אריק גלסנר דווקא כן כותב, ועוד איך. הוא כותב כל יום שישי במוסף הספרות של ידיעות אחרונות. האמת? אני לא חסיד של הביקורות שלו. יש לו נטייה לעשות ספוילרים והביקורות שלו הם אמנם ניתוחים מעמיקים לספרים, אבל בסופו של דבר אני מתקשה ברוב הפעמים להחליט אם הוא אהב את הספר או לא אהב אותו. הספר הזה סקרן אותי כיוון שרציתי לקרוא אותו מהצד השני של המתרס.

מה אהבתי בספר?
• את האוקסימורון בשם שלו.

• את עטיפה היפה.


מה לא אהבתי בספר?
• הוא נכתב בזרם התודעה. משפטים ארוכים כאורך הגלות, מעייפים, מעיקים, עושים סחרחורת. חוסר החלוקה לפרקים רק מגביר את תחושת המחנק. לפעמים הספר נראה לי כמו פסקה אחת אינסופית שמסרבת להסתיים.

• בגב הספר כתוב שהוא "רומן בצורת ממואר". בדיוק להפך: זה ממואר בצורה של רומן. יש כאן המון הגיגים ומחשבות והתפלספויות – שלא לומר חפירות - על נושאים כמו דת, מיניות, גבריות ונשיות, זוגיות, חזרה בשאלה, ספרים וספרות, אבל אין כמעט עלילה. האמת? אין בכלל עלילה. בתור מבקר ספרות וד"ר לספרות גלסנר צריך לדעת שהעלילה היא אחד המרכיבים החשובים ברומן.

• הספר משתדל: משתדל להיות מעמיק, משתדל להיות "ספרותי", משתדל להיות חדשני ומקורי במבנה שלו. האם הולך לו? לא במיוחד.


בשורה התחתונה: אם אתה מבקר מסעדות לא מוצלח במיוחד ואתה מחליט על קריירה נוספת בתור שף, האם תצליח להכין מטעמים? במקרה הזה האוכל לא היה טעים בכלל.

אתחיל בשורה התחתונה - ספר מעולה!
מה יש בו? לא קל להגדיר או לסכם. בעיניי הספר הוא תרכובת ייחודית של ז'אנרים שונים, ובעיקר מתן דין וחשבון מעמיק, מקיף, אמיץ של הסופר לעצמו ולקוראיו על כמה וכמה עניינים ספרותיים, תרבותיים, הגותיים, ובעיקר פסיכולוגיים ואישיים, של גלסנר עצמו על עצמו.
גלסנר צולל לכמה תקופות בחייו - בעיקר שתיים: ילדות מתקדמת / נערות מוקדמת, עם דגש רב על המשפחה הקרובה ועל יחסיו עם בת אחת שאהב בעוצמה, ועל התקופה סביב גיל 34-30, תקופה של הבשלה יצירתית יחסית, על הישגיה וכשלונותיה, חרדותיה ותקוותיה.
גלסנר מתאר בחושפנות ובכישרון עצום פרטי פרטים מהימים ההם - בדיוק מפעים, באומץ ובבהירות ניסוחית צלולה ואינטליגנטית במיוחד.
אמנם גלסנר כותב בתחילת הספר כי לא כל הפרטים בו לקוחים מחייו, אך עושה רושם כי החלק המשמעותי, הקריטי, העיקרי בספר אכן נשען על חוויותיו הפרטיות. בכוונת מכוון אני נמנע מלציין אילו אירועים מכוננים בחייו חושף גלסנר ומתארם בדיוק עילאי - אשאיר זאת לקוראים. התרגשות רבה, אמתית, מובטחת.
מה שעורר את התפעלותי במיוחד היה מידת החשיפה והניתוח העצמי של חולשותיו כאדם, כגבר. על נדיבות הלב שבחשיפה זו מגיע כבוד מיוחד.
ולסיום, סוף הספר - מצמרר.
לקרוא!

שיחה ביני לבין אחותי בת 7
נעה: "הספר שאת קוראת מעניין?"
אני: "לא יודעת..."
נעה: "אז למה את ממשיכה לקרא?"
אני: "לא יודעת..."
נעה: "למה הוא שורף את מה שהוא כותב"
אני: "זה לא באמת,זאת רק כריכה"
נעה: "אם הוא לא כותב את מה יש לו לשרוף?"
אני: "מסתבר שהוא כן כותב"
נעה: "יש לו מכונת כתיבה...את יכולה לקנות לי כזאת ליום הולדת?"


אני לא יודעת בוודאות מה דעתי המוחלטת על הספר הזה.
הספר מתיש. מאד.
קריאה רציפה של שורות על גבי שורות בלי חלוקה לפרקים או לפיסקאות היא תמיד מעייפת, במיוחד בספר כזה שהוא לא עלילתי ויותר מחשבות ואירועים וקפיצות ועוד מחשבות.
הוא עמוס בהתעסקות עצמית על גבול הנרקסיזם כמו לפרסם יומן אישי שנכתב בלי רצון לרצות או לעניין אף אחד.
אבל אריק גלסנר רוצה לרצות הרבה אנשים, את האגו שלו כמובן, את הנשים היפות בחייו שיתרשמו מזה שהוא סופר ואולי גם את אביו הדתי המת.
במחשבה נוספת יש בו רצון גם להתחבב עלינו ביסורי סופר-תלאביבי-מתחיל ועני שחזר בשאלה.
עד כאן דעתי ברורה, די בזבוז זמן...
אבל יש בספר קטעים שאריק כתב לעיתונים או לעצמו על עבודתו כמאבטח ועל מחשבות שלו והם לא רעים ,אפילו קצת טובים ומצילים את הספר ואת הקורא .
הדבר שהכי הפתיע אותי הוא שאחרי שסיימתי לקרא את הספר מצאתי את עצמי נזכרת בקטעים מתוכו ואפילו משתפת אנשים באנקדוטות קצרות ממנו (אולי בגלל שהייתי צריכה להתאמץ ולסיים את הספר הוא נכנס לי למחשבות)

למרות ובגלל,נתתי לספר רק שני כוכבים ,ואני מאותם אלה שאוהבים לפרגן,כי הרגשתי שהספר מזלזל בי כקוראת וגם קצת בעצמו