא אספיילר. הנאה מובטחת