“ספר טעם הטעמים- גיום פוסטל

לפני מספר שנים כתבתי סקירה על ספר חולין בשפה העברית שנכתב הרבה לפני המהפכה של אליעזר בן יהודה. ספרים שכאלו מושכים אותי מאחר והכתיבה העברית החילונית נפרשה על פני כל הגלובוס ונמשכה אלפי שנים לפני שחזרה העברית להיות שפת יום יום. באחת התגובות הזכירו את הספר הזה, ולמרות שהוא לא נכלל בקטגוריה שציינתי מאחר והוא מסמך דתי, העובדה שהוא נכתב בעברית עוררה בי סקרנות.

גיום פוסטל (1510–1581) היה מן הדמויות המוזרות והמרתקות של הרנסנס האירופי: מלומד צרפתי, בלשן מבריק, חוקר המזרח, איש כנסייה וגם טיפוס בעל חזון משיחי קיצוני. הוא למד עברית, ארמית וערבית בתקופה שבה עצם העיסוק בשפות הללו היה חריג במערב אירופה. הוא האמין שהאמת הדתית האחת מצויה ביסוד כל המסורות (יהדות, נצרות ואסלאם) ושבאמצעות פענוח נכון של הלשון והקבלה ניתן יהיה להביא לאיחוד עולמי.

טעם הטעמים הוא חיבור דקדוקי־מיסטי שכתב פוסטל בעברית. לכאורה מדובר בספר על טעמי המקרא, מערכת הניקוד וההטעמה של התנ״ך, אך בפועל זהו טקסט טעון ברעיונות תיאולוגיים ומשיחיים.
הקריאה בספר קשה מאוד. מרגישים מיד שלא מדובר באדם שגדל בתוך השפה. העברית שלו מלומדת, מאולצת, ולעיתים נוקשה ולא מובנת בעליל. המשפטים ארוכים ומסורבלים, התחביר לעיתים זר לאוזן עברית טבעית, ויש שימוש במונחים בצורה שמזכירה תרגום מחשבה אירופית לתוך עברית ולא חשיבה עברית מבפנים.
בקריאת הטקסט הרגשתי שזו לא עברית חיה, אלא עברית מעבדתית. אתה קורא ומרגיש שמישהו ישב עם מילון, אולי עם מקורות רבניים פתוחים, וניסה לבנות מערכת מושגים, אבל לא מתוך נשימה יומיומית של השפה.

פוסטל לא הסתפק בדקדוק. הוא ראה בטעמי המקרא מפתח סודי להבנת הסדר האלוהי בעולם. עבורו, סימני ההטעמה אינם רק כלי קריאה, אלא צופן קוסמי. צריך להבין שפוסטל מעבר לעברית קרא את ספר הזוהר ולמד קבלה שהשפיעה מאוד על הלך מחשבתו. הוא האמין בשליחות אוניברסלית: איחוד דתי של האנושות, גאולה קרובה, ותפקיד מיוחד לעצמו בתוך הדרמה הזאת. בשלב מסוים בחייו אף טען לגילויים מיסטיים ולשליחות כמעט נבואית על התגלות המשיח בפעם השניה בדמות נקבה. יש בכתביו תחושה של אדם מאוד מלומד בעל אקסטזה דתית ואובססיה מטאפיזית. המעבר התכוף מדקדוק למטפיזיקה, הניסיון להטעין כל סימן לשוני במשמעות קוסמית, התחושה שהוא רואה עצמו כמפענח סוד עולמי שנשמר עד זמנו לישות האלוהית בלבד. בקיצור, הזכיר לי חלק מהשיחות שהיו לי עם מטופלים במחלקה סגורה של מוסד פסיכיאטרי בהיותי סטודנט.

הטקסט קשה מאוד לקריאה, וכל מספר מילים יש המון ביעורים שמקשים עוד יותר על רצף הקריאה. הוא מתאמץ להוכיח יותר מדי. יש בו מתח מתמיד בין למדנות מדויקת לבין חזון כמעט אפוקליפטי.
מה שכן היה מאוד מעניין הוא ההקדמה לספר שסקרה את פוסטל עצמו, פועלו והלך מחשבתו. אנקדותה מעניינת הוא מסע שהוא ערך לאזור ארץ ישראל.
אני שמח שסימנתי וי על הספר, אבל זה לא סוג הספרות שאני נהנה ממנה.”