Zweig Stefan- Der Begrabene Leuchter

גילוי נאות- זו הפעם ראשונה שאני קורא ספר של שטפן צוויג. האמנם קראתי בעבר על חייו של הסופר והתאבדותו רגע לפני סיום מלחמת העולם השנייה, אבל משום מה לא יצא לי לקרוא עד היום ספר שלו.
אינני יודע אם הספר הזה מייצג בצורה טובה את כתיבתו. אני כן יודע שהוא כתב לא מעט ספרים על דמויות היסטוריות כגון מרי סטיוארט, מגלן, מרי אנטואנט ואף ביוגרפיה על בלזאק. גם הספר הזה בעל מימד היסטורי, אך צוויג מרכיב סיפור מומצא על סיפור מנורת בית המקדש שנלקחה על ידי האימפריה הרומית כאשר נכבשה ירושלים בחורבן בית שני ועל הקהילה היהודית שיושבת ברומא. התקופה היא בזמן רומא הביזנטית בו הדת שהשתלטה על האימפריה היא הנצרות. רומא חלשה וסופגת מתקפה של שבטים וונדלים הגונבים את מנורת בית המקדש לחרדתם של חברי הקהילה היהודית בעיר. מכאן מתחילה עלילה בה מנסים מספר יהודים להשיב את הפריט החשוב כל כך ומסמל את המולדת שנגזלה.
צוויג למעשה משתמש במנורת שבעת הקנים כאנלוגיה על עם היושב בגלות ללא מולדת ומנסה להחזיר לרשותו את עצמאותו. עם חלש, מוכה ונרדף.

נהנתי מאוד. אין לי ספק שאקרא עוד ספרים שלו בעתיד.

ספר טעם הטעמים- גיום פוסטל

לפני מספר שנים כתבתי סקירה על ספר חולין בשפה העברית שנכתב הרבה לפני המהפכה של אליעזר בן יהודה. ספרים שכאלו מושכים אותי מאחר והכתיבה העברית החילונית נפרשה על פני כל הגלובוס ונמשכה אלפי שנים לפני שחזרה העברית להיות שפת יום יום. באחת התגובות הזכירו את הספר הזה, ולמרות שהוא לא נכלל בקטגוריה שציינתי מאחר והוא מסמך דתי, העובדה שהוא נכתב בעברית עוררה בי סקרנות.

גיום פוסטל (1510–1581) היה מן הדמויות המוזרות והמרתקות של הרנסנס האירופי: מלומד צרפתי, בלשן מבריק, חוקר המזרח, איש כנסייה וגם טיפוס בעל חזון משיחי קיצוני. הוא למד עברית, ארמית וערבית בתקופה שבה עצם העיסוק בשפות הללו היה חריג במערב אירופה. הוא האמין שהאמת הדתית האחת מצויה ביסוד כל המסורות (יהדות, נצרות ואסלאם) ושבאמצעות פענוח נכון של הלשון והקבלה ניתן יהיה להביא לאיחוד עולמי.

טעם הטעמים הוא חיבור דקדוקי־מיסטי שכתב פוסטל בעברית. לכאורה מדובר בספר על טעמי המקרא, מערכת הניקוד וההטעמה של התנ״ך, אך בפועל זהו טקסט טעון ברעיונות תיאולוגיים ומשיחיים.
הקריאה בספר קשה מאוד. מרגישים מיד שלא מדובר באדם שגדל בתוך השפה. העברית שלו מלומדת, מאולצת, ולעיתים נוקשה ולא מובנת בעליל. המשפטים ארוכים ומסורבלים, התחביר לעיתים זר לאוזן עברית טבעית, ויש שימוש במונחים בצורה שמזכירה תרגום מחשבה אירופית לתוך עברית ולא חשיבה עברית מבפנים.
בקריאת הטקסט הרגשתי שזו לא עברית חיה, אלא עברית מעבדתית. אתה קורא ומרגיש שמישהו ישב עם מילון, אולי עם מקורות רבניים פתוחים, וניסה לבנות מערכת מושגים, אבל לא מתוך נשימה יומיומית של השפה.

פוסטל לא הסתפק בדקדוק. הוא ראה בטעמי המקרא מפתח סודי להבנת הסדר האלוהי בעולם. עבורו, סימני ההטעמה אינם רק כלי קריאה, אלא צופן קוסמי. צריך להבין שפוסטל מעבר לעברית קרא את ספר הזוהר ולמד קבלה שהשפיעה מאוד על הלך מחשבתו. הוא האמין בשליחות אוניברסלית: איחוד דתי של האנושות, גאולה קרובה, ותפקיד מיוחד לעצמו בתוך הדרמה הזאת. בשלב מסוים בחייו אף טען לגילויים מיסטיים ולשליחות כמעט נבואית על התגלות המשיח בפעם השניה בדמות נקבה. יש בכתביו תחושה של אדם מאוד מלומד בעל אקסטזה דתית ואובססיה מטאפיזית. המעבר התכוף מדקדוק למטפיזיקה, הניסיון להטעין כל סימן לשוני במשמעות קוסמית, התחושה שהוא רואה עצמו כמפענח סוד עולמי שנשמר עד זמנו לישות האלוהית בלבד. בקיצור, הזכיר לי חלק מהשיחות שהיו לי עם מטופלים במחלקה סגורה של מוסד פסיכיאטרי בהיותי סטודנט.

הטקסט קשה מאוד לקריאה, וכל מספר מילים יש המון ביעורים שמקשים עוד יותר על רצף הקריאה. הוא מתאמץ להוכיח יותר מדי. יש בו מתח מתמיד בין למדנות מדויקת לבין חזון כמעט אפוקליפטי.
מה שכן היה מאוד מעניין הוא ההקדמה לספר שסקרה את פוסטל עצמו, פועלו והלך מחשבתו. אנקדותה מעניינת הוא מסע שהוא ערך לאזור ארץ ישראל.
אני שמח שסימנתי וי על הספר, אבל זה לא סוג הספרות שאני נהנה ממנה.

CАМСОН НЭОРЕЙ- Влади́мир (Зеэв) Жаботи́нский

אפתח בגילוי נאות, כשהשאלתי את הרומן "שמשון" מאת זאב ז'בוטינסקי מהספרייה, לא היו לי ציפיות ספרותיות גבוהות. ידעתי כי הנושא המרכזי לא מדבר על שמשון מספר שופטים אלא משתמש בדמותו ובתקופתו כאלגוריה על הנעשה בארץ ישראל בשנות העשרים של המאה הקודמת. ז'בוטינסקי למעשה יצר מניפסט רעיוני במסווה של אפוס היסטורי, שבו ז’בוטינסקי מקרין את תפיסת עולמו הרוויזיוניסטית לאחור, אל תקופת השופטים.

ז’בוטינסקי מציג את שמשון כטיפוס של “יהודי חדש”: לוחם, גאה, עצמאי, שאינו מתנצל ואינו מחפש חן בעיני סביבתו.
הוא מתרחק מהמודל של היהודי הגלותי, הפסיבי, בעל מוסר היתר, שלשם מחייתו תלוי באחרים. לעומתו, זבוטינסקי מציע אידיאל של כוח, ריבונות, כבוד לאומי ונכונות לאלימות כהכרח קיומי. אבל בניגוד לפאתוס לאומני שטחי, לספר גם מימד ספרותי גבוהה ולז'בוטינסקי בהחלט יש את היכולת ליצר מתח ספרותי ורגעי שיא במתח ואלימות.
שמשון הוא למעשה השתקפותו של ז'בוטינסקי עצמו. חזק אך בודד, גיבור אך לא מנהיג, סמל אך לא מדינאי. בכך ז’בוטינסקי רומז שכוח צבאי לבדו אינו מספיק בלי מסגרת לאומית, מוסרית ופוליטית יציבה.
כלומר הרוויזיוניזם כאן אינו רק קריאה להתחמש, אלא קריאה להתבגרות לאומית מלאה.
מלחמתו העיקרית של שמשון היא כנגד הפלישתים שמייצגית את אנגליה והמנדט הבריטי. שמשון מעריץ ומתאב אותם כאחד. יש הקבלה רבה בין העמים, עם זאת שמשון רואה בפלישתים עם מאורגן יותר ורוצה להשתמש ולהעתיק מהם כדי לגבש את השבטים של ישראל לעם אחד. לגבי עמי כנען, שמשון רואה בהם דרים על אדמה ללא שאיפות לאומיות. כאן טעה ז'בוטינסקי בחיזויו, ומפירותיו העבושים של הסכסוך וההתנגשות על ליבת הלאום של הארץ הזו כנראה ששני הצדדים ימשיכו לאכול עוד שנים רבות.
דברים נוספים בהם דן הספר הוא כוחה של נקמה וגם ביצירת נרטיב רעיוני, גם כשהוא לא תואם את האמת ההיסטורית.

זהו התרגום השלישי לספר שנכתב במקור ברוסית. כשדיברתי עם אבא שלי הוא אמר לי שיצא לו לקרוא את התרגום הראשון והוא קשה לקריאה. חבל שלא היה עותק ממנו בספריה. תרגומים היסטורים לרוב מהנים עבורי יותר.

Der Judenstaat- Theodor Herzl

התחלתי לקרוא את הספר כדי להשוות בין החזון ובין המציאות בפועל.
"מדינת היהודים" של הרצל הוא טקסט מפתיע: הרבה פחות ספרותי ממה שציפיתי, והרבה יותר מסמך עבודה. זה לא רומן, לא חיבור פילוסופי במובן העמוק, אלא תוכנית פעולה קרה, מסודרת, כמעט הנדסית איך מקימים מדינה ליהודים, שלב אחר שלב לרעיון היזמות השאפתני בכל הזמנים. תמצות הצגת התוכנית (ספרון דקיק בעל פחות מ-80 עמודים) הוא לא פחות ממדהים בעיני.
מה שמעניין במיוחד הוא הפער בין הטון היבש של הרצל לבין עוצמת הרעיון. הוא כותב בצורה רציונלית, לפעמים אפילו טכנית, על בנקים, קרקעות, תחבורה, דיפלומטיה, אבל מתחת לזה בוער רעיון עצום: הפיכת עם מפוזר לישות מדינית ריבונית. דווקא הפיכחון הזה הוא מה שנותן לטקסט את הכוח שלו. זה לא חלום רומנטי, אלא ניסיון אמיתי להפוך חלום למציאות.
איך בכלל מתגברים על הקשיים שעומדים בדרך?
עם ללא טריטוריה (הצעותיו של הרצל מתלבטות בין פלסטינה שהייתה אז תחת שלטון טורקי ובין ארגנטינה)
מה תהה השפה המדוברת? (הרצל חשב שעברית לא תוכל להיות השפה במדינה ומדגים זאת על ידי כך שהוא שואל מי יכול לבקש בעברית לקנות כרטיס רכבת?)
איך יגייסו הון ראשוני (המספר שהרצל נוקב בו הוא מיליארד מארק גרמני ואין להתחיל כלום לפני שיש את הסכום הזה)
איך יעודדו הגירה של יהודים לפרוייקט זה?
יש כל כך הרבה מכשולים בדרך והרצל מנסה בדרכו לענות ולסגור את כל הפינות המהותיות להצלחת הרעיון.

בקריאה היום, אחרי שקמה מדינה בפועל, הספר נקרא כמעט כמו מסמך היסטורי מן העבר, מין תכנון מוקדם של משהו שעוד לא היה, אבל כבר היה ברור שהוא חייב לקרות. חלק מהדברים נראים נאיביים, חלק נראים נבואיים, והחיבור ביניהם יוצר חוויה מוזרה של קריאה אחורה בזמן אל הרגע שבו הכול עוד היה פתוח.
בסופו של דבר, זה לא ספר שמרגש ברמה הרגשית, אלא ספר שמרגש בעצם קיומו: הידיעה שמישהו ישב וחשב ברצינות, בפרטי פרטים, על אפשרות שנראתה אז כמעט דמיונית ושבשבילנו היא כבר מציאות יומיומית.
כבר סימנתי לעצמי את אלטנוילנד (ארץ ישנה-חדשה), הרומן האוטופי של הרצל לרשימת הקריאה שלי.

כל כתבי שאול טשרניחובסקי: מחזות [כרך ח']
בר כוכבא-שאול טשרניחובסקי
Oι̉δίπoυς τύραννoς- Σοφοκλής
Le Malade imaginaire- Jean-Baptiste Poquelin
The Tragedy of Macbeth- William Shakespeare
A Midsummer Night's Dream- William Shakespeare

כרך נוסף לתרגומי המופת של שאול טשרניחובסקי בתוספת הפתעה שלא הייתי מודע לקיומה- מחזה מקור בשם בר כוכבא פרי עטו של טשרניחובסקי.
התנסות מעניינת כמחזאי של דרמה טראגית המגוללת את עלייתו ונפילתו של שמעון בר כוכבא ויחסיו עם רבי עקיבא בן יוסף במרד הכושל מול הרומאים. השפה, כמו תמיד, מאוד מאתגרת, אך יש בה יופי נהדר מהרגע שנכנסים להלך הרוח של כותבה.
באשר לשאר המחזות המתורגמים, קראתי את כולם כבר בעבר. את 'החולה בעיניו' (כך טשרניחובסקי תרגם את החולה המדומה של מולייר) קראתי ממש לא מזמן בתרגומו של אלתרמן. אני חייב להגיד שתרגומו של אלטרמן זורם ומהנה יותר מזה של טשרניחובסקי. אפילו שם המחזה (החולה המדומה) נצרב בתודעת הציבור בתרגומו של אלתרמן ולא בזה של טשרניחובסקי.
אדיפוס המלך היה נהדר. לא פלא שהמחזה מוגדר כהטרגדיה הגדולה בכל הזמנים.
התרגום של מקבת גם כן מעולה.
לגבי 'חלום ליל קיץ' או 'כרצונכם', זה פחות הטעם שלי. משום מה מעולם לא התחברתי ממש לקומדיות של שייקספיר.

Asinus aureus-Lucius Apuleius

חמור הזהב הוא טקסט מן העולם הרומי המאוחר, ונחשב לרומן הלטיני היחיד שהשתמר בשלמותו. הוא נכתב ככל הנראה במחצית השנייה של המאה ה־2 לספירה על ידי לוקיוס אפוליוס, סופר ורטוריקן לטיני ממוצא ברברי (נולד באזור אלג'ריה של ימנו).
הרומן משלב קומדיה סאטירית עם ריאליזם חברתי ומימד מאגי-מיסטי. בציר העלילה המכזי מסופר על עלם צעיר שהופך לחמור בעקבות כישוף ועל גילגול חייו בעקבות כך עד חזרתו לצורתו האנושית. מבנה הספר בנוי מהרבה מסיפורים ומעשיות קצרות המהווים סטייה מנושא העלילה המרכזי או כאלו שמשלימים אותה. הסיפור המפורסם ביותר בספר, הנמשך על פני 2 פרקים, הוא האגדה על פסיכה ואמור. הכתיבה מהולה בתיאורים חושניים, סצנות גרוטסקיות ולעיתים פורנוגרפיות, לצד קטעים ליריים או פילוסופיים. כמו כן, האכזריות האנושית וההתעללות שגיבור הספר חווה כחמור, ותיאורם הגראפי לא פחות ממזעזעים.
אני יודע שיש עיבוד של עמוס קינן לספר, אך היה חשוב לי למצוא את העותק הזה מאחר והוא מכיל את התרגום הישיר למקור הלטיני.
התרגום עצמו היה בסדר. העריכה (הוצאת ירון גולן) נעשתה בצורה רשלנית עם טעויות כתיב, קפיצה לפיסקה אחרת באמצע משפט וכו'... הספר לא עמוס בטעויות אלו, אבל יש בו מספיק מהן כדי שאציין זאת פה.

סה"כ נהנתי להעביר את הזמן עם הספר.

גוף ראשון רבים- יומן שכול בצבע מלא/ נוגה פרידמן. מאיירת/רון לוין

רומאן גראפי שני שאני קורא עם הקשר לשביעי באקטובר.
הראשון- היום בו הכל השתנה (עליו גם כתבתי סקירה מציג מספר אירועים שונים מה-7.10 שצויירו ע"י אמנים שונים).
הספר הזה הוא למעשה ספר על שכול וההתמודדות עימו. נועה פרידמן איבדה את בן זוגה עידו רוזנטל, לוחם שלדג, בקרבות באותו יום.
ההגדרה רומאן גראפי אולי לא נכונה לגבי הספר מאחר והוא בנוי מרצועות קומיקס קצרות. עם זאת, הרצועות מספקות הצצה לציר זמן כרונולוגי של מעל שנה בהתמודדות עם שכול כשהחיים ממשיכים לנוע ויש לדאוג לילדים כשהנפש פצועה. לאורך כל הספר יש דיאלוג בין נוגה לבין בן זוגה המנוח. שיח שהוא למעשה שיח עם עצמה כאשר היא מטיחה את כעסיה, בדידותה והקשיים שלה בצורה מאוד צינית, גדושת הומור שחור ובכנות חסרת פשרות. כל זאת כאשר יש חור גדול שנפער בלב ומסרב להתמלא.
רון לוין, המאיירת, עשתה עבודה נהדרת ומשלימה את הטקסט בצורה מעולה.

Henry Wadsworth Longfellow- The Song of Hiawatha
Henry Wadsworth Longfellow-Evangeline
Johann Wolfgang von Goethes- Reineke Fuchs

אינני יודע מי מכם נחשף לכתביו או לסרוגין לתרגומיו של טשרניחובסקי. שליטתו בשפה העברית והגשתה כפסגה רוחנית ואינטלקטואליות ברמות זיקוק אלוהיות של יופי נשגב היא הרבה מעבר לבינתי, בעיקר בשל העובדה שהעברית לא שימשה כשפת אם עבורו. את המפגש הראשון עם תרגומיו יצא לי לקרוא בתצורת האודיסיאה של הומרוס. את האודיסאה קראתי מייד לאחר סיום האילידה בתרגומו של אריה סתיו. מה רחוקים היו התרגומים זה מזה. כמרחק רקיע מעמוקת המערות בתחתית הים. בעשרים העמודים הראשונים מצאתי עצמי מזיע מן המאמץ ששפתו דרשה ממני. אולם לאחר שהשתפשפתי מעט בהלך הרוח של שפת השרפים בחלד שוכני שמיים, לפתע נפרש לפני יקום חדש, שפה אחרת ונשגבת, שמתוך עשירותה יודעת לדייק את התחושות, הרגשות והמסרים העמוקים שבתוך הסיפור לכדי חוויה משמימה ומעוצבת להפליא.
בשיר השירים פרק ו' פסוק ב' כתוב: "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים.", כך רואה אני את תרגומיו של טשרניחובסקי. יש הרבה תרגומים שמאוד נהנתי מהם במהלך חיי כחובב ספרות, אולם מבין הדברים היפים ביותר הוא תמיד בפסגה. גם במקומות היפים ביותר הוא הבולט באיכותו מעל כולם.

שירת ההיאותה (שירת הנביא) היא יצירה אפית מאת המשורר האמריקאי הנרי וודסוורת' לונגפלו, המתארת את סיפורו של הגיבור האינדיאני היאותה. היצירה מבוססת על אגדות ופולקלור של שבטים ילידיים בצפון אמריקה, ומציגה את סיפורו של היאותה כנביא ומורה של עמו. מה שלונגפלו עשה זה ללקט סיפורים מן הפולקלור הילידי צפון אמריקאי, בעיקר מיתוסים ואגדות ממשפחת האוג'יבווה (OJIBWE), שהיא חלק מהקבוצות האתנו-לשוניות של האלגונקינים ומן המסורות של האירוקוים (IROQUIS), קבוצה נוספת של שבטים אינדיאנים. עם זאת, העיבוד של לונגפלו היא עיבוד אירופאי חופשי ונחשב כאחת מיצירות הספרות הגדולות ביותר של הספרות האמריקאית.
קשר האדם, האדמה והטבע פורץ מתוך שורות השיר. אי אפשר שלא להתפעל מהעוצמה ומהיופי שסובב את ההיאותה ומעצב את דמותו עם השנים. סופה של הפואמה מפתיע ואדיר בצמרמורות קרישנדו המזעזעות את העולם השיבטי בנבואתו האחרונה של ההיאותה.

אבנג'לינה היא הפואמה השנייה ושמה נקרא על שם דמותה הראשית. הפואמה עוסקת בגירושם של תושבי אקדיה (נובה סקוטיה) על ידי חיילים אנגלים. לא הכרתי את ההיסטוריה לפני קריאת הפואמה הזו ולכן השלמתי את הידע הנדרש מויקיפדיה.
המונח "גירוש אכדיה" מתייחס לאירועי הגירוש של תושבי אקדיה (אזור בצפון אמריקה שהיום הוא חלק מקנדה) על ידי הבריטים במהלך המאה ה-18. זהו אירוע היסטורי משמעותי שבו גורשו תושבי האזור מבתיהם בשל סכסוך פוליטי ודתי בין בריטניה לצרפת.
אקדיה הייתה מושבה צרפתית בצפון אמריקה, ולאחר מכן עברה לשליטה בריטית. בשנת 1755, הבריטים החליטו לגרש את תושבי אקדיה, בעיקר צרפתים קתולים, מחשש שהם עלולים לתמוך בצרפת במלחמתם נגד בריטניה. הגירוש בוצע בצורה אכזרית, תוך הפרדת משפחות וגירוש המוני של אנשים למושבות אחרות באמריקה ובאירופה.
גירוש אכדיה היה אירוע טראומטי עבור תושבי האזור, והשפיע עמוקות על התרבות והמורשת של אקדיה. רבים מהמגורשים מתו בדרך או לאחר שהגיעו למקומות חדשים. אחרים הצליחו לשרוד ולבנות חיים חדשים, אך החוויה השפיעה עליהם עמוקות.
הפואמה ניכנת באופי טראגי ומספרת את טלאות מסעי אבנג'לינה בחיפוש אחר אהובה לאחר שנפרדו דרכם בהליך הגירוש.

ריינקה שועל מאת גתה היא אחת היצירות שאני הכי אוהב אם לא האהובה שבהן. עד היום קראתיה פעמיים בתרגומו של יצחק כפכפי ובפעם השלישית בתרגומו של טשרניחובסקי. לא אפרט יותר מידי על היצירה מאחר וכתבתי בעבר סקירה שלמה על תרגומו של כפכפי. מה שאוכל להגיד הוא שהיא מספקת את אחת מדמויות הנבלים הנהדרים ביותר בעולם הספרותי ומורכבת מקו עלילה מרכזי שעליו נשזרים משלי חיות רבים שרבים מהם חסרי מוסר או בעלי מוסר שלילי. אציין לטובה שגם תרגומו של כפכפי מעולה ונופל אך במעט ביצירה זו מזה של טשרניחובסקי.

דבר מעניין הוא שאל היצירה הזו הגעתי בעקבות אוגדן של שני תקליטי וניל ישנים בהם הקריאו את כל היצירה בגרמנית ובין שיר לשיר חיברו קטעים שהולחנו לתזמורת עבור היצירה. האוגדן הכיל את איוריו קולבך לסיפור, ציורים גאוניים וגרוטסקים שבמשך שנים הניעו אותי לחפש את היצירה ולבסוף למצוא אותה ולהנות מתוכנה עד אין קץ. במבוא לתרגום מציין גם טשרניחובסקי איורים אלו.

קוריוז אחרון לגבי הספר ואסיים. באחד הלילות בו סיימתי לעבוד, הגעתי לקטנוע שלי ומאחר ואני קורא תוך כדי הליכה, שמתי לרגע את הספר בין המושב לבין הארגז האחורי בעודי לובש את הג'קט והקסדה. משום מה שכחתי אותו שם והתחלתי נסיעה. רק כשהגעתי לביתי שמתי לב שהספר חסר ונזכרתי במהלך פעולותי. לא היה לי סיכוי למצוא את הספר מאחר ואני עובד בעיר אחרת מזו אשר בה אני מתגורר. הספר לא שלי, השאלתי אותו מהספרייה העירונית. מעולם לא קרה שלא החזרתי ספר. עם זאת, אין בעיה לשלם קנס אבל הבעיה טמונה הייתה בעובדה שהייתי חייב לסיים את היצירות הללו. התחלתי חיפוש ותוך זמן לא ארוך מצאתי בחנות הספרים חפציבה שברחובות עותק חדש שדפיו עדייו דבוקים זה לזה. תוך יומיים מרגע האבדה נסעתי לשם ורכשתי בחמישים שקלים טובין ותקילין את העותק איתו סיימתי את מלאכת הקריאה.

סיפורים, מזמורים ומשלים מספרות מצרים העתיקה- יהושע מאיר גרינץ

זמן רב אני מחפש אחר תרגומים מן המקור למיתולוגיה מצרית עתיקה. הדבר היחיד שמצאתי הוא ספר מתוך סדרת 'מיתוסים', אך לאחר שקראתי את המיתולוגיה האירית בסדרה זו והובהר לי שהספרים הם עיבוד דלוח לקו הסיפורי ולעלילות נבחרות מתוך אותה מיתולוגיה ירדתי מהעניין. והנה, לפני זמן לא רב, חבר מהעבודה שיודע על אהבתי לספרות העולם העתיק הביא לי את הספר הזה שהוא מצא בספרית רחוב.
הספר הוא אסופה של טקסטים מצריים עתיקים ולא של המיתולוגיה עצמה, למרות שמופיעים בו סיפורים ותפילות הודיה לאלים, אך מה שהדהים אותי ביותר הוא שהטקסטים עצמם תורגמו לעברית ישירות מהכתב ההירוגליפי (מה שמכונה כתב חרטומים) ע"י פרופ' גרינץ. התרגום משנות השבעים של המאה שעברה ומאוד לא פשוט לקריאה. עשה נכון המתרגם שנתן לפני כל תרגום את הקו הסיפורי וכך אפשר להבין את הטקסט גם במקומות הפחות מובנים. דבר נוסף ומאוד מעניין הוא ההקבלה של זמן כתיבת הטקסטים לזמן כתיבה של ספרי התנ"ך (כתבים שמתוארכים לזמן כתיבת ספר שופטים וכו'...).
תוכן הספר מחולק למספר חלקים:
1. סיפורים היסטוריים- יש להבין שהמושג מצריים העתיקה נפרש על פני תקופה מאוד ארוכה של שושלות (3100 לפני הספירה- 641 לספירה). לכן יש להבין את התמורות הרבות שחלו על התרבות הזו הן מבחינה פוליטית, צבאית, דתית (היו תקופות שהאמונה הפכה שם לסוג של מונוטאיזם).
2. מזמורים- שירים דתיים לצד מזמורים פילוסופים על החיים והמוות.
3. משלים- מורכבים יותר כמו משפטי חוכמה המכוונים את האדם לעשיית הטוב והמוסרי ופחות נראים כמו משלים בצורתם המודרנית (בעלי אופי יותר סיפורי).
4. כתב האמנפה- ספר דתי שהתווה עקרונות מוסריים בצורת עשה ואל תעשה.

הספר קשה לקריאה. מצאתי את עצמי משלים מידע ממקורות אחרים כדי להבין יותר טוב את הרקע לכתיבה. כך למשל בשיר על קרב קדש.
קרב קדש היה קרב גדול בין צבאות מצרים והאימפריה החיתית, שהתחולל בסוף מאי או סוף יוני 1274 לפנה"ס לפי הכרונולוגיה הנמוכה של המזרח הקרוב הקדום. השיר שמופיע בספר לא משמש מסמך היסטורי לקרב אלא יותר כפרופגנדה של רעמסס אשר רצה להאדיר את שמו וניסה לתאר את הקרב כניצחון מוחץ על האויב החתי וכתוצאה מכך, הפואמה נראית יותר כמו תעמולה ממוסדת מאשר תיעוד מהימן. היסטורית, לקרב זה לא היו מנצחים אך החתים השיגו יתרון טקטי. בעקבות הקרב, נחתם בסופו של דבר הסכם שלום בערך ב-1259 לפני הספירה. למעשה זה הסכם השלום הכתוב העתיק ביותר ששרד עד ימינו.
ההסכם מכיל את התנאים הבאים:
נאסר על מי מהצדדים לתקוף את השני.
במקרה שמדינה זרה תוקפת את אחת הממלכות, מחויבת השנייה לבוא לעזרתה.
החיתים מקבלים את קדש וממלכת אמורו, המצרים מקבלים מעבר חופשי לאוגרית.
במקרה שפושע בורח מאחת הארצות אל האחרת מחויבת זו האחרונה להסגיר את הנמלט.
רעמסס יישא לאשה את בתו של חתושיליש.

התרגום היה מאוד לא פשוט וגם קו רעיוני ועלילתי מוזר מאוד בחלק מהסיפורים. מכל הספר הכי נהנתי מסיפור בשם 'שני אחים'.
שמח ששמתי וי על הספר, אבל אם אני משווה אותו לכתבים מתרבויות עבר אחרות (מיתולוגיה מסופטמית, יוונית וכו'...), הוא פחות עניין אותי מבחינת תוכן.