• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
קרא לי בשמך

קרא לי בשמך

מאת אנדרה אסימן

הביקורת של DR.Nofar Sarori

תמונה של DR.Nofar Sarori
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
קרא לי בשמך

קרא לי בשמך

מאת אנדרה אסימן

הביקורת של DR.Nofar Sarori

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של DR.Nofar Sarori
הוצאה לאור:כנרת זמורה דביר
שנת הוצאה:2007
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
ro
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 7 שנים

“אין לי מילים לתאר את הספר הזה כמעט. קסם. פשוט קסם. הכל מושלם בו, מהכתיבה ועד לפרטים הכי דקים בדמוי”

6/9
ביקורות על קרא לי בשמך
הבאה
תמר-מילים
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 חודשים•4 דקות קריאה

בספטמבר אחד בהיר, בדיוק בימים שבהם התקבלתי לעבודה כמרצה באוניברסיטת אלקלה דה אנארס, בוטל יום גיבוש שתוכנן למרצים החדשים. מצאתי את עצמי עם יום פנוי ולא מתוכנן, אחרי שבועות ארוכים במדריד שבהם כבר נדמה היה שראיתי הכול. חיפשתי לאן ללכת לא כדי למלא זמן, אלא כדי לצאת מעט מן העיר ומהרעש.
כך הגעתי להחלטה לטייל בערים המרכיבות את קהילת מדריד. בתוך חיפוש כמעט מקרי נתקלתי בשם של עיר יפהפייה שמעולם לא ביקרתי בה קודם: ארנחואז עיר של גנים ופארקים מרהיבים. עליתי על רכבת בלי ציפיות מיוחדות, עם מחשבה כללית על ירוק, מים ושקט.לא ידעתי אז שיום שנולד מביטול יהפוך לנקודת מוצא רגשית ואינטלקטואלית.
באותו ביקור, כששוטטתי בנחת ובשלווה בגנים, פגשתי גבר ספרדי יפהפה ומורכב בשם גונסלו גנן, אדם של אדמה ושגרה, מבוגר ממני בשלוש־עשרה שנה, וחייל ספרדי לשעבר.
באותו רגע דיברתי בטלפון עם אחי הקטן, הראיתי לו את הברבורים וצחקנו. תוך כדי השיחה הבחנתי במישהו שמתבונן בי.
בדיעבד אני יודעת שכבר אז הגידול בעין השפיע על תפיסתי, משום שהיה נדמה לי שמדובר בזקן שרוכב על אופניים. סיימתי את השיחה והתחלתי ללכת ואז הוא התקרב אליי על אופניו. "הולה", אמר. עצר מעט לצדי, על האופניים, ושאל באנגלית איטית אם אני מבקרת בעיר. עניתי בקצרה, בספרדית מהוססת, שאני רק מטיילת.
הוא חייך, הציג את עצמו, אמר שהוא עובד בגן, ושאל מאין באתי, אמרתי ישראל, התחיל לצחוק שהוא לא ידע שישראליות כאלה יפות. ,שאל אם מצא חן בעיניי הגנים שלו, שאל מאיפה אני, אמרתי ישראל, והציע להדריך אותי בעיר. בטח אמרתי לעצמי בציניות  מיד אצטרף אלייך שתדריך אותי, הרגשתי לחץ, והתחלתי להתרחק ממנו בין השבילים. סירבתי הוא צחק ממבוכה  אבל הוא לא ניסה לעצור אותי. שמעתי רק את גלגלי האופניים מתרחקים מאחוריי.
בדיעבד אני יודעת שברחתי לא ממנו, אלא מן האפשרות זה לא היה עוד משוגע שמציק לבחורה לבד משהו קרה באותו יום. המשכתי ללכת בין השבילים, מנסה להחזיר את הקצב הרגיל של טיול, כאילו לא אירע דבר אבל משהו קרה.
ימים וחודשים לאחר מכן התברר לי שגונסלו חיפש אחרי  ואף מצא מסתבר שהסטורי שהעלתי מהגן והתמונות היה מהנצפים בעיר , למרות שמעולם לא אמרתי לו את שמי..הוא עקב אחריי חודשים בלי לשלוח הודעה . די לומר שהקשר שנרקם בין מבט אחד בגן מלכותי לבין חיפוש עיקש אחר אדם זר, הותיר חותם שקט אך מתמשך.החוויה הזו שינתה את אופן הקריאה שלי. היא חידדה את הרגישות שלי לספרים העוסקים באהבה שאינה מתממשת עד תום, בקשרים שנשארים תלויים לא משום חולשה נאלא מתוך מודעות. מתוך העמדה הזו ניגשתי אל קרא לי בשמך של אנדרה אסימן: לא רק כסיפור התבגרות רומנטי, אלא כטקסט שמבקש לקבע רגע של אפשרות ולבחון את כוחו של הזיכרון לעצב חיים שלמים.
הקריאה שלהלן נובעת אפוא לא רק מן הספר עצמו, אלא מן המתח שבין ספרות לחיים  מתח שהפך עבורי מוחשי במיוחד.ועכשיו לספר, מדובר ברומן זיכרון יותר משהוא רומן אהבה. כבר מן העמודים הראשונים ברור שהמספר, אליו, אינו מספר את סיפורו כדי לשחזר את האהבה עצמה, אלא כדי לשמר את תחושת ההיתכנות שלה. זהו ספר על קיץ אחד בצפון איטליה, אך יותר מכך  על האופן שבו קיץ אחד יכול להפוך לציר זהות שלם.
הכתיבה של אסימן אינטימית עד כדי חוסר נוחות. הקורא אינו מוזמן לצפות מן הצד, אלא נדחף אל תוך תודעה צעירה, מתלבטת, אובססיבית לעיתים. המונולוג הפנימי של אליו מתאר לא רק תשוקה לאוליבר, אלא גם תשוקה להבין את עצמו דרך עיניו של האחר. זהו מנגנון מרכזי בספר: האהבה אינה מכוונת החוצה בלבד, אלא משמשת כמראה.
מבחינה ספרותית, זהו אחד ההישגים הבולטים של הרומן  היכולת לתאר תשוקה כפעולה קוגניטיבית כמעט. הגוף נוכח, אך המחשבה שולטת. כל מחווה קטנה נטענת במשמעות, כל שתיקה הופכת לשדה פרשני. במובן זה, הספר קרוב יותר לפרוזה פסיכולוגית מאשר לרומן רומנטי.עם זאת, כאן גם טמון הקושי.
פערי הגיל, יחסי הכוח, והעובדה שהקשר מתקיים במרחב זמני ומוגן (בית קיץ, חופשה, היעדר אחריות ממשית) כמעט ואינם זוכים לביקורת פנימית בטקסט.
אסימן בוחר לכתוב מתוך געגוע, לא מתוך רפלקסיה אתית. עבור קוראים מסוימים  ובעיקר קוראות בוגרות  הבחירה הזו עלולה להותיר תחושת אי־נחת.
אוליבר עצמו נותר דמות חמקמקה. הוא מושא תשוקה יותר מאשר סובייקט מלא. בניגוד לאליו, עולמו הפנימי של אוליבר נמסר בעיקר דרך פרשנותו של המספר. כך נוצרת היררכיה רגשית: האחד נחשף עד תום, האחר נשאר מסתורי.
זהו מהלך ספרותי מודע, אך גם כזה שמחזק את תחושת האהבה כחד־כיוונית במהותה.
הסיום ובעיקר האפילוג המאוחר  מדגישים את עמדת הספר: לא המימוש הוא העיקר, אלא הזיכרון. האהבה ה"אמיתית" היא זו שנשמרת כחותם פנימי, כמשהו שמעצב את מי שנהיינו, לא את חיינו בפועל.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של cujo
cujo
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
תמונה של dina
dina
תמונה של ערגה
ערגה
תמונה של מורי
מורי
תמונה של מירית
מירית
תמונה של אפרתי
אפרתי
9קוראים|גיל ממוצע52|56%נשים

על המבקרת

תמונה של DR.Nofar Sarori

DR.Nofar Sarori

ותיקה
חברה מזה 16 שנים
108 ביקורות•449 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלה - רומנים•ספרות מקורית
תמונה של DR.Nofar Sarori
DR.Nofar Sarori
ותיקה
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות108
לייקים שקיבלה449
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת49ספרות קלה - רומנים20ספרות מקורית4

דיון על הביקורת

9 תגובות
ערגה
ערגה•לפני 7 חודשים

וואו איזו ביקורת מעולה!

לא ידעתי שהסרט (הנפלא) מבוסס על ספר
1 תגובה
DR.Nofar Sarori
DR.Nofar Sarori•לפני 7 חודשים•

תודה רבה ערגה!

מורי
מורי•לפני 7 חודשים

אהבתי את הספר והסרט היה בכלל שוס גדול.

1 תגובה
DR.Nofar Sarori
DR.Nofar Sarori•לפני 7 חודשים•

אשתדל לצפות בסרט בהזדמנות

1 תגובה
מורי
מורי•לפני 6 חודשים•

אם תמצאי. לא תצטערי.

1 תגובה
DR.Nofar Sarori
DR.Nofar Sarori•לפני 6 חודשים•

אצפה בזה בסוף שבוע

אנקה
אנקה•לפני 7 חודשים

ביקורת מקסימה נופר.

1 תגובה
DR.Nofar Sarori
DR.Nofar Sarori•לפני 7 חודשים•

תודה יקרה!

1 תגובה
ח
חיים אייל•לפני 6 חודשים•

נפלא

9 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של DR.Nofar Sarori

מאיו קליניק - על כאבים כרוניים

מאיו קליניק - על כאבים כרוניים

ג`פרי רום

אחרונה התחלתי להתעניין ב־Mayo Clinic. לצערי, למרות שכל כך קיוויתי שבתום שנה הכול ייעלם, עדיין לא החלמתי מהמנינגיומה שיש לי בראש. לכן מצאתי את עצמי מחפשת מידע על מרכזים רפואיים בחו"ל שמתמחים במנינגיומות.

במקרה, מישהו סיפר לי על Mayo Clinic בית החולים שנחשב בעיני רבים לאחד הטובים בעולם, ושיש בו מחלקה ייעודית לטיפול במנינגיומות ובגידולי מוח. התחלתי לקרוא עליו ולהבין איך בכלל מתקבלים לשם. מתברר שלא כל אחד מתקבל לטיפול במינסוטה, אלא כל מקרה עובר בחינה. להפתעתי, שלב הסינון הראשוני דווקא פשוט יחסית: שולחים פנייה מסודרת הכוללת דרכון, מסמכים רפואיים ותוצאות בדיקות, ולאחר מכן הצוות הרפואי בוחן את החומר ומחליט אם וכיצד ניתן להמשיך.

אחד הדברים שסיפרו לי על Mayo Clinic הוא שהתפיסה שם מעט שונה מזו שאני מכירה מישראל. הם שואפים ללוות את המטופל באופן רחב ככל האפשר, להבין כיצד המחלה משפיעה על חייו, ובמקביל ללמוד מכל מטופל כיצד ניתן לשפר עוד יותר את איכות הטיפול.

תוך כדי החיפושים נתקלתי גם בספר "מאיו קליניק על כאבים כרוניים: כיצד לשפר את איכות החיים ולחזור לתפקוד תקין" מאת ג'פרי רום. אמנם הוא אינו עוסק במנינגיומה עצמה באופן ישיר, אבל הוא מציג את תפיסת העולם של Mayo Clinic לגבי התמודדות עם כאב כרוני, וזו הייתה בדיוק הסיבה שבגללה רציתי לקרוא אותו.

כאשר שומעים את המילים "כאב כרוני", רובנו חושבים מיד על תרופות, זריקות או ניתוחים. הספר הזה מציע נקודת מבט שונה: המטרה אינה בהכרח להעלים את הכאב, אלא ללמוד כיצד לחיות לצדו מבלי לוותר על איכות החיים.

במהלך הקריאה הייתה נקודה אחת שקצת הפריעה לי. לעיתים נוצר הרושם שהדרך להחלמה מתחילה בראש :שאם רק תאמין, תרצה מספיק, תחזור לשגרה ותמשיך לחיות כרגיל, הגוף ילך בעקבותיך. אני מודה שהמשפטים האלה פגשו אותי במקום רגיש. אני המשכתי לעבוד, לטוס, להרצות, לטייל ולחיות חיים מלאים ככל שיכולתי. מאוד רציתי להחלים, ובכל זאת זה לא קרה. לכן היה לי קשה להתחבר למסר הזה. בעיניי, רצון והתמדה הם חשובים, אבל הם לא תמיד מספיקים כדי לשנות את מהלך המחלה.

מה שכן אהבתי הוא שג'פרי רום, בהתבסס על הגישה הקלינית של Mayo Clinic, מציג מדריך מעשי, רגוע ומבוסס ידע רפואי, שאינו מבטיח ניסים ואינו מוכר אשליות. במקום זאת, הוא מסביר כיצד כאב כרוני משפיע על הגוף, על המוח, על השינה, על מצב הרוח ועל התפקוד היומיומי, ומציע דרכים להתמודד עם כל אחד מהמרכיבים הללו.

אחד היתרונות הגדולים של הספר הוא השפה הברורה. גם נושאים רפואיים מורכבים מוסברים בצורה נגישה, והקורא מקבל תחושה שמדובר במדריך שנכתב עבור אנשים המתמודדים עם כאב – ולא עבור רופאים בלבד. בנוסף, המילון הרפואי המצורף בסוף הספר הופך אותו לכלי עזר שימושי עבור מי שנתקל במונחים רפואיים חדשים במהלך הטיפול.

הספר שם דגש על טיפול רב־תחומי: פעילות גופנית מותאמת, שיקום, טיפול רגשי, שיפור השינה וניהול מתחים. גם כיום, שנים לאחר פרסומו, רבים מהעקרונות הללו עדיין מהווים בסיס חשוב בטיפול בכאב כרוני.

עם זאת, חשוב לזכור שהרפואה מתקדמת כל הזמן. לכן כדאי לראות בספר מקור מצוין להבנת הכאב הכרוני ולרכישת כלים להתמודדות, אך לא תחליף לייעוץ רפואי עדכני.

לסיכום, זהו ספר מאוזן, אמין ומעודד. הוא אינו מבטיח פתרונות קסם, אלא מעניק ידע וכלים מעשיים להתמודדות. גם אם לא הסכמתי עם כל המסרים שעלו ממנו, נהניתי להיחשף לתפיסת העולם של אחד המרכזים הרפואיים המובילים בעולם. עבור כל מי שמתמודד עם כאב כרוני או מלווה אדם הסובל ממנו.

לפני שבועיים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
כל הדרכים מובילות לרומא

כל הדרכים מובילות לרומא

שרה אדמס

יש משהו מעט משעשע בלקרוא את "כל הדרכים מובילות לרומא" בזמן שאת נמצאת ברומא לצורכי עבודה — במיוחד כשהספר בכלל לא מתרחש ברומא שבאיטליה, אלא בעיירה קטנה בשם רומא שבקנטקי.

ובכל זאת, בזמן שקראתי אותו בין רחובות רומא האמיתית, היה קל מאוד לשכוח את הפרט הקטן הזה.

העלילה בקצרה:

אמיליה רוז היא כוכבת פופ מצליחה שמרגישה שהחיים שלה כבר לא באמת שייכים לה. כשהלחץ, הפרסום והציפיות הופכים ליותר מדי, היא מחליטה לברוח ומוצאת את עצמה בעיירה קטנה בשם רומא. שם היא פוגשת גבר מקומי כריזמטי, ויחד עם מפגש של עולמות שונים לחלוטין, מתחיל גם סיפור אהבה שמאלץ אותה לבחון מחדש את הבחירות שלה ואת העתיד שהיא רוצה לעצמה.

מדובר בקומדיה רומנטית קלילה, חמה ומהנה מאוד. העלילה זורמת, הדמויות מעוררות חיבה, והקסם הגדול של הספר לא מגיע מנופים עוצרי נשימה או דרמה גדולה מהחיים, אלא דווקא מהפשטות. יש בו אווירה נעימה של עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, מהסוג שגורם לקורא לרצות לעבור לשם לפחות לכמה ימים.

האם העלילה צפויה? בהחלט. אבל זה חלק מהקסם שלה. לפעמים כל מה שצריך הוא ספר שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות – ומצליח לעשות את זה היטב.

שרה אדמס בונה מערכת יחסים מתוקה ומשעשעת בין שני אנשים שמגיעים מעולמות שונים לחלוטין. הדיאלוגים קלילים, הכימיה עובדת, והספר מצליח לשלב רומנטיקה עם לא מעט רגעים מצחיקים.

כמי שקראה את הספר בזמן שהייתה ברומא האמיתית, נהניתי במיוחד מהאירוניה שבסיטואציה. בזמן שאמיליה טיילה ברומא שבקנטקי, אני ישבתי בבתי קפה מול כיכרות בנות אלפי שנים. היא קיבלה גיבור רומנטי מעיירה אמריקאית קטנה, ואני קיבלתי בעיקר תיירים, אופנועי וספה והמון אספרסו.

בשורה התחתונה:

זה לא ספר שישנה את חייכם, אבל הוא בהחלט יעשה אותם נעימים יותר לכמה שעות. רומן מתוק, מצחיק ומנחם, עם גיבורים שקל לאהוב ואווירה חמימה שקשה לעזוב.

ולמרות שהספר לא באמת מוביל לרומא שבאיטליה, הוא בהחלט גרם לי לחייך בזמן שישבתי בה. לפעמים זה כל מה שספר טוב צריך לעשות.

לפני חודש•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
הריקוד של סוניה

הריקוד של סוניה

ויקטוריה היסלופ

״הריקוד של סוניה״ השאיר בי תחושה עמוקה של תקווה דווקא מתוך המקומות הכואבים ביותר. זה ספר שלא מתעלם מהשבר, מהאובדן או מהפחד, אבל הוא גם לא נותן להם להיות המילה האחרונה. בין הדפים שלו מסתתרת אמונה עיקשת בכך שגם אחרי טראומה, גם אחרי תקופות חשוכות, אדם עדיין יכול לקבוע גורלו ובחור בחיים, באהבה וברוך.

תוך כדי הקריאה מצאתי את עצמי מתחברת במיוחד לרעיון הזה של אופטימיות שלא נולדת מתוך תמימות, אלא מתוך הישרדות. אופטימיות של אנשים שכבר ראו כאב ועדיין מחליטים לקום בבוקר ולהמשיך להרגיש. זה הזכיר לי מאוד את הדרך שבה אני עצמי השתניתי בעקבות החולי לא כל לקבל את העובדה שצומח גידול בראש שגם לא חושב ללכת ,ואולי למרות הכל דווקא מתוך חוסר הוודאות למדתי להיאחז ברגעים קטנים של אור, בזיכרונות טובים, באנשים שאוהבים אותי, וביכולת להמשיך להילחם.

סוניה, בדרכה, מגלמת את אותה עמידות שקטה. לא כוח דרמטי או הירואי, אלא כוח אנושי מאוד: להמשיך לרקוד גם כשהלב עייף. אולי בגלל זה הספר נשאר איתי אחרי שסיימתי אותו כי הוא מזכיר שלפעמים התקווה האמיתית לא מגיעה כשהכול מסתדר, אלא כשאנחנו בוחרים לא לוותר על עצמנו גם בתוך הסערה.

אחרי התקופה שעברתי, הרגשתי שהספר גרם לי להבין שאופטימיות אינה הכחשה של המציאות אלא דרך להתמודד איתה. יש משהו מרפא בידיעה שגם כשהחיים משתנים בעל כורחנו, עדיין אפשר לבנות משמעות חדשה מתוך השברים. הקריאה בו חיזקה בי את התחושה שהחיים אינם נמדדים רק במה שאיבדנו, אלא גם ביכולת שלנו להמשיך לאהוב, לחלום ולמצוא יופי קטן בתוך אי־הוודאות.

לפני חודשיים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
לחנך את מיסטר רייט

לחנך את מיסטר רייט

זהבית ארצי

בדרך כלל אני לא קוראת ספרות של סופרים ישראלים. יש בי נטייה כמעט אוטומטית לחפש סיפורים שמתרחשים רחוק ממני בשפות אחרות, במקומות אחרים, כאילו המרחק מאפשר לי להיכנס לסיפור בלי להרגיש שהוא קרוב מדי לחיים שלי אבל “לחנך את מיסטר רייט” של זהבית ארצי הצליח לשבור את ההרגל הזה.
זה ספר שנכנס בדיוק כמו קומדיה רומנטית קלאסית: חתונה אחת, שתי טיסות, שלוש ארוחות וארבע שושבינות. איימי ליין, גיבורה שלא באמת רוצה להיות חלק מהאירוע, נגררת למיסיסיפי ולעולם של עשירים שהיא והמשפחה שלה לא ממש מחבבים. עולם של נימוסים מוגזמים, חיוכים מנומסים מדי, וגברים שנראים כאילו הם יודעים בדיוק איזה רושם הם רוצים להשאיר.
ואז הוא מופיע;
“מיסטר רייט” גבר פלרטטן, חצוף, בטוח בעצמו בצורה כמעט מתריסה, הוא מסוג הדמויות שמגיעות עם נוכחות שמכריחה אותך להגיב אליהן, גם אם את לא רוצה.
מה שמעניין בספר הוא לא רק הדינמיקה הרומנטית עצמה, אלא איך היא נבנית סביב רעיון של שליטה. איימי בטוחה שהיא באה “לחנך” אותו, להציב גבולות, לא לתת לו להכתיב את הקצב. אבל מהר מאוד מתברר שזה פחות סיפור על חינוך ויותר על התנגשות בין שני אנשים שלא באמת מצליחים להישאר אדישים זה לזה.
יש משהו מודע לעצמו בכתיבה של זהבית ארצי היא לא מנסה להעמיד פנים שמדובר בסיפור מורכב מדי. להפך, היא מאמצת את הקודים של הרומן הרומנטי הקליל: מתח, משיכה, התנגדות, והתרככות הדרגתית. אבל בתוך הפשטות הזו יש גם דיוק מסוים בבניית הדינמיקה בין הדמויות.
כי בסופו של דבר, “מיסטר רייט” הוא לא באמת שאלה של מי צודק או מי מחנך את מי אלא הוא שאלה על כמה זמן אפשר להחזיק התנגדות מול משהו שמושך אותך בדיוק במקום שבו את הכי מנסה להישאר בשליטה.
זה ספר שלא מנסה לשנות את הז’אנר, אלא פשוט לעבוד בתוכו טוב. לתת חוויה קלילה, זורמת, עם מספיק ניצוצות כדי להשאיר אותך בפנים עד הסוף.
ואולי זה כל מה שהוא צריך להיות.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

העלילה? אה, כן… בערך.
השטן מגיע למוסקבה עם חתול מדבר, מתחיל להעניש בירוקרטים, מארגן נשף פסיכדלי, ובמקביל מתנהל סיפור אהבה טראגי בין סופר שבור לאישה שלא ממש מוכנה לוותר עליו  גם אם זה אומר לחתום על עסקה קטנה עם כוחות האופל. נשמע הגיוני, לא?
מה שמדהים בספר הזה הוא שהוא מצליח להיות בו־זמנית:סאטירה פוליטית חריפה על ברית המועצות
סיפור אהבה כמעט מיסטיפארסה פרועה עם חתול שיורה אקדחים (כן, זה קורה)ורומן פילוסופי שמפיל עליך שאלות קיומיות באמצע הלילה
וולנד (השטן הכי כריזמטי שתפגשו מאז טום אליס בתור "לוציפר" בנטפליקס) לא באמת נראה כמו הרשע הקלאסי. להפך הוא הדמות הכי ישרה בספר. בני האדם, לעומת זאת? ובכן… בולגקוב לא בדיוק מחמיא להם.
מרגריטה היא אולי אחת הדמויות הכי מסקרנות שנכתבו אישה שמוכנה ללכת עד הקצה בשביל אהבה, גם אם הקצה הזה כולל מעוף עירום מעל מוסקבה ושירות קל אצל השטן. רומנטיקה, אבל עם טוויסט.
ומה עם “האמן”? הוא מזכיר לכל מי שכתב אי פעם משהו כמה קל להישבר מול ביקורת, וכמה קשה להאמין ביצירה שלך כשאף אחד אחר לא מאמין בה.אבל האמת? זה ספר שלא “מבינים” בקריאה אחת. לפעמים גם לא בשתיים. הוא כאוטי, מוזר, קצת מטורף ובדיוק בגלל זה הוא גאוני. כמו חלום שאת לא בטוחה אם היה סיוט או השראה.
בשורה התחתונה:
אם אתם מחפשים עלילה מסודרת עם התחלה-אמצע-סוף – תברחו.
אם אתם מוכנים לצלול לתוך טירוף ספרותי מבריק, מצחיק, אפל ורומנטי  זה אחד הספרים שלא יוצאים ממך גם הרבה אחרי שסיימת.
ואזהרה קטנה:
אחרי הקריאה, כל חתול רחוב עלול להיראות לכם חשוד מדי.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
השפעה [מהדורת 2012]

השפעה [מהדורת 2012]

ג'יין אוסטן

תמיד היה השפעה חביב עליי יותר משאר ספריה של ג׳יין אוסטן אולי לא משום שהוא המפורסם שבהם, ואף לא משום שהוא העליז ביותר, אלא דווקא בשל אותה איכות שקטה, כמעט חומקת, המלווה את דפיו.

יש בו מידה של איפוק, של התבגרות, של רגש שאינו מתפרץ אלא מצטבר לאיטו עד שהוא נעשה בלתי ניתן להכחשה.

רק בשלב מאוחר יותר הבנתי כי חיבתי לספר זה אינה מקרית כלל. ישנם סיפורים אשר אנו נמשכים אליהם עוד בטרם נוכל להסביר מדוע; ורק כאשר החיים עצמם מזמנים לנו נסיבות דומות, מתגלה לפתע כי לא במקרה בחרנו בהם מלכתחילה.

כך מצאתי את עצמי שבה אל סיפורה של אן אליוט בפעם החמישים לדעתי אבל לא עוד כקוראת מן הצד, אלא כמי שמכירה, ולו במידת מה, את תחושת ההיסוס, את משקלן של דעות זרות, ואת הדרך הארוכה הנדרשת כדי לשוב ולהאמין בקול הפנימי.
טרם תחילת הרומן, אן כבר הושפעה ואולי אף נשברה מדעותיהם של האנשים סביבה בעיקר החברה הכי טובה של אמה המנוחה לעצוב את אהובה העני.
בספר מצויין:

“אן, שנועם מחשבותיה והליכותיה ודאי היה מעורר הערכה רבה בקרב אנשים טובי טעם, נחשבה כקליפת השום בעיני אביה ובעיני אחותה: איש לא האזין לה, איש לא התחשב בה היא הייתה רק אן.”

המשפט הזה פותח פתח להבנת עומקה של אן אליוט, ואולי גם להבנת מה שהופך את הרומן הזה למהפכני כל כך. בניגוד לאליזבת בנט מ־גאווה ודעה קדומה או אלינור דאשווד מ־תבונה ורגישות, אן אינה רק חכמה או מוסרית היא כמעט בלתי נראית. היא נדחקת לשוליים, מבוטלת על ידי משפחתה, ובעיקר לומדת לפקפק בעצמה.
: היא ויתרה בעבר על אהבתה הגדולה בשל השפעה חיצונית, בשל קול סמכותי שפוי בחיים שלה ששכנע אותה שהיא טועה. הרומן אינו עוסק בהתאהבות ראשונית, אלא בתהליך עדין ומורכב הרבה יותרהיכולת לשוב ולהאמין בשיפוט העצמי, לתקן החלטה ישנה, ולאפשר לאהבה להופיע מחדש.
ה”השפעה” שבכותרת אינה רק חברתית; היא פנימית. זהו סיפור על האופן שבו קולות חיצוניים הופכים לקול פנימי שמכוון אותנו ולעיתים מטעה אותנו. אן אליוט היא אולי הגיבורה הנועזת ביותר של אוסטן, דווקא משום שהאומץ שלה אינו רועש. הוא מתרחש בשקט, בהתמדה, בנכונות להרגיש שוב גם אחרי אכזבה.
ובתוך העולם הזה, המלא ניואנסים של מעמד, ציפיות ונימוסים, משובצים גם רגעים של אירוניה חדה כמו דמותו של האב המגוחך, שכל עיסוקו בהופעה ובמעמד חושף עד כמה הוא ריק מתוכן רגשי אמיתי. דרך דמויות כאלה, אוסטן לא רק מבקרת את החברה, אלא גם חושפת את האבסורד שבה.
עבורי, הקריאה ב“השפעה” אינה רק חוויה ספרותית היא חוויה אישית. כי כמו אן, גם אני מצאתי את עצמי בתוך קשר שלא התיישב עם ציפיות חיצוניות, בתוך מרחב שבו צריך לבחור בין מה שנראה “נכון” לבין מה שמרגיש נכון.
אולי זו הסיבה שזהו הספר האהוב עליי ביותר: לא כי הוא מציג אהבה אידיאלית, אלא כי הוא מכיר בפגיעות שלה, בזמן שהיא דורשת, ובאומץ השקט שהיא מבקשת.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
המלט: נסיך דנמרק [אור-עם]

המלט: נסיך דנמרק [אור-עם]

ויליאם (וויליאם) שייקספיר (שקספיר)

אני לא אוהבת את טיילור סוויפט וגם מעולם לא הבנתי מה הסיפור של שייקספיר. השוואה מעניינת, לא?
ובכל זאת, בחודשים האחרונים, תוך כדי נסיעות בין מדינות, מצאתי את עצמי שומעת שוב ושוב את השיר  "The Fate of Ophelia" בו סוויפט מתייחסת לאופליה מהמלט נסיך דנמרק. משהו בעיבוד המודרני לדמות של אופליה אישה צעירה הנסחפת בין אהבה, כוח ופוליטיקה גברית עורר בי סקרנות מחודשת לחזור אל המקור הספרותי שממנו היא צמחה.
כך מצאתי את עצמי פותחת לראשונה מיוזמתי ולא בגלל בחינת בגרות יצירה של שייקספיר, המלט נסיך דנמרק, אחד המחזות המפורסמים והמורכבים ביותר בתולדות הספרות המערבית.כבר בקריאה הראשונה מתברר כי כוחו של המחזה אינו טמון רק בעלילתו הדרמטית סיפור נקמתו של הנסיך המלט על רצח אביו אלא בעיקר בעומק הפסיכולוגי של דמויותיו.
המלט הוא דמות יוצאת דופן בספרות: אינטלקטואל מהורהר, ספקן, כמעט פילוסוף, שנקרע בין הרצון לפעול לבין השיתוק המחשבתי שלו.
המונולוגים שלו, ובעיקר “להיות או לא להיות”, אינם רק ביטוי של ייאוש אישי אלא דיון קיומי רחב על משמעות החיים, המוות והמצפון האנושי.
העולם שבו פועל המלט הוא עולם של ריקבון מוסרי. רצח, בגידה, תככים פוליטיים ונאמנויות כפולות יוצרים אווירה חונקת שבה האמת כמעט ואינה ניתנת לגילוי. 
מי שמעניינת אולי בגלל השיר של סוויפט ואולי כי התככים דיי הפכו צפויים בקריאה היא אופליה . לעיתים קרובות היא נתפסת כדמות שולית יחסית, אך למעשה היא אחת הטרגדיות האנושיות החריפות במחזה. אופליה לכודה בין שלושה כוחות: אהבתה להמלט, הציות לאביה  והמשחק הפוליטי של החצר המלכותית. בניגוד להמלט, שמקבל מרחב לחשוב, להרהר ולדבר, אופליה כמעט ואינה זוכה לקול עצמאי.
כאשר עולמה מתפורר  מות אביה ודחייתו של המלט היא מתפרקת נפשית וטובעת במים, באחת הסצנות הפואטיות והמצמררות ביותר שכתב שייקספיר.
דווקא דרך אופליה מתחדדת אחת השאלות המרכזיות של המחזה: מי משלם את המחיר של מאבקי כוח וטרגדיות פוליטיות. בעוד הגברים במחזה מתמודדים עם נקמה, כבוד ושלטון, אופליה משלמת בחייה על משחק שאינו באמת שלה.מבחינה ספרותית, המלט הוא יצירה שממשיכה להדהד גם מאות שנים לאחר שנכתבה.
ייתכן שזו הסיבה שדמויות כמו המלט ואופליה ממשיכות להופיע מחדש בתרבות הפופולרית בשירים, סרטים וסדרות. הקריאה המחודשת במחזה הראתה לי עד כמה הדמויות האלה אינן שייכות רק לתיאטרון האליזבתני, אלא ממשיכות לשקף את החרדות, השאלות והפגיעות של בני אדם גם במאה ה־21. בסופו של דבר, המלט אינו רק סיפור נקמה מלכותי. זהו מחזה על תודעה אנושית: על הספק, על הכאב, ועל השאלה הנצחית כיצד ניתן לפעול בעולם שבו האמת תמיד חמקמקה. ואולי דווקא משום כך, גם קריאה שמתחילה מסקרנות קטנה בעקבות שיר מודרני יכולה להפוך למסע ספרותי עמוק אל אחת היצירות הגדולות שנכתבו אי פעם.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
אהבתה של סלטנאת

אהבתה של סלטנאת

שרה אהרוני

יש ספרים שאנו מגיעים אליהם במקרה, ויש כאלה שאנו מגיעים אליהם דרך הזיכרון.
אל אהבתה של סולטנאת של שרה אהרוני הגעתי דרך זיכרון משפחתי.עד הרגעים האחרונים של חייו, סבי פרויז ז״ל דיבר על הבית שבו גדל בטהראן.
הוא סיפר על הרחובות הרחבים והיפים, על הריח של הגנים אחרי הגשם ועל אחותו למחצה שנשארה שם. בתוך הסיפורים תמיד היה גם געגוע עמוק: רצון לחזור יום אחד, לראות שוב את המקום שבו נולד, את העיר שאהב.
סבא פרויז עלה לארץ יחד עם סבתי שושנה ז"ל, סבתא שושנה מהרגע שנתחתה בישראל הייתה ישראלית לכל דבר ,ליברלית ושמה את אירן מאחור אבל סבא לא הפסיק להתגעגע וחזר לשם ממש לפני שהתחילה המהפכה אבל הספיק לבקר ונמלט שסילקו את השאה ,הזיכרון נשאר איתו חי עד יומו האחרון שדיבר שהיה מרותק למיטה על איראן.
עם הגעגועים לסבי וסבתי ועם הכאב של מלחמה על מקום שאנשים אהבו וקראו לו בית ניגשתי לקרוא את אהבתה של סולטנאת.
כבר מן העמודים הראשונים ברור כי שרה אהרוני אינה מספרת רק סיפור אהבה. היא כותבת על עולם שלם שנעלם כמעט בן-לילה: חיי היהודים באיראן, החברה הרב-תרבותית של טהראן, והמרקם האנושי העדין שנשבר בעקבות מהפכות פוליטיות ודתיות.
במרכז הרומן עומדת דמותה של סולטנאת בחורה חזקה, מורכבת ונוגעת ללב. אהבתה אינה רק רומנטית לגבר הבוגר שכבש את ליבה יש לה גם היא למולדת, למשפחה ולזהות. דרך סיפורה מתגלה מתח תמידי בין מסורת לחירות, בין נאמנות למשפחה לבין הרצון לבחור גורל אישי. האמא בסיפור דיי מטורללת לא אשקר , צבוע לא עושה לילדים שלו מה שהיא עשתה, לשדך בכוח ולרצות ברעת הבת שלה שלא תתחתן עם גבר עשיר ותהי טובה ממנה אבל זה לא פוגם בקסם כי אחת מנקודות החוזק של אהרוני היא היכולת לשחזר עולם תרבותי עשיר בפרטים: הרחובות של טהראן, טקסי המשפחה, הדיאלוגים והנופים האנושיים. הקריאה לעיתים מרגישה כמעט כמו מסע בזמן.
עבור קוראים שיש להם שורשים איראניים או זיכרונות משפחתיים דומים  החוויה יכולה להיות כמעט אינטימית. ואולי בגלל זה, כשסיימתי את הספר, חשבתי שוב על סבי פרויז ועל העיר שמעולם לא הפסיק לאהוב.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
עידן התמימות [מהדורת 2013]

עידן התמימות [מהדורת 2013]

אדית וורטון

ביומיים האחרונים מצאתי עצמי מרגישה לא טוב בגלל התופעות לוואי של הקרנות אז ניצלתי את השכיבה במיטה לקרוא סוף סוף את הספר "עידן התמימות" של אדית וורטון, תמיד רציתי לקרוא אותו
לצערי עכשיו הייתה ההזדמנות.
הספר הוא סיפור אהבה מאופק המתרחש בחברה הגבוהה של ניו יורק בשנות ה־70 של המאה ה־19, אך למעשה מדובר ביצירה חדה, אירונית ולעיתים אכזרית, החושפת את מנגנוני הכוח הסמויים של חברה השומרת בקנאות על חזות מוסרית. וורטון, בת למשפחת עילית בעצמה, כותבת מבפנים אך מבטָה הוא מפוכח עד כאב.
וקצת ספויילרים: במרכז העלילה ניצב ניולנד ארצ'ר, צעיר משכיל ומנומס המאורס למיי ולנד היפה והתמימה. חייו מתערערים עם הופעתה של הרוזנת אלן אולנסקה אישה מסתורית (שהזכירה לי לפחות בהתחלה את עצמי) ששבה מאירופה לאחר נישואים כושלים.
דרכה נפתח סדק בעולם הסגור והצפוי של החברה הניו-יורקית. ארצ'ר נקרע בין נאמנותו לסדר החברתי לבין תשוקתו לחיים אותנטיים ,אך וורטון אינה כותבת רומן רומנטי במובן הפשוט. היא מפרקת את מושגי ה"חירות" וה"אהבה" ומציגה עד כמה גם הגיבור ה"מורד" כביכול כבול לפחד, לנוחות, ולפוליטיקה של המוניטין. הטרגדיה של הספר איננה רק אהבה שלא מומשה אלא חוסר היכולת של אדם להשתחרר מתבניות התרבות שיצרו אותו.אחד ההישגים הגדולים של הרומן הוא תיאור החברה עצמה כישות כמעט חיה: מערכת של כללים בלתי כתובים, רמיזות, ארוחות ערב וטקסים, שבכוחם להכריע גורלות.
וורטון משרטטת עולם שבו נימוס הוא נשק, שתיקה היא איום, וה"חפות" היא מסכה.
הכותרת "עידן התמימות" נטענת באירוניה: אין כאן תמימות, אלא הדחקה קולקטיבית. החברה מתהדרת בטוהר מוסרי, אך מתנהלת באמצעות מניפולציות רכות ועונשים שקטים. מיי ולנד, שנתפסת כדמות פסיבית, מתגלה בהדרגה כדמות בעלת תבונה חברתית חדה לדעתי האפקטיבית מכולם.
על אף שהרומן עוסק בחברה של המאה ה־19, הוא מהדהד שאלות עכשוויות: עד כמה אנו חופשיים באמת? אילו מחירים אנו משלמים כדי להשתייך? והאם אומץ אישי מסוגל לגבור על מוסכמות מושרשות?
לסיכום ,ספר מרתק. שווה קריאה.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori

ביקורות נוספות על "קרא לי בשמך"

קרא לי בשמך

קרא לי בשמך

אנדרה אסימן

"במשך שישה שבועות בכל קיץ היה עליי לפנות את חדרי ולעבור לחדר קטן יותר בקצה המסדרון שהיה פעם של סבי"
כך רוטן אליו בן ה-17 על מנהגם של הוריו לארח מדי קיץ סטודנט שהיה פטור מכל תשלום,
וזכאי לקבל את כל שירותי הבית. עד שהגיע אוליבר עם שרשרת הזהב והמגן דוד עם מזוזת הזהב שעל צווארו.
אוליבר לא הסתיר את יהדותו לעומת משפחתו של אליו שהיו מה שנקרא "יהודים דיסקרטים".

אופיו ויופיו של אוליבר כבשו את ליבו של הנער, והוא הרגיש משיכה כפייתית לבלות איתו בכל זמן נתון.
אליו נמשך לאוליבר משיכה עזה אירוטית, כשראשו וליבו שבויים אחרי הבחור המושלם שכבש את לב כולם
"כולם התאהבו בו, כולל בנות הדודה שלי מדרגה ראשונה ושנייה,
וגם קרוביה של אימי שנשארו איתנו בסופי שבוע ולפעמים אף יותר".

כמה שהסיפור היה טוב, לא התחברתי לסגנון הכתיבה!
לא הייתה לי חווית קריאה שתשאב אותי אל תוך הספר, הרגשתי שהסופר מדלג לעיתים קרובות למחוזות משמימים
עם אובר השתדלות לשפה מליצית, דימויים ותיאורים ספרותיים שגרמו לי להפסיק את הקריאה בעמוד 61
וכמו שכתבה פיקאצ'ו יצא לי הכיף מהקריאה.
אז עברתי לצפות בסרט המוקרן בנטפליקס, ונהניתי. ורק תדעו שאוליבר השחקן חתיך רצח :))

לכל המעוניין, קיים ספר המשך בשם "מצא אותי" החוזר אל זוג האוהבים אוליבר ואליו שנים אחרי שנפרדו.
אני לא מתכוונת לקרוא.

לפני שנה•
★★★★★
•michalus
קרא לי בשמך

קרא לי בשמך

אנדרה אסימן

"מצאנו את הכוכבים, אתה אני, וזה אפשרי רק פעם אחת ויחידה". מי הוא אתה ומי הוא אני ואיך תקרא לי בשמך?
הזמן הוא אמצע שנות השמונים במאה הקודמת בעיירה ב', אי שם בצפון איטליה, לחוף ים קסום. הבית הוא בית קיץ ומשפחתו של אֶלְיוֹ באה לשם כל קיץ. אֶלְיוֹ גדל "כבן של פרופסור, ללא טלוויזיה" מה שהכריח אותו להיום חכם ורחב אופקים. בכל קיץ, כשהמשפחה באה לבית הקיץ לנפוש, גם סטודנט כלשהו היה מגיע מארה"ב. התנאי היה שסטודנט או מרצה צעיר היה מגיע לכחודש וחצי, מסייע לאב בעבודתו בניירת בה עסק כפרופסור. בתמורה, מגורים וכל מה שמסביב בחינם.
אֶלְיוֹ בן ה-17 מקבל לביתו את אוליבר בן ה-24 ברדתו מהמונית, מראה לו את חדרו, למעשה חדרו לשעבר של אֶלְיוֹ, ומתאהב בו. פשוט, חד וחלק. אֶלְיוֹ מגשש סביבו, נוכח ולא נוכח, מזעיף פנים כאילו דבר לא נוגע לו, מהווה מורה דרך לסביבה ויורד לשחות אתו במפרץ המצוי כמטחווי יריקה מהבית ממנו נשקף הים מכל כיוון. כולם מתאהבים באוליבר. כולם.
איטליה, ים, אוויר חם ונעים של יולי, אוכל משובח, מוסיקה של פסנתר וגיטרה מידיו המוכשרות של אֶלְיוֹ. כל המשפחה נפגשת שלוש פעמים סביב השולחן לארוחות משובחות מידיה של מפאלדה. רגלו של אוליבר מגששת אחר רגלו של אֶלְיוֹ. האוויר טעון ארוטיקה כבושה אבל נשיקה ראשונה וההמשך המתבקש מתרחש רק בעמוד 129, ולא, למרות שדברים נאמרים מפורשות, אין מרומזים מהם והם לגמרי בראש של הקורא. לא שלאֶלְיוֹ אין את מריסיה לשעשועי מיטה וגם אוליבר איננו מן המתנזרים מנשים, אהבת אמת זורמת במהוסס במשך חודש וחצי ונגדשת סאתה בשבועיים האחרונים. בשלושת הימים האחרונים אוליבר חייב להיות ברומא ואֶלְיוֹ מצטרף אליו לקבלת פנים למשורר מזדקן המפרסם ספר אצל אותו מו"ל המוציא את ספרו של אוליבר. אֶלְיוֹ ואוליבר מתקבלים בטבעיות כזוג ברומא ההוללת תמיד. אין יפה וטבעי מזה.
בשובו לעיירה ב' לוקח האב את אֶלְיוֹ לשיחה על ה"מצב". לאחר זרימה סביב הנושא ניגשים ישירות לעין הסערה והאב מבהיר לבנו שזכה לאהוב. לרגע אולי מתברר שגם האב זכה לאהוב, אבל לא לממש דבר, אך אהב את זה שהבן מימש. יפה.
ואיך תקרא לי בשמך? במיטה אֶלְיוֹ מבקש מאוליבר שיקרא לו אוליבר והוא יקרא לו אֶלְיוֹ. מין משחק חימום שכזה. תחשבו על זה.
זה לא נגמר פה, אבל למה לגלות לכם עוד?

לפני 7 שנים•
★★★★★
•מורי
קרא לי בשמך

קרא לי בשמך

אנדרה אסימן

תענוג לקרוא ספר על איטליה כשלומדת דואלינגו איטלקית
חומזה יופי של ספר ביופי של מקום לקרוא אותו
מלא זמן כבר לא כתבתי כאן כלום
כיוון שהיו לי בעיות התחברות וכל מיני
בעיקר תהיות איך זה שהעולם כמנהגו נוהג
המין האנושי ההז הוא משהו משהו
קטע כי יש פה ספר על גיי שכולו סבל והחלטתי שכנראה סיימתי את סאגת הספרים פה אלא אם אביא את שלי מהאוטו לא יודעת אחיה ואראה
רווחה נפשי להיכנס לכאן כאילו ששום דבר לא השתנה
עכשיו אולי אשיב לעצמי את הפייסבוק שניגנב
בקיצור הכי חשוב בספר הזה בעיני שההורים של אליו מפרגנים לו בשיא הפתיחות בעיקר אבא שלו בסוף
כל הכבוד
יפה מאוד
זכה הוא אביו משפחתו וכולם מסביבם

לפני 4 שנים•
★★★★★
•איור וודה
קרא לי בשמך

קרא לי בשמך

אנדרה אסימן

איטליה, קיץ, אי שם בשנות ה-80.

עם בואו של הקיץ כך גם בא הסטודנט השנתי. כול קיץ מישהו אחר. השנה זה אוליבר.
אוליבר מגיע ואליו לא שם לב אליו, בהתחלה מרגיש ממנו סלידה כול שהיא ומתרחק. לאט לאט הרוחות מתחממות ואנחנו עדים לסיפור אהבה אחד מהטובים שקראתי. אליו הוא בן 17 ואוליבר בן 24, אליו איטלקי ואוליבר אמריקאי. שניהם מתאהבים אחד בשני ועוברים דרך ארוכה ביחד שנגמרת עם סוף הקיץ בסערת רגשות.
הספר מתחיל בקצב איטי יחסית ולא משתנה, הרבה פעמים אלה סתם הרהורים של אליו ודיבורים לעצמו, ופחות משהו שקורה עכשיו. אליו אובססיבי לאוליבר, אובססיה ילדותית ואירונית. הוא לא סופר את הימים עד שאוליבר נוסע, אין לו למה. הוא סוגד לאוליבר ואוהב אותו בכול עמקי נשמתו. בהתחלה הוא חושב שאוליבר לא שם עליו, ושבשבילו אליו הוא סתם הילד של הפרופסור. אז זהו שלא. אליו נוסע לרומא עם אוליבר שלושה ימים לפני שאוליבר ממריא בחזרה לארצות הברית, באותם שלושה ימים אליו מעביר את הערב הטוב בחייו וצובר חוויות. ואיך שהוא לי אישית, קשה לדמיין אותם לא ביחד, כול אחד מקים משפחה, ילדים, אישה, וכול החוויה הזאת, של אותו קיץ באיטליה אי שם בשנות השמונים, נשארת כזכרון רחוק שלא מדברים עליו, רק נזכרים בו ברגעי נוסטלגיה מתוקה ונהנים מעד מה שזוכרים.

בסך הכול אני אהבתי מאוד את הספר, כתיבתו של אנדרה אסימן מצוינת, ישנם קטעים משעממים בספר, ואני לא חושב שזה גורע ממנו, הספר כתוב מנקודת מבטו של אליו שנזכר בדברים כמו בספר זכרונות ומעלה הרהורים. אני נהניתי מכול רגע, מצפה בקוצר רוח לקרוא את ספר 2.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•סטודנט חיפאי
קרא לי בשמך

קרא לי בשמך

אנדרה אסימן

עלילה להטבי"ת מרגשת שמתרחשת בצפון איטליה. לי היא הזכירה את הספר "די כבר עם השקרים שלך" של פילפ בסון (אגב, ספר מצוין ומומלץ למי שעוד לא קרא).

"קרא לי בשמך" מגולל אינטימיות, עומק, רגש, כמיהה, אהבה עוצמתית, תשוקה ואי-ודאות. אהבתם של אליו ואוסקר טבועה בזיכרון, בחלומות ואפופה סודיות עד לקיהיון חושים.

זהו ספר לא קל ומלווה בתיאורים פורנוגרפיים, כך שאני לא בטוחה שהספר יתאים לכל אחד. מאידך גיסא, מי שיקרא את הספר יצלול לחוויית קריאה אינטימית, מרגשת, שכל משפט שנכתב בו כואב, מטלטל, ומהדהד.

הסרט המבוסס על הספר הוקרן בארץ לפני כשנה. ואם עסקינן בסרט התסריטאי והבמאי הצליחו בכלים הקולנועיים שעומדים לרשותם, לשים דגש על מימוש הקשר והאהבה עצמה, למרות זאת לדעתי הספר הרבה יותר טוב.

הסופר היהודי אנדרה אסימן נולד באלכסנדריה. הוא ממוצא מצרי יהודי שהיגר עם הוריו לארצות הברית. בספר עצמו תמצאו עדויות ביוגרפיות לקורות חייו.

וכך זה מתחיל: "נתראה":- זו הייתה המילה הראשונה והקול ששמע מאוליבר. זה קרה לפני כל כך הרבה שנים וזאת המילה שזכורה לאליו. מה הוא ראה? "רואים אותו יוצא מהמונית, חולצה כחולה מתנפנפת שצווארונה פתוח לגמרי, משקפי שמש, כובע קש... לפתע הוא לוחץ את ידי, מושיט לי את התיק שלו, מוציא את המזוודה מתא המטען של המוניות ושואל אם אבי בבית". (עמוד 7)

אירוח בחודשי הקיץ הייתה הדרך של משפחת פרלמן, לסייע לאקדמאים לשפץ את כתב ידם לפני פרסומם. אביו של אליו-פרופ' פרלמן היה היסטוריון של האומנות וארכיאולוג של התקופה הקלאסית, ותפקידו היה לסייע לאותם אקדמאים באי-ביתו. זה קרה בכל קיץ במשך שישה שבועות, ולכן באותה תקופה אליו פינה את חדרו והעביר את חפציו לחדר הקטן בבית.

מתי התחיל הרומן עם אוליבר הסטודנט-אסיסטנט בביתו של הפרופ'? האם במפגש הראשון כשמסר את מזוודתו? בארוחת צהריים שכולם נחו בבגדי ים? בחוף? במגרש הטניס? בטיול הראשון שנתבקש להכיר לו את הסביבה? מתי?

ההתחלה הייתה רכה... שני הנערים נתקלו זה בזה במרפסת המשותפת לשני החדרים ומה הם אמרו זה לזה? בוקר טוב, מזג האוויר נעים היום, וקשקושים נוספים של חייבים...

העלילה מפעפעת ומתקדמת לאט ולכן הקורא חודר לרבדי נפש הנערים בזהירות ובחמלה. הקצב הוא איטי, רך, אינטימי, בקווים עגולים מול תובנות צצות.

ממליצה בחום להיחשף ליצירה המיוחדת הזו של אנדרה אסימן.

בשורה התחתונה: "הלב שלנו והגוף שלנו נוצר רק פעם אחת" (מתוך הספר)


קריאה נעימה.

לי יניני

כנרת זמורה ביתן, פרוזה תרגום, תרגום: נעמה תורן, 240 עמודים, 2019

לפני 7 שנים•
★★★★★
•לי יניני
קרא לי בשמך

קרא לי בשמך

אנדרה אסימן

אין לי מילים לתאר את הספר הזה כמעט. קסם. פשוט קסם.
הכל מושלם בו, מהכתיבה ועד לפרטים הכי דקים בדמויות.
צפיתי בסרט לפני שקראתי את הספר, החלטה שבמפתיע שהייתה טובה מאד, שכן הסרט ראוי לשבח בדיוק כמו הספר.
קראתי אותו באנגלית, כי הרגשתי שהקסם שהסיפור הזה מעביר פשוט לא יהיה אותו דבר בתרגום.
עכשיו, לספר עצמו: מה יותר טוב מעלילה קלאסית עם אווירה רומנטית אי שם בצפון איטליה בשנות ה80?
זה לא יכול להיות גרוע, חשבתי. אבל מהר מאד שקעתי בספר הזה והוא הפך להיות מן הספרים האהובים עליי, כאלה שיש להם מקום כבוד בשידה והכל.
אפשר למצוא כאן הכל, ובעיקר את ההוכחה לכך שאהבה היא דבר כל כך אוניברסלי ויפה. הסיפור הוא כמובן להטבי, ועוסק בזוג גברים, או יותר נכון גבר ונער. אליו, בן 18, ואוליבר גדול ממנו במספר שנים, והוא בן 24 או 25.
הספר הזה שובר את גבולות הזמן, הגיל והמין, ומוכיח כמה יפה היא אהבה, במיוחד כשהיא מתרחשת בנופים הציוריים של איטליה הקייצית.
מבחינתי הספר הזה הוא חובה לכל מי שמגדיר\ה את עצמו\ה כחובב\ת רומנטיקה.
אני חושבת על אליו ואוליבר לפחות פעם ביום, ואחרי שתקראו את הספר הזה אני מבטיחה לכם שייקח לכם לפחות שבוע להוציא אותו מהמערכת שלכם.

"We rip out so much of ourselves to be cured of things faster than we should that we go bankrupt by the age of thirty and have less to offer each time we start with someone new. But to feel nothing so as not to feel anything - what a waste!"

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ro
קרא לי בשמך

קרא לי בשמך

אנדרה אסימן

קרא לי בשמך הוא סיפור התאהבות של נער בן שבע עשרה, איטלקי, בסטודנט בוגר שמתארח בביתו בחודשי הקיץ.
אמנם ההתאהבות היא בין שני גברים אבל המסע הנפשי המתייסר באהבה ה(אולי) חד צדדית, הוא מסע שגרתי אצל רוב המתאהבים הצעירים, וכאן טמון יפיו.
כשהלך הרוח הזה מנשב בנופים הכפריים של איטליה, בבית מידות הממוקם סמוך לחוף הים ולאחוזה רחבה ועשירה, עם כל הניחוחות והטעמים, זה הופך לחגיגה מעוררת חושים.
אביו של אליו הוא פרופסור המזמין לביתו בכל קיץ סטודנט שיעזור לו במחקריו, ובתמורה יקבל אירוח מלא. הסטודנטים האלה הופכים לידידי המשפחה ונשארים בקשרים טובים עמם גם שנים רבות אחר כך. בקיץ שבו מלאו לאליו 17 שנים, הגיע אוליבר, האמריקאי, המבוגר, יפה התואר ונעים ההליכות, ותופס את חדרו של אליו, וגם את ליבו.
מציעה לכם לקרוא האם התממשה לבסוף האהבה הזו, ואיך הגיבו לעניין השותפים האחרים לחיים בבית.
התאהבות נוגעת ללב, מסופרת בפירוט ובעדינות.
ואיטליה נהדרת!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•תמר-מילים
קרא לי בשמך

קרא לי בשמך

אנדרה אסימן

העלילה מעניינת אתל יש כל כך הרבה תיאורים וכל כך הרבה דברים לא מובנים שמוציאים את הכיף מהקריאה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•פיקאצ'ו
דירוג
4.0
לפני 7 שנים

“קרא לי בשמך הוא סיפור התאהבות של נער בן שבע עשרה, איטלקי, בסטודנט בוגר שמתארח בביתו בחודשי הקיץ. אמ”