סיפורים מביכים של צ׳אפק הוא ספר קצר עם מסרים פרטיים המושלכים אל האוניברסאלי. כל סיפור יכול היה להיות נובלה בעיני, צ׳אפק פשוט רב-אמן בסיפורים קצרים לטעמי ואני לא חסיד גדול של הז׳אנר.
האיש היה כירורג של המילה שכן לעיתים הוא יכול לתקוע מילה בעלת משמעות אדירה במהלכים הנפשיים, לרוב בסוף הסיפורים.
בדומה לספרו שנת הגנן ופחות למלחמה בסלמנדרות, צ׳אפק פונה בסיפורים בספר אל החומר האנושי העירום, הנבוך אך גם המתחבט והשברירי.
ברוב הסיפורים מדובר בבני אדם שעוברים הארות או מבינים משהו שלא ראו עד כה למרות נוכחותו בחייהם, לעיתים זה מגיע דרך משבר ערכי או קונפליקט עם האחר ואז הם נאלצים לעשות מעשה כמעט... בלי ספויילרים.
המבוכה אצל צ’אפק היא קריסת מערכות תודעתית ואני מתחבר לזה מאוד שכן השבר שבין האדם כפי שהוא רוצה להיראות לבין מה שהוא באמת לעיתים בלתי ניתן לגישור וצ׳אפק פשוט מכניס לך את הדברים כמו זונדה לאף, זה לא נעים אך לעיתים הכרחי.
הסיפורים בנויים כמצבים יומיומיים, דיאלוגים, בעיקר קשרים עם העולם החיצוני אך גם דיאלוגים פנימיים, אחחח ועוד איך פנימיים.
הסיפור לדוגמא: ״החולצות״ בלתי הגיוני עד שאתה מבין מדוע התהפכו היוצרות על התובנות הראשוניות. מודה, כל הסיפורים בספרון הזה דיברו אלי, אם לא מיד אז לאחר מחשבה על הסיפור. קרה לי מקרה שקראתי סיפור מרגש ממש והסוף אכזב אותי אך לאחר דקות ארוכות הבנתי דבר שלא יכולתי לשים עליו את האצבע באופן כל כך מדויק בחיי דרך הסוף הבנאלי לכאורה.
דיאלוגים, מפגשים, אי־הבנות, בגידות, יושרה, מוסר ואפילו החוק בדומה לקפקא, על אלו הסיפורים, אין כאן מתח או עלילות מרגשות מדי אלא התפכחויות. בכלל אני רואה בעובדה ששני הענקים הללו קפקא וצ׳אפק חיו וכתבו בערך באותה תקופה כעניין מטורף, כמעט כמו דוסטוייבסקי וטולסטוי.
נקודות המשבר בסיפורים לרוב מגיעות ברגע אחד קטנטן, איזו פליטת פה, מחווה לא במקום, והאדם נחשף כיצור מגושם בתוך חברה שמבוססת כולה על הונאה עצמית והמון אגואיסטיות מובנית.
במובן הזה, צ’אפק וקפקא קרובים בעיני מתמיד רק שבשעה שקפקא מדבר על ממסדים, פה לפחות, צ׳אפק מתמקד באדם ובפערים הפנימיים של התודעה. אין כאן אבסורד אך יש כאן המון קונפליקטים פתורים ובלתי פתורים.
מה שהרשים אותי במיוחד הוא השליטה של צ׳אפק בטון. צ’אפק כותב יחסית בקלילות אבל לפעמים אתה לא יכול לחמוק מהבעיטה הצורמת בבטן שכן הוא אינו מתמסר לפאתוס. למעשה הייתי אומר הפוך: הוא מקטין את הדרמה כדי לחשוף את הטרגי, לעיתים הסיומות לא הגיוניות ברגע הראשון כפי שציינתי. אלו לא טרגדיות יווניות אלא טרגדיות שבעקבות המודרנה אך מה שרלוונטי לבוהמיה בתקופת מלחמת העולם הראשונה לא מעט רלוונטי להיום.
צ’אפק בדומה להוגים בני תקופתו ואף מאוחרים ממנו כגון סארטר או קאמי, רואה את האדם כאחראי למעשיו, אך גם כמוגבל על ידי תודעה חלקית כפי שטענו הוגים רבים החל מתקופת ההשכלה.
הספר מתאים לחובבי הסיפור הקצר והתחבטויות הנפש, העלילות בסיפורים לא מרתקות, להפך, אין בהן ממש צורך.
הדירוג שלי: 8.5/10
ספר מאוד מומלץ לחובבי סיפורים קצרים מהתקופה וחובבי צ׳אפק בפרט. לא אהבתי את ההוצאה, הספר נראה מודפס באופן המוזל ביותר שאפשר, אי אפשר לפתוח אותו ולהניח על השולחן. התרגום בסדר גמור למעט מקומות שהיו משפטים בלטינית ללא תרגום וחבל אבל המתרגם עשה עבודה נאמנה והנראטיבים עברו אלי יפה. כן, כן, אני ממליץ מאוד, באמת, ממש. למה רק 8.5 ולא נניח 9 או 10? פשוט משום שיכולתי בקלות לראות כיצד לפתח את הסיפורים לנובלות ולכן אני מוריד לעצמי 1.5 נקודות כקורא ולא לצ׳אפק.










![הזקן והים [מהדורת 2001]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/1615.jpg)




![החטא ועונשו [מהדורת הקיבוץ המאוחד - 1981]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers14/140332.jpg)


