הרבה מאד שבחים נכתבו על ספר זה, במיוחד בזמן פרסומו בשנת 2013. הוא היה אז רב מכר זמן רב, תורגם לשפות רבות, הזכויות שלו לסרט נמכרו בסכום גדול ומחברו, הסופר האוסטרלי גרהם סימסיון, הרוויח כסף רב מפרסום הספר.

אבל נכון להיום, שנת 2026, 13 שנים אחרי פרסום הספר - כוכבו של הספר דעך, לדעתי בצדק. אפילו שנכתבו לו שני ספרי המשך.

הספר מספר את סיפורו של פרופסור לגנטיקה באוסטרליה, דון טילמן, שלוקה בתסמונת אספרגר. דון הוא חכם מאד, מוכשר מאד, ומנצל כל דקה מזמנו ניצול מכסימלי - לימודים, הוראה, אימונים גופניים שונים ומרובים ועוד.

אבל, מה לעשות, התסמונת הקשה שהוא לוקה בה מונעת ממנו להביע רגשות, להתחבר לאנשים, ליצור יחסי חברות ובעיקר, למצוא בת זוג. האם זה מפריע לו ? לא בטוח.

אבל , מסיבה לא הכי ברורה, הוא פותח בפרויקט של חיפוש האשה המושלמת עבורו. הדרישות הן כמעט אינסופיות, ודי ברור שלא תימצא אף אחת בעולם שתמלא את כל הדרישות.

זה מזכיר לי את הבדיחה היהודית המפורסמת

בא שדכן לבחור ומבקש ממנו שיגיד לו אילו תכונות הוא מחפש אצל בחורה. מתחיל הבחור ומונה - יפה, עשירה, חכמה ... אומר לו השדכן - עם זה אני עושה שלושה שידוכים.

אבל אז מגיעה הבחורה רוזי שממש לא עומדת באף אחד מתנאי הפרויקט. אפילו המקצוע שלה - ברמנית בבארים קצת בעיתיים רחוק מאד מהחלום של דון.

כאן מתחיל פרויקט ענק שנמשך לאורך רוב הספר - גילוי האבא הביולוגי של רוזי ע"י עשרות בדיקות DNA לא חוקיות, שנעשו על עשרות רופאים שהשתתפו במסיבת הסיום של בית הספר לרפואה במחזור של אמא של רוזי, שנפטרה בהיות רוזי ילדה קטנה.

ממש בסוף נמצא האבא הביולוגי.

בסוף, אפילו קורא נס. דון מתגבר על התסמונת שלו, נעשה מחזר למופת ומתחתן עם רוזי וחי אתה בכיף בניו יורק, כאשר הוא נעשה פרופסור לגנטיקה באוניברסיטת יוקרה אמריקאית ורוזי מתחילה בלימודי רפואה. פלאי פלאים.

לדעתי, תיאורי תסמונת האספרגר אצל דון מוגזמים. גם התיאורים המרובים על הקומבינות באיסוף ה- DNA מייגעים.

אז למה קראתי ספר זה ? קראתי מספר ביקורות עליו וחשבתי שזה ספר ששוה לקרוא אותו.

אבל לא. מעבר למה שכתבתי גם תיאורי הדמויות החשובות בספר, דון טילמן, רוזי, וזוג החברים היחיד של דון - ג'ין ואשתו קלודיה אינן נראות לי אמינות.

חבל על הזמן.

עובדה - עד היום טרם יצא הסרט על הספר.
ועוד עובדה - הספר יצא בעברית עד היום בהוצאה אחת בלבד (מאי 2013).

רומן היסטורי או יותר נכון תחילתו של רומן היסטורי שנכתב ע"י מדריך טיולים (וממש לא סופר גדול) שמתמחה בתולדות יהודי ספרד ופורטוגל ובעיקר באנוסי ספרד ופורטוגל.
מטרת ספר זה הייתה לתאר את ימי הנערות של האישה הגדולה ביותר שהייתה בעם ישראל ושנקראה דונה גרציה נשיא. אישה שהייתה בזמנה – באמצע המאה ה-16, אולי האישה העשירה ביותר בעולם.
ומה היא עשתה עם העושר ? השקיעה את רוב הונה בהצלת העם היהודי מידי האינקוויזיציה, ומהמלכים והרוזנים וכל שונאי ישראל שרצו לכלות את חמתם ביהודים. בנוסף, דאגה גם לחינוך היהודי, ללימוד התורה ולהקמת בתי כנסת רבים. בסוף חייה השקיעה בעיר טבריה במטרה להקימה מחדש, עם חומה חזקה וטובה, ולסייע ליהודים להגר לטבריה והאזור – זה לא כל כך הצליח. כדאי מאד לקרוא את מה שנכתב עליה בויקיפדיה.
מה יש בספר ?
הרבה מאד מידע על יהודי ספרד ופורטוגל (אינני בטוח שהכול נכון) לפני ואחרי הגירוש מספרד בשנת 1492. (בפורטוגל עברו כל היהודים טבילה לנצרות בעל כרחם בשנת 1497.)
חיי נערותה של גיבורת הספר, גרציה, מגיל הבת מצווה שאז, ממש לפני הטקס בכנסיה, סיפרה לה אמה שהיא יהודייה, ובהמשך, כתלמידה נוצרית מצטיינת וכיהודייה מסורה בסתר.
לפי הספר היא מתאהבת במי, שלפי הויקיפדיה, שודך לה – דודה פרנציקסו מנדש ששמו העברי צמח בנבנישתי. הוא היה איל הון פורטוגזי מקורב למלכות בפורטוגל שדאג להעניק למלך ולמלכת פורטוגל מתנות יקרות מאד והרבה זהב במטרה לשמור על האנוסים, "הנוצרים החדשים" מפגיעה ע"י המלכות או ההמון ששנא אותם וקרא להם בכינוי שפירושו חזירים.
גם הביקור של היהודי ! דוד הראובני בליסבון תופס חלק לא קטן בספר.
מעל לכל – הרבה מאד דמיונות וסיפורים וגוזמאות בלתי סבירות בעליל.
מה אין בספר ?
ברור שהאישיות של האישה הגדולה גרציה עוצבה בשנות נעוריה. אבל על זה לא תקראו בספר. לפי הספר, לגרציה לא היו שום ספיקות, או התלבטויות. מייד, כמו בסיפורים החסידיים, היא התחילה לפעול בסתר לטובת אחיה הנוצרים החדשים.
גם לבעלה לעתיד לא היו שום מחשבות או התלבטויות - צריך רק לעשות עושר עצום, בעיקר מהמסחר בתבלינים, ולסייע לנזקקים היהודים ולהציל אותם מהמלך. כל פעם שהמלך כועס על יהודים הוא נפגש עם המלך ועובד עליו ומשכנע אותו, עם הרבה כסף, להוריד את מחשבתו לפגוע באנוסים, וזה תמיד מצליח.
פלאי פלאים.
מה עוד אין בספר ?
רומן היסטורי מפרסם בדרך כלל בסוף את רשימת המקורות שעליהן הוא הסתמך – לא כאן.
לסיום – אם אתם מדריכי טיולים בפורטוגל ורוצים לספר סיפורים יפים למודרכים – כדאי לקרוא בספר זה. אם לא – נראה לי שעדיף לקרוא רומנים נוספים שנכתבו על חיי האישה "הגדולה מהחיים" דונה גרציה נשיא.

ספר שואה, שחובה על כל אחד ואחת בעולם לקרוא אותו היטב.
האירועים האיומים המסופרים בספר – אכן היו.
אפילו כל השמות שמוזכרים בספר – הם של בני אדם אמיתיים. רובם, מתו במיתות שונות ומשונות באושוויץ.
זהו ספרו הראשון של הסופר שחי 11 חודשים (מפברואר 1944 עד השחרור בינואר ע"י הרוסים) במחנה אושוויץ מונוביץ או בקיצור בונה שזה קיצור בגרמנית לגומי סינטטי. (בונה היה תת מחנה של אושוויץ שהוקם ע"י תאגיד חברת הכימיקלים הגרמנית אי גה פארבן, שביקש כוח אדם זול לייצור גומי סינתטי ודלק נוזלי.)
הספר מסופר בלשון פשוטה וברורה. משפטים מובנים היטב. מסיבה זו הספר חודר עמוק לעצמות של כל הקורא אותו.
הספר מתאר איך חיו האסירים באושוויץ מרגע הגעתם. איך תוך זמן קצרצר הם הפכו להיות מספרים בלבד.
האסירים היו צריכים לשרוד בתת תזונה קיצונית – מנת לחם זעומה בבוקר ונוזלים שבושלו בהם ירקות בהמשך היום. (למי שהיה מזל או מקורב לקאפו קיבל את תחתית המרק – עם הירקות.)
העבודה הייתה מטורפת בקושי שלה. אפילו לבני אדם בריאים לחלוטין היא נחשבת לעבודה קשה ביותר ומסוכנת. מסכן מי שלא עמד בה. במקרה הטוב הקאפו הפליא בו את מכותיו ובמקרה הפחות טוב הוא סיים את חיו.
הביגוד, אם בכלל אפשר היה לקרוא לזה ביגוד, היה מורכב מסמרטוטים קרועים ובלויים ששימשו לכסות קצת את הגוף, ומעליהם המדים – בגד הפסים.
כל יום שעובר זה ממש נס.
איך שורדים ?
כפי שכותב הסופר – מי שמנסה להיות ישר ולקיים בדיוק את ההוראות יסיים את חיו מתשישות ומרעב תוך כ 3 חודשים,
אז מה עושים ?
מפעילים את השכל וכושר ההישרדות – גונבים, עושים "עסקים", עושים קומבינות יוצרים קשרים ולא נכנסים לדיכאון.
רוב דיירי אושוויץ דיברו אידיש ופולנית. הסופר דיבר איטלקית אבל לימד את עצמו גרמנית שעזרה לו מאד. למעשה שתי השפות הצילו אותו.
בזכות האיטלקית הוא יצר קשר עם אזרח איטלקי שעבד עבור חברה איטלקית בקרבת המחנה. האזרח, לורנצו פרונה, הבריח לו אוכל במשך שישה חודשים ואפילו העביר עבורו גלויה ! תוך סיכון מוחלט של חיו. האזרח הוכר בצדק כחסיד אומות העולם ואף שני ילדי הסופר קרואים על שמו.
בזכות הידע המקצועי של הסופר בשפה הגרמנית ולימוד הכימיה באוניברסיטה באיטליה (לפני מלחמת העולם השניה שפת המדע הייתה גרמנית) הוא עבר מבחן בכימיה ונבחר ממש לפני שהגיע החורף להיות אחד משלושת הכימאים האסירים שעבדו עם עיפרון ונייר במשרד מסודר שאפילו היו בו בחורות צעירות גרמניות. כבר אז הוא התחיל בכתיבת הספר !
אבל הקטע המדהים ביותר, לדעתי , נמצא בסוף הספר. למזלו של הסופר הוא נעשה חולה בשנית ממש לפני הפינוי של אושוויץ והיציאה לצעדת המוות. החולים הושארו במחנה מתוך הנחה שהם יגססו בו עד שיגיעו הרוסים. אבל לא. הסופר, עם עוד שניים, הצליחו להתארגן ולהציל קבוצת חולים במשך עשרת הימים שחלפו מיום שיצאה צעדת המוות עד שהגיעו הרוסים. איך זה נעשה ? הכל מפורט בסוף הספר.
הספר יצא לאור באיטליה, לא בקלות, שנתיים אחרי המלחמה. במשך השנים פרסום הספר תפס תאוצה ענקית והוא אף תורגם לעשרות שפות. מסיבה לא ברורה לי, התרגום הראשון לעברית נעשה רק לאחר מותו (כנראה התאבדות) של הסופר ב 11.4.1987 . למה כל כך מאוחר ? התרגום אפילו צונזר – לא סופר בו שמשפחה גדולה שהייתה עם הסופר במחנה פוסולי באיטליה (לפני שנשלח לאושוויץ) הייתה משפחה יהודית מלוב ! והיא נשלחה לאושוויץ באותו משלוח. מה ? מדינת ישראל בשנת 1988 לא רצתה שנדע שהיו יהודים מלוב באושוויץ ? טוב שבתרגום חדש (לא מה שקראתי) זה תוקן.
לפני סיום. בדקתי – על הספר יש, נכון להיום, 23 ביקורות בשפות שונות בויקיפדיה. מומלץ לקרוא את הויקיפדיה הערבית ובעיקר את הויקיפדיה הגרמנית. מתברר שהספר ממש חדר ללב הגרמנים. יש מספר תרגומים שלו בגרמנית עם הקדמות והסברים . מומלץ לקרוא את הויקיפדיות השונות אחרי השלמת המצווה של קריאת הספר.

רומן פנטזיה בדיוני יפהפה, שמיועד כנראה לצעירים ואולי גם למבוגרים כמוני (כמעט 72) שצעירים ברוחם.
לפי מה שקראתי בויקיפדיות, הספר נכתב על בסיס סיפורים שסיפר הסופר לשתי בנותיו כשהיו בנות 4 ו 7.
אכן, יש בספר את כל המרכיבים שיכולים לעניין צעירים.
ראשית גיבורי הספר :
צעירה יפה ולא כל כך חכמה, כמעט נסיכה, שמבלה זמן רב ברכיבה, ומתאהבת – אהבת עולם, בנער ההחווה וסטלי, ולא פוסקת לאהוב אותו גם כשנודע לה שאולי הוא נהרג.
שלושת חברי קבוצת הפשע: איניגו – הסייף הספרדי (למה דווקא ספרדי?)המעולה שמחפש את רוצח אביו. פזיק – הבריון הטורקי הטיפש וטוב הלב, וויזיני הסיציליאני (למה דווקא מסיציליה ? ) הגאון והמנוול.
וכמובן – הנסיך המפרדינק הרשע שמשועבד לתאוותיו - לציד ולמלחמה של ממלכתו פלורין עם מממלכת גילדר שנמצאת בצד השני של מיצר המים שבין שתי הממלכות, ורוצה את הנסיכה רק כדי שתביא לו יורש (או אולי רוצה להרוג אותה ? קראו בספר).
איזה אירועים יש בספר ? כל מה שילדים אוהבים – קרבות סיף, חטיפה של נסיכה, הצלה של נסיכה, קרבות עם בעלי חיים אדירים ומסוכנים ביותר (אמיתיים ולא אמיתיים), קפיצות ממצוקים שבאורח פלא מסתיימים עם פציעות קלות, רדיפה אחרי חבורת הפשע שחטפה את הנסיכה, ועוד ועוד.
בנוסף, יש בספר סיפור רקע דמיוני – כאילו היה סופר שנקרא ס. מורגנסטרן (מאיפה הגיע שם זה ?) שכתב את הספר המקורי. אבל הספר המקורי היה ארוך מאד עם הרבה קטעים ארוכים ומשעממים וויליאם גולדמן, הסופר של הספר, רק זרק את כל הקטעים הארוכים והמשעממים. נראה לי – שעדין יש בספר קטעים שאפשר לקצר בהם ושנמרחים יותר מידי.
גם מסופר בסיפור הרקע של הספר (בהקדמה, ובהפסקות הפרסום ברגעים המותחים) על האבא של הסופר גולדמן, שבקושי קרא ספרים באנגלית, אבל התאמץ לקרוא לבנו החולה בן העשר את הספר הזה, כאשר הוא מצנזר את הקטעים הארוכים והמשעממים. בעקבות זאת הילד בן העשר, שממש לא אהב ללמוד, נעשה סופר. (סיפור יפה לילדים). האמת, לפי הויקיפדיה העברית – אביו היה איש עסקים שמכור לאלכוהול והתאבד כשהסופר היה בן 15 ואמו הייתה חרשת – סביר שהוא לא שמע סיפורים בילדותו. לכן, אולי, פיתח הסופר פנטזיה על אבא שמספר סיפור לבנו והופך אותו לסופר.
מומלץ, לקרוא את הויקיפדיה העברית על הספר רק אחרי שתסיימו אותו – אחרת תאבדו את גורם ההפתעה.. משום מה, מי שכתב את הערך נתן סיכום ארוך וממצה על הספר עם כמעט כל הפרטים. מאידך, הייתי מצפה מכותב הערך שייתן סקירה של ביקורות ספרותיות על הספר – מה שאין.
עכשיו הגיע הזמן לראות את הסרט שנעשה על הספר (שנערך גם כן ע"י הסופר האמיתי). אומרים שזה סרט חובה קנוני.

ספר של גאון ספרותי.
ספר שפרץ דרך חדשה בעולם הספרות האמריקאית בפרט ובספרות הכללית בכלל ושהשפיע על הכתיבה של סופרים מפורסמים.
כספר פורץ דרך שפורסם בשנת 1919 הספר נתקל בביקורת שלילית חזקה. טענו נגדו שהוא - מונוטוני, מגעיל, חסר ערך, שמתאר "בובות עם שמות".
בימינו הוא נחשב לספר קלאסי שנלמד בהרחבה במערכת החינוך האמריקאית (תיכונים ואוניברסיטאות) ומסווג במקום המכובד ה – 24 ברשימת 100 הרומנים הטובים בארה"ב של ה Modern Library .
מה יש בספר שהביא לו את הכבוד והתהילה ?
אוסף של סיפורים קצרים שכתובים בפשטות ובחדות. הסיפורים הם על תושבים בעיירה הדמיונית ויינסברג – עיירה קטנה בדרום מזרח אוהיו. עיירה שתאורה דומה במקרה לתיאור העיירה האמיתית שבה גדל הסופר שרוורד אנדרסון באוהיו. יותר מזה, הדמויות במתוארות בספר, לכל אחד הוקדש סיפור קצר, דומות, אולי, במקרה ,לדמויות אמיתיות שחיו בעיירה קמדן. זאת אולי הסיבה שתושבי קמדן החרימו את הספר כשיצא ואף שרפו אותו. הוא ממש לא עשה טוב לעיירה ויינסברג הדומה לקמדן.
הדמויות בספר הן לא גדולות. להיפך, הן דמויות "גרוטסקיות" שנאחזות באמת אחת. הן דמויות שסובלות מבדידות מודרנית, משבר גדול שחוו, באשמתם או שלא באשמתם, ושאפילו אינן מסוגלות לבטא את כאבם ואת מה שעבר עליהן ועובר עליהן לאף אחד – פרט אולי לגיבור הספר – העיתונאי הצעיר ג'ורג' וילארד. הוא זה שאתו הם מוצאים קצת שפה משותפת ומגלים לו את עברם.
הסופר מבטא בסיפוריו הקצרים חמלה עמוקה לגיבוריו. לא לועג, אלא מקשיב ומכבד את גיבוריו.
גם חיי גיבור הספר – העיתונאי ויליארד ( דומה כנראה לסופר) אינם משהו. אמו, מבודדת. כמעט ואינה מתפקדת. חולה ומתחלה ומנותקת מבעלה. מנסה להתקרב, בלי הצלחה יתירה לרופא המטפל בה. היא הדמות היחידה בספר שזוכה לשני סיפורים קצרים, אחד על עברה ואחד על מותה.
גם אני, כמו קוראים רבים של עמוס עוז, הגעתי לספר זה בעקבות המלצה עליו בספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך". שם, עמוס עוז, מספר שקריאת ספר זה (בתרגום הראשון של אמיר אורן בהוצאת עם עובד) זעזעה אותו כמו מהפכת קופרניקוס הפוכה ונתנה לו את הדחיפה להתחיל לכתוב. לדעתי, לא רק הסיפורים העזים על האנשים הפשוטים זעזעו את עמוס. גם הדמיון בין חיי גיבור הספר, העיתונאי ג'ורג', לחיו שלו זעזעו אותו. גם אמו של עמוס עוז הייתה מנותקת מבעלה ומתה/התאבדה לפני בר המצווה של עמוס. גם עמוס עזב את ביתו בסוף לימודיו ועבר לקיבוץ, כמו גיבור הספר שעזב את עיירתו אחרי מות אמו, בגיל 19 "וחיו שם הפכו לרקע שעליו יצוירו חלומות בגרותו" (ציטוט מסוף הספר).
לסיום. טיפ. קראו בויקיפדיה האנגלית את הערך הארוך והמעניין על הספר.

על העטיפה של הספר כתוב "נכתב ע"י מחברת פרש הברונזה". זה נכון עובדתית אבל מטעה. זה ממש לא "פרש הברונזה".
זהו ספר רומנטי מיסטי עם מסע בזמן ולא רומן היסטורי.
בספר זה רק דמות הגיבור הראשי גיוליאן קרוס מפותחת היטב. קשה להבין היטב את שאר הדמויות – התיאור הוא די רדוד, אפילו שלפחות שתים מהן חשובות ביותר - החברה גיוזפין קולינס והחבר הטוב - אשטון. מאידך, בפרש הברונזה יש הרבה יותר דמויות שרובם מנותחים לעומק.
ויש עוד הרבה הבדלים לטובת פרש הברונזה.
על מה הספר ?
גיבור הספר, גיוליאן, בחור צעיר, עשיר ומוכשר מלוס אנגילס (עם קריירה קצרה של מתאגרף), עם חברה טובה ויפה, רואה הצגה בניו יורק שבה מככבת שחקנית מחליפה בשם גיוליאן. כבר בהצגה הוא מתאהב בשחקנית זו. במקרה, בחנות ספרים בלוס אנגילס, הוא פוגש את השחקנית, ומכאן מתגלגל במהירות רומן קצר עם אהבה עזה, למרות שגיבור הסיפור איננו יודע כלום על עברה של השחקנית. מתוכננת חתונה. אך, רצה הגורל ובבוקר יום החתונה נרצחה החברה. טרגדיה נוראה. עד כאן חלקו הראשון של הסיפור – דרמה רומנטית.
מכאן, מתחילה הפנטזיה הגדולה והמטאפיזיקה בחלק השני. גיבור הסיפור הנואש והמדוכא מאד מתחיל עם טיפול תרופתי פסיכיאטרי שכמעט הורג אותו, עד שהוא נפגש עם טבח במסעדה וייטנאמית קטנה בלונדון – שהוא שמאן – מדריך רוחני מיסטי שמנסה להציל אותו ע"י מסע בזמן שמתואר בחלק השלישי.
במוטו של הספר מצטטת הסופרת את טולקין – אגדה בטוחה אינה נכונה לאף אחד מהעולמות. למה היא התכוונה ? אינני יודע.
גם שם הספר אינו ברור. לפי אחד ההסברים שקראתי, השמאן שהוא ומשפחתו היו לוכדי טיגריסים בווייטנאם, מלמד את גיבור הסיפור איך ללכוד את ה"טיגריס" הפנימי – פחדים, חולשות, כעסים וייאוש עמוק.
למי מומלץ לקרוא את ספר ? לאוהבי הסופרת פאולינה סיימנוס, למי שרוצה להעביר את זמנו בטיסה ארוכה, ואולי גם לפסיכולוגים, ואולי גם לאנשים צעירים שעברה עליהם טרגדיה נוראה של אבוד בן זוג – טרגדיה שפקדה לא מעט זוגות במלחמה שכבר נמשכת שנתיים וחצי.
טיפ לסיום – את הפרולוג של הספר תקראו רק לאחר שתסיימו את החלק השני.
ועוד משהו – ספר זה הוא הראשון מטרילוגיה שנקראת - סופו של הנצח. אחרי קריאת ספר זה אני מתלבט אם לקרוא את שני הספרים הנוספים של הטרילוגיה.

בחרדת קודש, אחרי קריאה רציפה של כמה ימים, אחרי מתח גדול, אחרי קצת דמעות והפסקות הכרחיות שנועדו בעיקר כדי לתת זמן למוח לעכל את הסיפורים הקשים והמרגשים הרבים שיש בספר זה, אני ניגש, בדחילו ורחימו, לכתוב מעט מאד על ספר מקסים זה, שזכאי לדעתי לשישה כוכבים (לחמישה כוכבים רגילים ועוד כוכב זהב).
זהו ספר שנכתב לפני כ 165 שנים בצרפת על ידי סופר גאוני, ויקטור הוגו, "שזכה" לאחר מותו ללוויה הגדולה והמפוארת ורבת המשתתפים שאף איש ספרות לא זכה בה וכנראה גם לא יזכה בה. (פרט, אולי, ללוויה הגדולה שעשו לשלום עליכם בניו יורק, שהשתתפו בה שליש מיהודי ניו יורק.)
אני, הקטן וקצת הזקן (כמעט 72), שמעולם לא קראתי את הספר עלובי החיים, גם לא בנוסח קצר לילדים, וגם לא ראיתי את המחזמר ואף לא את הסרט (עכשיו אשתדל לראות), קראתי עכשיו במקרה את הספר אחרי השאלה מהספרייה במודיעין ונשאבתי מיד לתוכו.
זהו ספר שחייבים לקרוא אותו באיטיות מהמילה הראשונה עד המילה האחרונה. רק אז אפשר להבינו.
בספר מתוארות עוולות נוראות שעשתה החברה הצרפתית לאנשים מהמעמד הנמוך ביותר.
כליאה קשה של הגיבור ז'ן ולז'ן ל 19 שנים בגלל גניבת לחם וניסיונות בריחה, ובסוף, במקום לעזור לו להשתקם הוא מקבל אות קין – פתק צהוב, שכולם יידעו שהוא פושע.
התעללות נוראה באם חד הורית, פנטין. פיטורים מהעבודה רק בגלל גילוי העובדה ששיש לה בת ממישהו, למרות שזה לא קשור בכלל לעבודה. לכן, בהמשך, פנטין נאלצת לעקור את שיניה ולרדת לזנות כדי להעביר כסף למשפחה, שללא ידיעתה, התעללה בבתה קוזט, למרות שהייתה אמורה לגדל אותה בכבוד.
גם אנשים פרטיים התעללו במסכנים – הם ידעו שאם תגיע המשטרה אז יאשימו, כמובן, את עלובי החיים.
גם פושעים רבים וכנופיות פשע לא חסרות בספר.
גם צדיקים רבים יש בספר. החל מהכומר שמארח את גיבור הספר ומשקר לאנשי המשטרה כדי להציל את גיבור הספר. זקן נוסף, כומר כנסיה, חבר של אביו של מריוס, מוכר את כל מה שיש לו, כולל ספרים נדירים ואוסף תחריטים והדפסים שטרח עליהם כל חיו כדי להציל חבר חולה. גם גברוש, הילד הפרחח, השובב והחכם מאד, אוסף תחמושת תחת אש מגופות החיילים שנפלו כדי להביא למורדים בבריקדה שנשארו בלי תחמושת – ואז נורה ונהרג.
אבל אמרו חכמינו "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". ומיהו בעל התשובה הגדול מכולם – ז'ן ולז'ן. על כל מעשי הצדיקות שלו: הבאת פרנסה לעיר שלמה, חילוץ קוזט מהמשפחה המתעללת ודאגה לגידולה במשך 9 שנים, עזרה גדולה לחלכאים ונדכאים, ומעל הכל, חילוץ מריוס הפצוע מהבריקדה דרך תעלות הביוב וזאת למרות שהוא ידע שמריוס יקח ממנו את אהבת חייו , קוזט, מקומו בגן עדן תחת כיסא הכבוד מובטח.
טוב שהסיפור מסתיים באושר ועושר של הזוג שהתחתן לאחרונה, מריוס וקוזט, והגיבור הגדול מת לאחר שכל הדברים מתבררים ומתגלים. זה, לפחות, משאיר טעם טוב.
לפני סיום אכתוב מעט על התרגום.
התרגום, לדעתי, כתוב היטב בישראלית מודרנית, פשוטה וברורה. אבל חסר כמעט מחצית מהספר. קראתי ,שבמקור, הספר השלם בצרפתית מכיל כ 1500 דפים ! והספר הנוכחי מכיל 667 דפים. התרגום הקדום יותר של הספר שנעשה ע"י זאב הרטבי (לצערי הוא לא זמין בספריה במודיעין) משנות החמישים, מכיל 1165 עמודים וגם הוא לא מושלם. מה חסר ? כפי שכותב אביטל ענבר בהקדמתו הקצרצרה – חסרים כל הדיונים על הכלכלה, על החברה, על הרעיונות המדיניים ועוד, בצרפת ובאירופה שכתבם הסופר בספר. אמנם, נכון, החסרת דיונים אלו איננה פוגעת במהלך העלילה, כפי שכותב המתרגם, אבל היא כן פוגעת בהבנה של האירועים לפי השקפת הסופר, וכן, קריאת דיונים אלו מאפשרת לקחת פסק זמן מהאירועים המטלטלים של הספר תוך כדי הקריאה.
אני מקווה שמתרגם הספר או מתרגם אחר יזכה אותנו בתרגום מלא של כל הספר (כפי שזה נעשה בתרגום לאנגלית).

ספר אוטוביוגרפי יפהפה שכתיבתו הסתיימה בערד בדצמבר 2001 – עשרות שנים אחרי האירועים המסופרים בספר. למה החליט הסופר עמוס עוז לכתוב ספר זה בגיל מאוחר ? אשתדל לענות על שאלה זו בהמשך.

תחילה נדון בשם הספר – סיפור על אהבה וחושך. לעניות דעתי השם הראוי לספר הוא השם הארוך הבא: "סיפור על אי אהבה וחושך, או ילדותי ונערותי, או אהבותיי, או כיצד נעשיתי סופר".

אי אהבה וחושך - הסיפור העיקרי בספר הוא על יחסי האי אהבה בין אביו ואמו של הסופר עמוס עוז שמסתיימים בדיכאונות החמורים של האמא פניה שהביאו להתאבדותה, ממש לפני חגיגת בר המצווה שלו. ההתאבדות מסופרת בפרוטרוט ובכישרון עצום, עם עצב רב, בדפים האחרונים של הספר.
התאבדות זו השפיעה קשות על הסופר. הוא מציין שהוא לא היה מסוגל לדבר על זה עם אף אחד וגם לא עם אביו. הכל היה שמור עמוק בלב עד שהכול – החושך- השתחרר סוף סוף בספר מקסים זה, אחרי עשרות שנים.
מי היו הוריו ? אנשים טובים ומלומדים, יוצאי מזרח אירופה, דוברי שפות רבות. אבל שניהם היו מתוסכלים. האבא – אריה קלוזנר (האחיין של פרופסור יוסף קלוזנר) , אינטלקטואל גדול שנאלץ לעבוד בתפקיד של ספרן בספריה הלאומית כי דודו שהיה ראש המחלקה לספרות באוניברסיטה העברית חשש לקדמו לתפקיד אקדמי כדי שלא יחשדו בו בפרוטקציה. אבל הוא הצליח להתגבר על תסכולו ע"י עסוק אינסופי בספרות בבית הקטן בכרם אברהם שבשכונת גאולה בירושלים, שכל כתליו היו עמוסים בספרים בשפות שונות, ובדבור אינסופי בעיקר על נושאים ספרותיים עם כל מי שהסכים לשמוע אותו.
מאידך, לאמא, שבאה מבית עשיר בחו"ל ועוד הייתה סטודנטית בפראג ובהמשך באוניברסיטה העברית, נשאר רק מעט זמן בבית, אחרי ביצוע כל מטלות הבית הרבות לבדה, לקרוא בספרים ולשוחח על חברותיה המעטות מהגימנסיה "תרבות" בעיירת מולדתה רובנו באוקראינה, שכמעט כל תושביה היהודים הושמדו בשואה ביריות לבורות.
ומה עם יחסי אהבה לילד המוכשר והחכם עמוס ? כמעט ולא היו. אבל, כמובן, פיתחו רבות את כשרונו הספרותי על ידי סיפורים רבים. בעיקר האמא הייתה מספרת לו סיפורים מיתולוגיים של תרבויות שונות. כמו כן היא ניסתה לפתח את דמיונו הספרותי, על ידי פתיחת סיפור דמיוני חדש ובקשה מהילד שימשיך את הסיפור כיד דמיונו הטוב.
ומה עם יחסי אהבה בין האבא לאמא ? כמעט ולא היו. הם היו כמעט מנותקים נפשית זה מזו.
לפני התאבדותה אמרה האמא לבן שכשהוא יגדל ויתחתן הוא לא ייקח דוגמא מהיחסים בין הוריו.

ילדותי ונערותי – הסופר מספר בהרחבה, בשפה עשירה ומרתקת על ילדותו בשכונת כרם אברהם בירושלים, הרחובות שבהם הסתובב באזור גאולה בירושלים, על לימודיו בבית הספר הפרטי בכתות א-ב ובהמשך בלימודיו בבית הספר היסודי הדתי "תחכמוני" שברחוב הטורים. הוא גם מספר על מעשי הקונדס הרבים שעשה בילדותו.
במיוחד כאב לו על שגרם, בלי כוונה, לצליעה של ילד ערבי.
לא היו לו חברים טובים בתקופת לימודיו. החברים הטובים היו אינסוף הספרים שהיה קורא בהשאלה מחנות "מרכוס" שהייתה קרובה לביתם.

הוא גם מספר בהרחבה, תיאורים יפים וקשים, על החיים הלא קלים שהיו למשפחה שלו בזמן המצור על ירושלים בשנת 1948. הבית שלהם הפך למקלט צפוף מאד של הרבה נפשות. מעל הכל היה ממש רעב בירושלים.

כל התיאורים על החיים בירושלים בשנות ה- 40 וה-50 העירו בקרבי את זיכרונותיי מילדותי היפה בירושלים. אני נולדתי בירושלים בשנת 1954 (15 שנים אחרי לידתו של עמוס עוז) וגרתי ברחוב פרי חדש שבשכונת זכרון משה – (כקילומטר משכונת כרם אברהם). חברי ילדות שלי מבית הספר "דוגמא" גרו ברחובות שמוזכרים בספר. אבי ז"ל למד גם הוא בבית הספר "תחכמוני" ברחוב הטורים אחרי שעלה לארץ בגיל 10 מביאליסטוק בשנת 1936. גם אמי ז"ל גרה באותו אזור – קרוב לבית הספר "תחכמוני". אבל אני גדלתי במשפחה עם ששה ילדים ויחסית עשירה שגרה בבית של המוכתר של שכונת זכרון משה. גם כל הסיפורים על מלחמת השחרור ידועים לי היטב מהורי ז"ל.
אהבותיי – מתברר שלעמוס עצמו היו פרשיות אהבה. תחילה אהבתו הגדולה למורה זלדה (המשוררת הגדולה זלדה), המורה מכיתה ב, שהלך אליה בכל ימי חופשת הקיץ. לאחר מכן אהבתו הקצרה למורה שלימדה בקיבוץ חולדה, ובסוף הוא זכה להתחתן עם בחורה טובה מקיבוץ חולדה למרות שהוא היה ילד חוץ, מרקע אנטי קיבוצי ומבית של אוהבי בגין.
כיצד נעשיתי סופר ? את התשובה לשאלה זו אני משאיר לקוראי הספר.

למה הסופר עמוס עוז המתין כל כך הרבה זמן עד שכתב את ספרו זה ? ראשית, כפי שכתבתי לעיל, היה לו קשה להשתחרר מהאסון של מות אמו. שנית, הסופר מספר רבות על הרבה אנשי הרוח ופרופסורים בירושלים, כגון: פרופסור יוסף קלוזנר (אחי סבו), ש"י עגנון, טשרניחובסקי, ועוד סופרים רבים שכבר לא מוכרים בימינו. הוא גם מספר על הרבה אנשים שגרו לידו בירושלים, אנשים מקיבוץ חולדה, ועוד, ואפילו על פגישתו עם בן גוריון. לא תמיד הסיפורים טובים. אבל האנשים כבר עברו לעולם שכולו טוב ואין מי שייפגע.

לסיכום – זהו ספר מקסים, יפה, כתוב בשפה עשירה מאד. ממש חובה לקרוא בו.

ספר ממש מקסים, מעניין מאד ואף מותח מאד. לכן, קשה להפסיק את הקריאה בו, עד שמגיעים לעמוד האחרון.
זהו הספר השני בטרילוגיה שנקראת "פרש הברונזה" , של הסופרת האמריקאית, המוכשרת מאד, פאולינה סיימונס. על הספר הראשון, שנקרא בשם הטרילוגיה "פרש הברונזה" כתבתי ביקורת ממש טובה לפני כחודש (כדאי לקרוא).
בניגוד לספר הראשון של הטרילוגיה, בספר זה אין רצף אירועים. פרקי הספר קופצים מאלכסנדר שחי ברוסיה לטטיאנה שמתחילה חיים חדשים בארה"ב עם הבן שנולד לה עם הגיעה לארה"ב. יותר מזה, יש קפיצה נוספת – יש פרקים שעוסקים בהגירה של משפחתו של אלכסנדר לרוסיה ובחייו שם כנער צעיר, ויש פרקים שעוסקים בחיי אלכסנדר הבוגר: הספר מתחיל מהזמן שטטיאנה הצליחה להימלט מרוסיה ואלכסנדר נכלא והיה בחקירות ובמשפט שניצל ממנו במזל גדול, וממשיך, בכל הקרבות הקשים מאד עם הגרמנים, שאלכסנדר, כמפקד גדוד של פושעים מהכלא, פיקד עליהם. הקרבות התחילו ברוסיה והסתיימו בגרמניה. הקרבות היו עקובים מדם ורק בניסים ניתן היה לשרוד ולצאת מהם בחיים.
הקפיצות מהגיבור לגיבורה ומאירועי ההגירה לאירועי המלחמה נעשות בחכמה רבה ומוסיפות למתח הרב שקיים בספר.
בספר זה יש הרבה השלמות על האירועים שסופרו בספר הראשון של הטרילוגיה. מעל לזה, התיאור של גיבורי הספר, האישיות שלהם, הנאמנות המוחלטת שלהם זה לזו וזו לזה, המחשבות שכל אחד חושב על השני למרות שאיננו יודע מה אתו ומה איתה נותנים תוספת העמקה חשובה להבנת האישיות שלהם – מה שהיה חסר בספר הראשון. התוספת החשובה ביותר, לדעתי, היא, התיאורים של הקשיים העצומים של הילד אלכסנדר, שבגיל 10, בלי לשאול לדעתו, הוריו מהגרים עמו מאיגרא רמה – ארה"ב, לבירא עמיקתא – רוסיה.
עוד משהו שחשוב לכתוב עליו, ויש לו קצת רלוונטיות למה שעבר עלינו בשנתיים האחרונות, הוא על המחשבות וייסורי הנפש של טטיאנה, שכמעט התאבדה, שמתוארות חזק בספר. כשטטיאנה ברחה מרוסיה היה לה אישור מרופא שבעלה מת. אבל, בכל חייה בארה"ב (כ- 3 שנים) היא לא האמינה למה שכתוב במסמך והייתה די בטוחה שבעלה, שלא הפסיקה לחלום עליו ולחשוב עליו יום יום, עדיין בחיים. היא, כמובן, צדקה.
מסקירה שטחית שעשיתי, לסדרה פרש ברונזה לא הייתה הצלחה גדולה בארץ. אולי בגלל שהיא נכתבה ע"י סופרת אמריקאית לקהל קוראים אמריקאי, והטעם הספרותי כאן שונה. ואכן, בארה"ב, הסדרה זכתה לפופולריות רבה. באחד האתרים קראתי שהספר הראשון בסדרה קיבל דירוג גבוה של 4.29 ע"י 95,000 קוראים, וגם ל- 132 הוצאות, והספר טטיאנה ואלכסנדר קיבל ציון זהה ע"י 48,000 קוראים וגם ל - 101 הוצאות.
הגיע הזמן לקרוא את הספר השלישי בסדרה.