האם אפשר לחוש בודד גם בקרב בני אדם?
שקיעה של בין ערביים ופרח שאתה אוהב יכולים להקל על תחושת הבדידות.

הלא לבני אדם אין שורשים ודבר זה מכביד עליהם מאוד, הם נודדים ממקום למקום ועליהם להניח את עברם מאחוריהם.
הפרח הקטן שמדבר עם הנסיך במהלך מסעו - אינו רואה את דלותו ועליבותו כפי שהאנשים שמסתכלים בו מבחוץ רואים אותה, אלא הוא רואה את מסכנותם שלהם, הנובעת מהחיפוש שלהם שמישהו יכיר במסכנותם, שמישהו ישמע את קולם ויראה את יופיים.

אף אדם פרט לנסיך הקטן אינו רואה את הפרח העלוב כפי שהוא, כי הם מדלגים על פניו.
רק הנסיך הקטן מדבר עימו ושואל מה ראה ומה חווה, ומעוניין ללמוד איך אותו פרח עלוב בודד במדבר רואה את העולם.
הוא מדבר עימו כשם שהוא מדבר עם כל אדם ובעל חיים או צומח שהוא פוגש בדרך.

מה אכפת לו מי נחשב בעיניהם יפה ומי עלוב?
והרי מהו הדבר המשווה יופי לבית לכוכבים או למדבר?!
הוא משהו הסמוי מן העין!

ואם בעבר השושנה המפונקת גרמה לנסיך הקטן צער בגינוני גנדרנותה - רק כשיצא מן הכוכב הבין שישנם כוכבים רבים ובכל אחד מהם פרחים ולכל אחד מהם יש חסרונות...
הוא חשב שהשושנה שלו היא הפרח היחיד בעולם והיא הכי מפונקת, והצטער בכך שהוא חייב לעבוד קשה כדי לשמר את הקשר עימה.

כשהתחיל לנדוד הוא חשב שיש עולם שלם שהשושנה הסתירה ממנו - אך רק לאחר ששמע את סיפוריהם של כל האנשים והצומחים והחיים הבין שאהב את השושנה המפונקת, והיא חסכה ממנו את החיפוש המצער אחרי מי שיאהב אותו בין הרברבנים, המאיימים, הגאוותנים, השיכורים, אנשי העסקים ומדליקי הפנסים...

הוא הבין שהוא צריך לחזור למה שהוא אוהב באמת.
יום הולדת שמח לי!

כמעט שלושים שנה של ציפיות התנקזו ליום קריאה מרוכז, ולהפתעתי לא התאכזבתי.

טייס המבצע נחיתת חירום בסהרה, פוגש חבר מעולם אחר, ילד זהוב שיער וגלוי לב - הנסיך הקטן.

קסמו של הספר, חל כבר בהקדשה.
טרם נתקלתי בסיפור בו דמויותיו דנות בציורים המאוירים בו, אבל אולי זה כי לא נחשפתי מספיק עדין לספרי ילדים.

מדובר כנראה בספר הילדים הנחשב בתבל (כנ"ל לגבי התחום האפור של ספרות אל-גילית).
אני תמה האם ילדים בימינו עדין נחשפים אליו, בעיקר לאור המשלב הלשוני, בשאר הקטגוריות הוא מונגש למדי.

דה סנט-אכזיפרי מיטיב להבין ללבם של ילדים, וגם לשכלם. הוא מציג את הלך מחשבתם כקונטרסט לזה של המבוגרים – ילדים מתמסרים לדמיון, לא מפחדים לטעות ולשקף אסוציאציה ראשונה (כפי שניכר מאנקדוטת הכובע והנחש).
הסיפור מכיל ביקורת על מבוגרים והאדם ככלל, הוא עוסק בנושאים רבים, לרבות קיבעון מחשבתי, סטיגמות, אמונות טפלות, התמכרויות, שררה, מערכות יחסים, יחסי גומלין, שוק פרטי מול ציבורי, יושרה עצמית, יחסי אדם-חיה, סדר עדיפויות, אינטליגנציה רגשית, אופטימיות, הגדרה עצמית, גמול נפשי מול חומרי, בדידות, טיבו של המוות, וגורל הנשמה.
הוא שם דגש על יופיו של הסמוי מן העין, של הלא מובן. כמו גם, על תפיסת עולם המאתגרת את השגור במחשבה.

לא ברור מהטקסט (אלא אם פספסתי), מדוע הילד נקרא נסיך ומדוע עזב את ביתו.
ציטוט שאשאף לזכור - "איזו ארץ מסתורית היא ארץ הדמעות".

יש עצבות בספר, בין היתר כי אתה נוכח לדעת שגם אתה נתפסת בהלך הרוח המבוגר.
הספר ממחיש כיצד קשר רגשי ("אילוף" לדברי הנסיך) הופך דבר שגור לחוויה.
הנסיך אילף את כולנו.

חמישה כוכבי הנאה.

הנסיך הקטן צוחק הרבה. אבל אל תדאגו, לא עליכם. אבל לא כולם יכולים להיות הנסיך הקטן - אם תראו ילד ששיערו זהוב, ושלא יענה על שאלותיכם, וכמובן שיוסיף הרבה שאלות משלו, שתמיד לא יתפשר ללכת מבלי תשובה, אתם מוזמנים לתאר לעצמכם שזה הוא.

אני אוהבת את הנסיך הקטן; הוא מתוק, תמים וחמוד. הוא זורח. הוא פשוט ילד, ואחד נהדר. ואי אפשר שלא לאהוב אותו; כי אולי לפעמים אפשר לחשוב שהוא מפוזר. אבל מי לא.
והוא יפהפה. כי למרות שאולי פניתי אל הספר מאוחר מידי - אהבתי אותו יותר מכל הספרים שמסתובבים כרגע בשוק; לא, הוא לא הספר הכי אהוב עליי בכל העולם. אבל בהחלט אהבתי אותו.

ואין עוד הרבה לומר על ספר כל כך קצר - אולי שהייתי מקווה שהיה אורך קצת יותר. לקבל קצת תובנות, עוד קצת מהמשפטים הקבועים של הנסיך. כמה שהוא קטן, ככה הוא חכם:)

היה לי מוטו לחיים; עכשיו אני לא בטוחה שהוא היחיד. דבר אחד על בטוח; אם אהיה אמא, אשאל את הילדים שלי מה צבע הקול של החברים החדשים שלהם.

"המבוגרים אוהבים מספרים. אם תגיד להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך שאלות חשובות. איש מהם לא ישאל: "איזה צליל יש לקול שלו? במה הוא אוהב לשחק? האם הוא אוסף פרפרים?" לא, הם שואלים: "בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה משתכר אביו?" ורק אז נדמה להם שהם מכירים אותו. אם תגיד למבוגרים: "ראיתי בית יפה, בנוי לבנים אדמדמות ובחלונותיו פורח גרניום ועל הגג עומדות יונים..." - לא יוכלו כלל לדמות להם את הבית. עליך להגיד להם: "ראיתי בית שעולה מאה אלף פרנקים." ואז יקראו: "איזה יפי!"

למרות שפרסמו אותו בשנת 1943; הוא רלוונטי גם כיום. לגבי הכל. חוסר הבנה בין הילדים למבוגרים, דברים שהנסיך הקטן אומר, שאף פעם לא יהיו מאוסים מבחינתו של ילד קטן. והאמת, שהבנתי את הביקורת של הנסיך הקטן כנגד המבוגרים, כי, טוב, זה עצוב לי - שאם אני מחייכת, סתם ככה, ברחוב, יבקרו אותי. יש דברים, אפילו הכי סתמיים, שמלמדים אותנו להפסיק לעשות כשנגמרת הילדות.
וחבל.

איזה מוזרים הם, המבוגרים.

אילו יכולתי לדרג את הספר הזה בעשרה כוכבים - הייתי עושה זאת.
כשהייתי מבקשת לפני השינה מאמא שלי להקריא לי סיפור היא הייתה שולפת ספר ממדף הספרים העמוס (והיו הרבה מדפים) ומקריאה לי עד אשר שהייתי נרדמת. כמה פעמים הייתה שולפת בכוונה להקריא לי את הנסיך הקטן אך אני סירבתי.
הפסדתי כל כך הרבה! הילדות שלי לא שווה כלום בלי הספר הזה.
קראתי אותו לראשונה בשנה שעברה בכיתה ז' בגלל לחץ חברתי מצד המשפחה :) מאז קראתי אותו עוד שבע פעמים ובכל פעם התאהבתי בו מחדש.
אז אם כך: אני ממליצה לכולם לקרוא אותו. וכשאני אומרת 'כולם' אני מתכוונת גם לילדים בני חמש וגם לאנשים בני שבעים ומעלה.
ספר מרגש, עדין וקסום.
תהנו :)

הנסיך הקטן. שמונים עמודים של תמימות, קסם, עצב נוגה ותהיה על פשר העולם.
שמונים עמודים של פילוסופיה ומתיחת ביקורת על בני האדם.
ואם תשאלו אותי, זה כל מה שצריך כדי לגרום לנו להבין.

הנסיך הקטן הוא הילד הפנימי שכולנו צריכים לשוב ולהתחבר אליו. לשוב ולחפש את הדברים המשמעותיים באמת בחיים, כמו חברות, אהבה, טוב לב. ולא מה שנראה חשוב על פני השטח, אך רקוב מבפנים, כמו מעמד, כסף, נראות עין.

מאחורי העלילה הפשוטה, שנראית כאילו פונה לילדים, מסתתרת ביקורת פילוסופית נוקבת ופנייה למבוגרים: לעצור, לקחת נשימה, להתבונן בעולם בעיני ילד תמימות, בעיניו של הנסיך הקטן - ולהיזכר במה שחשוב באמת.

"מה שחשוב באמת סמוי מן העין, הזמן שבזבזת על השושנה שלך הוא שהפך אותה לחשובה כל כך. בני האדם שכחו את האמת הזאת".

"האנשים בכוכב שלך, אמר הנסיך הקטן, מגדלים חמשת אלפים שושנים בגן אחד, ולא מוצאים את מה שהם מחפשים". "לא הם לא מוצאים", עניתי. "והרי יכלו למצוא את מה שהם מחפשים בשושנה אחת, או במעט מים". והנסיך הקטן הוסיף ואמר: "אבל העיניים עיוורות, צריך לחפש בלב".

הנסיך הקטן, שמגיע לכדור הארץ מכוכב אחר, פוגש במסעו כמה דמויות, כאשר כל אחת מהן משקפת את החשיבה השגויה של המבוגרים בדרכה שלה.
כאשר הוא מגיע לכדור הארץ, הוא פוגש את הטייס שמטוסו התרסק במדבר (זהו גם מספר הסיפור), ושובה את ליבו בהתנהגותו המיוחדת. בנוסף לכך, הוא פוגש את השועל, שמלמד אותו שיעור חשוב לחיים.

זהו סיפור נוגע ללב, שמלווה אותי כבר שנים. ואחרי כל קריאה שלו אני מתרגשת כל פעם מחדש, מגלה עוד ועוד דברים שלא היו שם בקריאה הקודמת, ובוכה כמו ילדה כשהוא מגיע לסיומו. אבל אלה דמעות של אושר, הרי הנסיך הקטן שב לביתו...

"בבקשה...צייר לי כבשה..." המשפט הזה עדיין תקוע לי עמוק בתוך הראש. הספר הזה הוא ספר קסום.
חבל שמחשיבים אותו לספר קדוש ומתחילים ליצור פנקסים שלו ועוד דברים אחרים.
זה מה שגרם לספר להיות מונח זמן רב על המדף ספרים שלי.
כשאתה קורא אותו את מבין שהוא באמת ספר מיוחד שכתוב טוב ודווקא העלילה הפשוטה יחסית גורת לך לזכור את הספר טוב.
המשפטים בספר מיוחדים. ספר קסום ופשוט בעל מסר עמוק!

כשהייתי בכיתה ז' למדתי עם חבר מתמטיקה אצל מורה פרטי.מכיוון שלשנינו היה בר מצווה באותו זמן המורה הביא לנו מתנה 2 ספרים.הראשון על שחמט והשני הנסיך הקטן.
כמובן "שברוב חכמתי" תפסתי ראשון את השחמט והותרתי לו את הנסיך הקטן.
לשנינו לא היה ברור מה פתאום הוא מביא לנו ספר ילדים לבר מצווה.ההסברים שלו ושל אימי שזה כלל לא ספר ילדים נפלו כמובן על אוזנינו הערלות.
אני מתוודה שאת ספר השחמט פתחתי כפעמיים שלוש ולא שרדתי יותר ממספר דפים.לעומת זאת על הנסיך הקטן אני מניח שלא צריך להכביר במילים.
מזל שמצאתי עותק שלו בבית.

מידי פעם כשמגיע הקיץ אני הולכת עם גופיה לבית הספר. ובכל כיתה חדשה כשאני מסתובבת ללוח נשמעים רחשים של התלמידים: "וואו, למורה יש קעקוע", "מה זה הדבר שמצויר לה שם", "מעניין מה זה" וכן הלאה. מידי פעם תלמיד אוזר אומץ ושואל למה עשיתי קעקוע של הנסיך הקטן [תתפלאו,אבל גם בדור הפייסבוק יש מספר מצומצם של תלמידים שמזהים]. ואני תמיד עונה "כי זה הספר שאני הכי אוהבת". ותוך כדי התשובה אני מקווה שלפחות כמה תלמידים סקרנים ילכו לספריה וישאילו את הספר. למה? כי הוא נקרא שונה בכל גיל שקוראים אותו, כי כבר בגיל 13 הבנתי שזה המסר שאני לוקחת איתי לכל החיים, כי בכל אחד מאיתנו יש משהו מכל אחת מהדמויות, ובעיקר- כי התמימות שהנסיך מציג היא זאת שלא תרצו לאבד כל חייכם.

אתם חייבים להבין,
אני, הילדה הכי טובה שתפגשו אי פעם!
חננה,אם אתם מתעקשים

מעולם לא הברזתי משיעור,
בכל היסטוריית בית הספר לא זרקו אותי מהכיתה,
מעולם לא הזמינו את הורי עד הלום,
אף פעם לא הושעתי,
בחיים לא צויידתי בנספח התנהגות להורים
ויותר גרוע, בחיים! אבל בחיים לא החסרתי אף לא יום אחד!

את הספר פגשתי כאשר החלטתי לקחת את עצמי בידיים, ולבדוק "על מה כולם מדברים" ומי זה "הנסיך הקטן" לעזאזל?!
כמובן שמהרגע הראשון התאהבתי. ובו ברגע נזפתי בעצמי על שלא ניסיתי קודם! (איך יכולתי לחיות ככה?)
קראתי וקראתי וקראתי, בכל הזדמנות אפשרית.
לא תאמינו! אפילו בשיעור ספרות קראתי!, כן, אני - הילדה הישרה בעולם ,קראתי בשיעור- מודה באשמה.

בסוף השיעור סיימתי את הספר, ורצתי למורה שלי כדי לשתף אותה בהתלהבות "הנסיך הקטן" ושעכשיו היא יכולה להיות גאה בי.
כצפוי, המורה שלי עשתה לי פרצוף
מיד מהרתי לענות " אורית זה הנסיך הקטן!"
(~ כאילו הללללו ~)
הרכנתי את הראש, וגמרתי אומר זה היה שווה את זה, והרבה יותר!


נ.ב. שלא תגידו שלא אמרתי לכם: הספר הצהוב הוא הספר המלא!!!