"זה היה הרגע המאושר בחיי, אבל אז לא ידעתי זאת" כך פותח קאמל-ביי את סיפור חייו [הטרגי!]****
(כשבמשפט זה הוא מתכוון לרגע בו פגש את האישה ששיגעה את חייו).

"מוזיאון התמימות", ספרו של אורהאן פאמוק, סופר טורקי שמעניק לקוראיו סיפור שנמשך לאורך עשר שנים 1985-1975 רובו ככולו באיסטנבול. מורכב ממעטפת ומגרעין קשה.

המעטפת: במשך הקריאה עוטפת את הקורא תחושה של ביקור ארוך ויסודי באיסטנבול. היכרות עם איזור טַקֱסִים ושכונת אִיסְטִיקלל. עם הרחובות, הגשרים, הנמל, הגבעות והכיכרות. עם נופי הבוספורוס ביום ובלילה, בקיץ ובחורף. עם חיי היום וחיי הלילה. ומעל לכול עם ה'עיר של מטה' וה'עיר של מעלה' - עם החיים בטורקיה של אותן שנים: שגרת חיי היומיום, הלך הרוח של האוכלוסייה הטורקית מרביתה שמרנית, מסורתית, פשוטה ונאמנה לצניעות דתית ותרבותית. שונה במנטליות וזרה בתפיסה מ'המערב' ("אירופה" כך הם מכנים את ה'מערב' הנחשק אך הלא מוכר). לצד כל אלה, עֵד הקורא, להתפתחות של תהליך "התמערבות" כך הוא כונה. תהליך התפתחותי שהובילה ה"חברה הגבוהה": קבוצה של צעירים, משכילים, ממשפחות עשירות, אשר חלקם חוו מעט מן "המערב" קרי מ"אירופה" כשחלק מבנות ה"חברה הגבוהה" נשלחו ללמוד בשנות התיכון בפנימיות בארצות מערב אירופה, דוגמת צרפת או שוויץ, וחזרו משם "מתמערבות". הן הרגישו שונות, מתקדמות, בזו לחברה ולתרבות הטורקית ממנה יצאו אליה שבו. הן ניסו להעביר את "כללי ההתנהגות" החדשים אל חבריהן בחבורת "החברה הגבוהה" ה"מתמערבת" - ללא הצלחה. ה"מתמערבים" עסקו בעיקר בניסיונות חיקוי: חיקו את התרבות (התמקדו בעשיית קולנוע אך הניסיון הוביל אותם לתוצאות כושלות, לתוצר כלשהו שבין קולנוע מערבי רדוד לבין "סרט טורקי"). הם גם התמסרו לחיי לילה סוערים, מוסיקה-סקס-סמים-ורוקנרול סטייל, רק שהסתבר שאיסטיקלל לא הצליח להפוך לוודסטוק. התמסרו לאלכוהול בניסיון לחקות את תרבות השתייה, אך לא ידעו כיצד ולא שלטו בה. לצד אלה, מהותי היה תהליך "ההתמערבות" הנשי, על פני השטח: המראה החיצוני המשתנה שהתבטא בלבוש חופשי יותר, חשוף ואפנתי. עמוק יותר: ההתנהגות הנשית המשתנה שהפכה פתוחה (כמעט ללא שליטה) הכול בניסיון לחקות את בנות המערב בסגנונן המשוחרר יותר, חופשי ופתוח יותר, אך מבלי לדעת כיצד, הניסיון הוביל שוב ושוב לנפילות. כשבמקביל הגברים "המתמערבים" לא ידעו כיצד לתרגם לעצמם את החופש ההתנהגותי והחזותי שנטלו לעצמן הבנות ותרגמו אותו כאור ירוק לחופש ולניצול מיני. בו בזמן רוב רובה של האוכלוסייה (השמרני) נרתעו מתהליך ההתמערבות הזה, וראו בו איום, התנהגות זולה ובזויה. ולצד התהליך ואיתו נמצאת שם כל העת סוגיית המעמדות על ההבדלים ביניהן. וכן באופן משמעותי צפה דילמה חברתית תרבותית הנקשרת בכל האמור, המסורת הטורקית השמרנית אל מול הפתיחות המתפתחת, השינוי המתרחש סביב יחסי גברים-נשים בסוגיית האירוסין, מסורת שמירת הבתולין המוקפדת, וההתחייבויות החברתיות שנלוות והתמודדות החברה הן כולה הן המתמערבת עם דילמת שבירת המוסכמות ולצדה עם דילמת השתנות מבנה המשפחה המסורתי.

הגרעין הקשה: סיפורו של רומן קצר ומטורף שנגמר. אחריו שנים של אי-התאוששות, של אהבה לא ממומשת, אובססיבית עד כדי טירוף. כואבת ומכאיבה. בלתי אפשרית וחולנית. כל כולה מתרחשת בלבו, בנפשו, בגופו של קאמל-ביי, איש משכיל, עשיר, נושא במשרה טובה ובן למשפחה מכובדת. בן ה"חברה הגבוהה", שחי ב"איסנטבול של מעלה" וחבר בחברת "המתמערבים", סיפור אהבתו החולנית אל פוסון, אישה יפהפיה, זבנית, נטולת השכלה, (נשואה), בת למשפחה פשוטה בת ה"חברה הפשוטה", שחיה ב"איסנטבול של מטה".
קאמל-ביי הופך לחולה אהבה של ממש, מתמכר כל כולו לאותה אהבה שמשנה את חייו. הוא הופך אדם כפייתי, אובססיבי, דיכאוני ואומלל. הוא נטול חיים משל עצמו לאחר שוויתר על חייו הקודמים, על חבריו, על חלקים ממשרתו וחלקים ממשפחתו. הוא ויתר על עתידו המבטיח, על אושרו. ויתר כמעט על כל שהיה לו ופיתח התמכרות התנהגותית-אובססיבית - הוא אסף ואסף ואסף עשר שנים של רגעים חסרי תכלית ושל הזיות ועשר שנים של איסוף אובססיבי לגמרי חולני של חפצים - כך מצא שקט לנפשו.
כן, הוא עסק באיסוף אובססיבי-חולני של חפצים הקשורים בנשוא אהבתו, הוא אוסף (לדוגמה) 4,213 בדלי סיגריות שהיא עישנה, רושם עליהם את תאריך העישון, ושומר. מלקט אינסוף ואינספור אלפים של פריטים שלה ושמזכירים לו אותה, פריטי לבוש ושאר חפצים אישיים מאוד ואישיים פחות, קטנים יותר ופחות, אלפי אלפים של פריטים את כולם הוא אגר בדירה, שם היה נפגש איתה בימי הרומן המטורף והקצר, דירה שהשאיר ברשותו רק לזכר אותם רגעים, ולשם הביא את אלפי הפריטים, בילה שם שעות ארוכות עם הפריטים בזכרונות. סופו של האוסף במוזיאון שהוא מקים, מוזיאון שאוצר בתוכו עפ"י סדר כרונולוגי מתועד, כתוב ומסומן את כל שמזכיר לו אותה, את נשוא האובססיה המטורפת שלו - זהו "מוזיאון התמימות" שהביקור בו נעשה במסלול מובנה.
האם היה קאמל-ביי תמים באהבתו החולנית? האם נטה להתמכרות הבלתי נשלטת ולאמונה כל העת שישיב אליו את האישה מתוך תמימות? אולי. פוסון, האישה - הפשוטה, הלא משכילה, בטח ובטח שלא הייתה תמימה.

** "אני רוצה שכולם יֵדעו, חייתי חיים מאושרים מאוד" - במשפט זה מסיים קאמל-ביי את סיפורו [הטרגי!]
(זו גם השורה החותמת את הסיור במוזיאון).

"זה היה הרגע המאושר בחיי, אבל אז לא ידעתי זאת" במשפט זה, כזכור, פתח קאמל-ביי את סיפור חייו [הטרגי]**
(זו גם השורה שפותחת את הסיור במוזיאון).

את איסטנבול הכרתי מביקור קצר בלבד, אז פגשתי עיר מרתקת כמו נלקחה מ"אלף לילה ולילה" רק שאלדין לא יצא מאף בקבוק. האם תיאורי העיר המעמיקים בספר נאמנים למציאות או יותר מרובים בצבע ובפולקלור, אני לא יודעת, אך מרגישה שהספר הזה היה גם סוג של חוויה אנתרופולוגית.

ספר מעניין. טוב. החיסרון הבולט ב-520 העמודים שלו פזורים המון, המונים של פרטים מתוארים (ממש אוסף של פרטים, דוגמאות, רשימות, חזרות על מידע) - לעתים גודש מיותר. קיצור רשימות הפרטים היה מטיב עם הספר.

איסטנבול תמיד היוותה עבורי יעד תיירותי נחשק. אבל מעבר לכל ההוד, הפאר, האקזוטיקה והגודל הבלתי ייאמן של העיר, חשקה יותר מכל נפשי להיות בצד האירופי של העיר, ואז, בתזוזה קלה של כמה סנטימטרים מזרחה, להיות בצד האסיאתי שלה - כמו לשחק משחק "ים-יבשה", רק שלמשחק הזה יקראו "אסיה-אירופה" או "מזרח-מערב".

קמאל, הדמות הראשית של ספר זה, חי באיסטנבול - דבר המאפשר לו לשחק מתי שרק ירצה במשחק שעליו דיברתי בפיסקה הקודמת, ולקפוץ מצד לצד בין שני צדדי העיר. אבל לא רק במובן הפשוט והישיר של המילה, אלה גם במובן המטאפורי שלה: הספר מציג 2 צדדים של העיר איסטנבול: האחד, העני יותר, הפחות מפותח, הפחות מתקדם, הפחות מערבי, שבו תרבות האיסלאם שולטת גם על הלבוש והחיצוניות של האדם. והשני, הצד העשיר יותר, המפותח, המתקדם, המערבי יותר שלה, שבה הנשים נראות ממש כמו נשים מערביות אחרות.
כמו כן, קמאל מתאהב בקרובת משפחה רחוקה שלו, פוסון שמה, ומתנהל ביניהם סיפור אהבה, בעוד קמאל ארוס לאישה עמידה בשם סיבל. גם בנושא האהבה, יש כאן קפיצה מצד לצד, בין 2 עולמות, בין 2 בחורות.

גם לדיעה שלי על הספר, ולהרגשה שחשתי במהלך קריאתו, יש 2 צדדים.
הצד האחד: מצויין ומרתק, סיפור אהבה כנה ואמיתי ומלא בתשוקה ובקסם, אך גם מלווה בדילמות רבות שמעסיקות את קמאל בנוגע למהות הקשר בינו לבין פוסון, בינו לבין סיבל, והמהות של 2 הקשרים ביחד, אשר בחברה התורכית לא ממש מקובלים ולא ממש מקבלים מקום של ביטוי. אוראהן פאמוק מיטיב לתאר את איסטנבול על שלל צבעיה, ריחותיה, קולותיה, ורואים שיש לו קשר חזק אל העיר. הכתיבה הפיוטית משתלבת היטב עם הסיפור הפיוטי.
הצד השני: אורהאן פאמוק חופר. הוא נוטה פעמים רבות להכביר במילים, גם במקומות שבהם צריכים כמה שיותר לקצץ מילים. עמוס בפרטים ובתיאורים לא חשובים שנמרחים כמו מסטיק טעים שנלעס יותר מדי זמן ואין פח בסביבה ולא רוצים לזהם את הסביבה וגם לבלוע לא מצליחים משום מה אז משאירים בפה וסובלים בשקט - תיאורים על מה כל אחד לבש, על תולדות חיים של דמויות (גם הדמויות המישניות ביותר), איך היא קשורה לדמות הראשית, ואם מדובר באישה, אז התיאור יהיה על השימלה שלה, על האיפור שלה, ועל כמה היא יפה וסקסית ומושכת וכ'ו וכ'ו. יש כאן גם תיאור רב מדי של רגשות (ולא רק אהבה) ויש קטעים שלמים, לפעמים גם פרקים שלמים, שאינם תורמים כלל להתקדמות העלילה.
קצת פחות מחודש לקח לי לקרוא את הספר הזה. (ואני אפילו לא סיימתי אותו עדיין - אני רק בעמוד 200, לא יודע אם בכלל שווה לי להמשיך, כי ככל שממשיכים בקריאה הצד השני מתחיל להתחזק ואילו הצד הראשון מתחיל להתחלש).

לסיכום: ספר יפהפה ומקסים, אבל משעמם ונימרח בטירוף, ושהיה יכול להיות הרבה יותר טוב אם היו עושים לו דיאטה והיו מורידים לו לפחות 200 עמודים.
חבל. באמת חבל.

בהתחלה חשבתי שזה סיפור על אהבה נכזבת בין קאמל לבין פוסון הצעירה והיפה. יותר מאוחר התברר לי שזו אהבה אובססיבית למענה זונח קאמל את חייו כאיש עסקים עשיר שעומד להתארס לבחורה מוצלחת ויפה בוגרת סורבון, אבל עם זאת גם הורס בעצם את חייה של אהובתו פוסון שמקוה להיות שחקנית קולנוע.

ברוב אהבתו אוסף קאמל במשך 9 שנות חיזוריו כל בדל סיגריה שלה, מלחיות משולחן הוריה, כפיות ועוד חפצים שידיה נגעו בהם. הוא הופך להיות אספן כמו יתר האספנים, אלא שהוא אספן של חייה של פוסון ואולי גם חייו ומכאן הדרך סלולה לבנות את מוזיאון התמימות.

קאמל משוטט הרבה עם חברים או רק עם הנהג שלו ברחובותיה היפים יותר והיפים פחות של איסטנבול, ברובעים השונים מבבק ובייאולו הנוצצים ועד לרחוב הקצת עלוב של בית הוריה של אהובתו. בתי קפה לחופי הבוספורוס, מסעדות - בעיקר לה פלור שם התאספו הקולנוענים וכמה מהשחקנים, תחום שבזכות אהובתו התעניין בו. בעצם הוא פורס לנו את ההיסטוריה של איסטנבול בשנים שבין 1975 ועד 1984, כולל מהפכות, עוצר לילה ומה לא.

אהבתי מאד את הספר ממש כמו שאהבתי את איסטנבול היפה עצמה.

יש אנשים שאוהבים לקרוא ספרים על תרבויות זרות, בעיקר על תרבויות העולם השלישי. הם משתאים מזרות התרבות המתוארת ומרחמים על הגיבורים. אולי הם אוהבים גם לתור מקומות זרים ואקזוטיים, מאותן סיבות. אני לא אוהבת להיות תיירת, ולא אוהבת במיוחד לקרוא ספרים מהסוג הזה: לגבי טיבו של הספר נמדד ביכולתי להזדהות עם הכתוב בו.

הספר הזה נכתב מ 2001 ויצא לאור ב 2008. ספר רחב יריעה (520 עמודים) המנסה לתאר את תורכיה המודרנית משנות השבעים של המאה הקודמת עד תחילת המאה הנוכחית. והוא עושה זאת דרך סיפורו (בגוף ראשון) של גיבורו, צעיר תורכי עשיר, המספר על אהבתו האובססיבית לנערה אותה פגש כשהיה מאורס לאחרת, ועל חפצים שונים שהוא אוסף ו"מציג" לפנינו, הקשורים לחייו ולאהבה שהוא חווה.

"החברה הגבוהה" באיסטמבול של שנות השבעים: ניסיון עז לחקות את התרבות המערבית, אוצר המלים מגוון במלים בצרפתית ואנגלית (מוכר?) התלהבות מכל מה שהוא "מערבי" ו"ארופאי" גם אם אינו בר שימוש. נערות הנשלחות ללמוד בצרפת וחוזרות "בוגרות הסורבון" (גם אם למדו קורס כלשהו...),נערות הצובעות את שיערן לבלונדיני, גברים צעירים החולמים על נשים ארופאיות "מתירניות" (אבל לא יעלו על דעתם להתחתן עם כזו...) ומערכת חברתית שלמה המנסה לשלב את הצורך להיות מערביים עם המחוייבות למסורת המוסלמית בה חונכו ובה מחזיק רוב העם.

הרקע שתארתי מעניין מאד אבל הסיפור ממש לא. הגיבור אובססיבי, פורט את חייו - שאינם מתקדמים לשום מקום - לפרוטות לא חשובות ולא מעניינות, מתאהב באובססיביות שלו וממשיך אותה מתוך פינוק וחולשה והרושם המתקבל הוא של אימפוטנציה ועליבות. שאר הגיבורים אינם ברורים, והם רק "מושאים" למחשבותיו של הגיבור. הסופר מקפיד אמנם בסוף הסיפור לנתק את הקשר בינו לבין גיבורו, אך אני חושדת שהוא כותב על עצמו.

למרות שהספר כתוב טוב ואינו משעמם, הוא מתיש מאד ואני ממליצה עליו רק לאלה שהזכרתי בתחילת דברי. כל השאר טוב יעשו אם ירוו את סקרנותם בספר היסטוריה טוב...

אורהאן פאמוק אחד הסופרים המוכשרים החיים בעת הזו.
ספריו המתורגמים היטב שוכנים לבטח בספרייתי הפרטית.
א.אין סיכוי שאמסור אותם.
ב. אין הרבה "קופצים" לשאול את ספריו.
אינם מעוררים ענין אצל באי ביתי.
קראתי את "הספר השחור" אהבתי אם כי גם הוא לא ספר קל לקריאה.
אורהאן פאמוק "מצייר תמונות".
כל פרק בספרו הוא תמונה.
הספר הזה הוא רומן אהבה עצומה ולמרות זאת מציאותית מאד.
יש בספר תיאורים של "מעשה האהבה" נפלאים.
יש בספר תאורים של החדר שבו נעשים המעשים המאד לא מוסריים (על פי המקובל) של קאמל המאורס ושל פוסון ה"משוחררת".
יחד עם זאת יש בספר אהבה ותשוקה אדירים.
בתמונת טקס האירוסים של קאמל הכותב מכניס אותנו למציאות שניתן לחוש בה ריחות, טעמים ותחושות. לזהות דמויות וטיפוסים, פאמוק עצמו ומשפחתו נוכחים בטקס.
איני רוצה להפריע לקורא-פאמוק עושה את עבודתו כמספר נפלא וכל התערבות רק עלולה לפגוע.
"מוזיאון התמימות" הוא מוזיאון שעצורים בו כל רגעי האהבה של הזוג.
נראה לי שלכל אחד מאתנו "מוזיאון" שכזה בנפשו וככל שאנו מתבגרים יותר "אוסף המוצגים" במוזיאון גדל ואינו מרפה מאתנו.
לסיכום מומלץ לקריאה לאלו המסוגלים ל"התמכר" לאווירה ולניחוחות לא מומלץ למחפשי הרפתקאות.
הספר מתנהל באיטיות . הדרמות הגדולות מתחוללות בחדרי הלב של הגיבורים והוא הסופר בהחלט מצליח בדרכו המיוחדת להעביר אלינו את התחושות.
(מאד אהבתי את הכריכה של הספר משתלבת היטב בסיפור).
לא להחמיץ לכאלו שאוהבים סגנון כתיבה זה.
הוא באמת כותב נפלא.

אם למחבר היה עורך טוב יותר אפשר וצריך היה לקצר את הספר במאתיים עמודים .חסרונו -בטרחנותו.מעלותיו בשרטוט החברה התורכית של שנות ה70 בעיר הגדולה איסטנבול,על מעמדותיה המגוונים,סביב נושא מנטלי עיקרי :בתוליה של האישה ,ופועל יוצא מכך מעמדה בחברה .וממולן התנהלותו של הגבר התורכי מתוך מגוון ערכיו ,התנהגותו, סבלו ואושרו.

האמת הינה כי לאחר מאה ומשהו עמודים רציתי "להעיף"את הספר לארבעת הרוחות ,אולם משום מה חזרתי אליו .הסיבה נעוצה באהבתי לכל מה שקשור לתרבות האסלאם ,ולתרבות האימפריה העותומנית,ולתורכיה של אטאטורק, אלמלא כן זה היה מסתיים אחרת .ומתוך כך המלצתי -מי שקשור באהבה שכזאת יכול לצלוח את הספר ,אולם אין הוא מטיל כל "צל" זיכרוני של הקריאה לאחר כך .

אין זה הספר הראשון של הסופר הזה אשר קיבל פרס נובל
ב-2006 שאני מנסה לקרוא ולא מתאכזבת . כנראה שהפרס אינו ערובה אוטומטית לסוגה ספרותית עולמית ובכלל.

סיימתי אמש לקרוא את ספרו המייגע, כן המייגע, של אורהאן פאמוק "מוזיאון התמימות". בהחלטה של לילה גמעתי את 150 העמודים שנותרו לקו הסיום, במאמץ של רץ מרתון שהאוויר הולך ואוזל מראותיו. ושום דבר לא הכין אותי להפתעה שנכונה לי בסוף הספר. ומה למדתי ממנו? אשתף אתכם ב-3 דברים

1. בשלב מסויים בספר קיבלתי את הרושם שהסיפור לא אמיתי. לא מבחינת השאלה האם התרחש או לא התרחש במציאות, אלא האם הוא אמין. בסוף הספר הבנתי, כי מדובר בסיפור אמיתי, של אדם שבנה מוזיאון לאהובתו. מוזיאון מכל הזכרונות שהיו להם יחד. מכל פריט הכי הזוי שהיא נגעה בו. יגעתי ומצאתי ברשת את האתר של המוזיאון. מסתבר שוב, שהמציאות עולה על כל דמיון.
http://www.masumiyetmuzesi.org/?

2. אין לשפוט דמויות בספר, לאחר 60% מהקריאה, אלא יש להמתין עד הסוף וכאן לא אוסיף דבר, למי שירצה לעבור את החוויה הסיזיפית של קריאתו.

3. לפעמים מה שנראה במבט שטחי כאהבה בלתי אפשרית, שאינה יכולה להתקיים, עשוי להתגלות במבט יותר מעמיק כאהבה גורלית, שאינה יכולה אלא להתקיים ואין קיום בלעדיה.

האם אני ממליץ לקרוא? לבעלי סבלנות בלבד.

אני מחרים מוצרים טורקיים. לא טס לטורקיה. לא קונה תוצרת טורקית ולא רואה משחקים של קבוצות טורקיות. גם לא שותה קפה טורקי!
אך טבעי הוא שלא ארכוש ספרים של סופרים טורקיים. את ספר זה של זוכה פרס נובל לספרות רכשתי בחנות יד שנייה - כך שהטורקים לא יקבלו תמלוגים - אז זה בסדר...
על פי רוב - בחירת ספר שכותבו זכה בנובל, נחשב בעיני להימור מוצלח. כך התוודאתי בעבר להרבה סופרים מוצלחים. הספר הזה יש לציין נכתב לאחר קבלת הפרס, וזה ניכר (לפחות בטרם קראתי ספר שלו מתקופת הטרום נובל) מתחושת האידור העצמי שאופפת את הספר.

העלילה עוקבת אחר בן עשירים טורקי ואהבתו המכושפת לקרובת משפחתה רחוקה יפהייפיה שלו.
הספר מתחיל נהדר לדעתי, אך נראה שדרכו של פאמוק להעביר לקורא את ייסורי אהבתו של הגיבור, היא דרך מסע ייסורים דומה בקריאת מאות עמודי אמצע הספר, שנראה שלא מתקדמים לשום מקום... וזה אכן עובד! אני גאה לציין שסבלתי ביחד עם גיבורנו את כל תלאותיו.
ואין טוב מציטוט מדויק מהספר עצמו כדי לתאר את השאר: "אני לא אוהב פוליטיקה, ואני מקווה שתסלח לי אם אומר לך שהייתי צריך להתאמץ כדי לסיים אותו. אבל אהבתי את הסוף". (זה נכתב בשיחה בין הגיבור לפאמוק - שאמנם מדבר על ספר אחר שלו "שלג", אבל מתאים גם לכאן - מה שמעלה אצלי את החשש שתסמונת זאת היא לא פוסט נובל טראומה...)

סה"כ נהנתי מהקריאה (אם כי היה אפשר לחתוך אותו לשניים) - אבל אני מאמין שאוהבי הפרטים ההיסטוריים (או התרבות הטורקית) והאנשים הספרותיים שבינינו יהנו גם מהטרחה שבאמצע.

"זה היה הרגע המאושר בחיי , אבל אז לא ידעתי זאת.אילו ידעתי, האם הייתי נאחז באושר והדברים היו קורים אחרת ? כן,,,,, "
זהו הפתיח לספרו "מוזיאון התמימות"של זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2006- הסופר הטורקי אורהאן פאמוק. אז האם מישהו יכול לדלג על ספר עם פתיח כזה ?
סוחף כמעט כמו שטפן צוויג.
מוביל את הקוראים לנבכי החיים בטורקייה והיישר לזרועות אהבתם הבלתי נשכחת של קמאל - בן לאחת המשפחות העשירות באיסטנבול ואהובתו פוסון - זבנית יפהפייה שהיא קרובת משפחה רחוקה.
500 עמודים יקרים מפז שמזמינים אותנו לטעימות מדודות כדי שנשכיל להכיל את כל העושר הרגשי הזה, ונוכל להזדהו עם הסבלנות הבלתי מתפשרת של אותה אהבה וליהנות מהיופי התרבותי וניחוחות איסטנבול המכשפת, לכעוס להתעייף להתרגש להתעצב אך לא לאבד אף פעם תקווה.
רומן שהוא שיר הלל לאהבה אחרת... לוקח זמן עד שהקורא נשאב לגמרי לאווירה ונסחף אל תוכה בטוטליות גמורה...