אני אוהב לקרוא ספרים שבהם מעבר להנאה מהספר, אני גם לומד משהו. והספר הזה האיר לי כמה אירועים היסטוריים שלא הייתי מודע אליהם, ובראשם כמובן אותו פיצוץ במנהטן אחרי מלחמת העולם השניה. כשקראתי בספר על האירוע, הייתי בטוח שמדובר בסיפור דימיוני. אז מיד הלכתי ובדקתי ו... גיליתי שאכן היה אירוע כזה. אז תודה לך רובנפלד שהוספת לי מידע חשוב. ובאשר לסיפור עצמו - למרות שהוא קצת אמריקאי (הגיבור היא איש מושלם, חזק להפליא, אמו בכלי הרג ומשחית, שיודע הכל וגם לא מת אף פעם) עדיין הסיפור הוא טוב. כתוב היטב, מעניין ובחלקים נרחבים גם מותח. וכמו שיעל כתבה - ברור מאד שהסופר מעריץ את פרויד ולכן הוא מכניס אותו לסיפור, אבל זה בסדר. זה משתלב יפה. והתוצאה - סיפור שמסופר היטב, על בסיס עובדות היסטוריות (לא הכל!) ואפילו מותח.

אולי זה רק אני, אבל אני ממש לא מתחבר להומור ולא לספר. מבחינתי - בהחלט אפשר לוותר

הרעיון נשמע מעניין ולכן החלטתי לקרוא את הספר. ואכן - החלק הראשון היה מעניין, אם כי לא בדיוק מדעי. סיפור מעניין. בחלק השני הסופרת חוזרת על עצמה. שוב - בלי יומרות מדעיות, אבל אותם שמות ואותה התנהגות. רק תקופה אחרת (עדיין רחוקה מאד מימנו). בחלק השלישי - שוב חוזרת על עצמה: הדמויות, המראות. נו, כאן החלטתי שהבנתי ואין טעם להמשיך ולחפש "מה נקודת השיא בסיפור". שוב אותן דמויות, שוב אותה התנהגות של הדמויות, ולכאורה פשוט תקופה אחרת. אז אם אין לכם מה לעשות, ואם דיוק היסטורי-אבולוציוני לא בדיוק חשוב לכם, זה ספר טוב להעברה של שלש עד ארבע שעות.

טוב מאד. פשוט כך. ספר מתח שבנוי היטב, על בסיס רעיון שנראה כרעיון "תפור היטב" כולל כל הפרטים. ספר שקשה להניח אותו מהיד, אבל מומלץ מאד. כי להיכנס ממש לעלילה, וברצף, יכול לגרום לייאוש... אז חוץ מהורדת המתח בסוף ויצירת סוף בנוסח בלשי רגיל (אקשן ויריות ודווקא הטובים מנצחים), יש כאן ספר טוב ומעורר מחשה. "האם זה אפשרי"? ולכן שמחתי למצוא ספר, אחרי הרבה זמן, שאפשר לתת לו 5 כוכבים בלי יסורי מצפון.

מעולה. מק'קאן יודע לכתוב והוא עשה זאת בכשרון רב. גם הצורה שבה כתובים הסיפורים, גם הדרך בה הם משתלבים, גם הרובד ההיסטורי המעניין. ספר שנעים לקרוא, פשוט כך. האירועים ההיסטוריים שבחר מק'קאן לשלב מעניינים ונותנים נקודת מבט אחרת עם ההיסטוריה של האי הבריטי ושל אמריקה הצפונית. לא הכל עובר דרך הפריזמה הצרה שאותה ראינו בחדשות או למדנו בבתי הספר השונים. מומלץ בחום!

כשהספר יצא ניר ברעם קיבל תשבוחות רבות. חיפשתי הזדמנות לרכוש ולקרוא את הספר, מתוך ציפייה להיפגש עם אחד היוצרים הטובים והצעירים שלנו. וגודל האכזבה כגודל הציפייה.
הדבר הראשון שאני יכול לכתוב על הספר זה שהוא "ספר דחוס". המון מילים על בסיס עלילה רזה ולא מציאותית. נראה כאילו ברעם לקח את ההזדמנות וניסה להרשים בכתיבתו כשהוא שוכח בדרך שספר גם צריך להיות מעניין, ומותח ומרתק. חבל.
ויש גם את הסיפור עצמו. המפגש הדימיוני בין שני נציגי המדינות שכרתו ברית מלוכלכת - ברית המועצות וגרמניה הנאצית. וכביכול המטרה של עריכת מצעד משותף שקיומו נופל במועד הפלישה הגדולה של הנאצים לברית המועצות (מבצע ברברוסה). ועוד באתר ההיסטורי של ברסט ליטובסק... אם כבר התחלנו עם דימיון מתפרע, אז למה לא ללכת עד הסוף? והדמויות - אנשים שנפלטו ונפלטים מהחברה והמדינה, ולמרות שאינם רלוונטיים לוקחים את המשימה ההזויה מאד ברצינות...
גיבוב של המון סיפורים ודברים מוזרים. בקיצור - לא מומלץ להתחיל להתמודד עם הספר. לא שווה לקרוא.

ספרון מוזר קצת. מסתבר שגם לחיילים גרמניים במלחמת העולם השנייה היו חיים קטנים. גם הם העדיפו לברוח ממשימות שלא מצאו בעיניהם, כמו למשל לרצוח יהודים. אבל הם צייתנים ועושים מה שהמפקד אומר להם. ואז הם נקלעים לאירוע קטן שמשותף להמון חיילים בכל הצבאות בעולם - התעסקות באוכל. ועל הדרך הם צריכים לחסל פולני ולחסל יהודי. ספר מוזר, מיוחד ואולי אפילו קצת מעניין (בייחוד שהוא נכתב על ידי צרפתי

אחד הספרים ההיסטוריים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. בורומה בחר בסוף המלחמה כנקודת המוצא שלו, וחשוב מזה - הוא מתמקד באירועים ש"אחרי המלחמה" כשהוא מעלה את השאלה "איך קמים מאירוע נורא וארוך כזה"? ובעיקר - מה עובר על האנשים והאומות. גם המנצחות ובוודאי שאלו שהפסידו. לכן הספר מעניין כל כך. זו זווית חדשה (לפחות בשבילי) ויש שם מידע שלא הייתי חשוף אליו. מעורר מחשבה.. ובעיקר - איך עבר עם כמו העם הגרמני, מעם מיליטריסטי שטוף מח לעם יצרני ושוחר שלום. איך השתנה העם היפני בצורה קימונית כל כך... מעניין מאד וכתוב מצוין!

זה לא הספר הראשון של ישי שריד שאני קורא, ואני חוזר בכל פעם על התחושה שלי שמדובר על סופר ברוך-כישרון שיודע לכתוב מקסים אבל גם לגעת בפצעים הכי כואבים שיש לנו.
וכאן הוא נוגע באחד מהעצבים החשופים והכואבים ביותר שלנו. לא השואה כשואה, אלא ההתעסקות שלנו כחברה בשואה. אני מסרב בעקביות הרבה שנים לערוך את סיור המוות במחנות מאותן סיבות ששריד ציין - בני נוער שעוטפים את עצמם בדגל ישראל וחושבים שבזה הם פתרו את הבעיה ובערב אפשר לשתות וודקה ולהזמין זונה לחדר. ישראלים מבוגרים ש"קופצים" לאושוויץ בין הביקור בחנות הבגדים לשולחן הקזינו. אנחנו מעדיפים שלא לדבר על זה ולא להסתכל במראה. ושריד נוגע דווקא בזה.
אבל מכל הספר הקטע הקשה ביותר והאמיתי ביותר הוא השאלה ששואל המדריך את עצמו ואת תלמידיו - מדוע אנחנו לא שונאים את הגרמנים. כי הם יפים ומסודרים? נקיים כאלה? כי הם הצליחו במלחמה? למה אנחנו שונאים את הפולנים יותר? והשאלה הזו מטרידה אותי מאז שקראתי אותה. ואני מחפש תשובות.
זהו ספר מעולה - בכתיבה, בשפה ובתוכן. אבל לא יודע אם הייתי ממליץ לכל חברי לקרוא אותו...