כמה אפשר לתאר תוואי שטח, כמה אפשר לחזור על תיאורים של ציוצי ציפורים, פרפורי פרפרים, צרצורי צרצרים ופכפוכי נחלים.
ספר מעייף ורפטטיבי בצורה מעצבנת, זה עוד היה נסבל אם העלילה היתה מרתקת, אבל גם היא לא משהו, קיפלתי באמצע, מיותר לחלוטין.

ישנם סופרים שאתה ניגש לבקר יצירה שלהם בחרדת קודש, כזה הוא דוסטויבסקי, אבל אם נשים שניה את ההילה בצד ונכתוב את החוויה שלי מהספר בוא נגיד שלא קראתי פה משהו יוצא דופן באומנותו או באיכותו, יתכן שנדרשת מיומנות פסיכולוגית עמוקה על מנת להתרשם כמו שצריך מהסיפור, מיומנות שלי אין ואני לא מתיימר שתיהיה לי, סיפור קצת הזוי וקצת מפתיע עם נגיעות של הומור על אדם עם מחלת נפש שהולכת ומחמירה ככל שהסיפור מתפתח, הסיפור לא מרתק במיוחד, העלילה לא מרגשת, והמסקנה ממנו לא מעוררת תובנות עמוקות שנשארות איתך הלאה, נחמד, זה הכל.

הסיפור הכי נגיש ואופטימי אם אפשר לכנות אותו כך של קפקא שקראתי, בטח לעומת יצירות קודרות ואפלות יותר שהוא כתב, ועדיין, הדגשים, הפוקוס, הירידה לפרטים, העיסוק העיקרי הוא בסיטואציות של חוסר אונים וחוסר צדק משווע, על סיבתם, מהלכם ותוצאתם המביאה לסוג של מירמור.

אני בהחלט יכול להבין קוראים שלא נהנים מקפקא, לא אתווכח איתם, לדעתי קפקא הוא טעם נרכש, כמו קפה שחור, כמו שוקולד מריר, אף אחד לא אהב את הדברים הללו בפעמים הראשונות, לוקח זמן להתרגל, להבין, לאהוב.

זהו ספר פחות עוצמתי ומעט יותר בוסרי של קפקא, מבחינת עוצמת התחושות שהוא מעביר, אבל הכתיבה עצמה בהחלט עומדת בסטנדרט הגבוה שקפקא מציב, קפקא זו איכות, איכות שלא כל אחד יבין, יאהב או יעריך.

קשה לי להסביר את התחושה שבקריאת קפקא, קו מאוד קודר, אפלולי, מנוכר שזור כחוט השני בכל מילה, בכל אות שהוא כותב.
אולי זו התקופה והאווירה בה הוא חי, אולי הוא היה פשוט אדם מלנכולי, קטונתי מלהבין את הסיבות לכך, אבל זו ההרגשה בכל אופן.
המון סיפורים בקובץ הזה מלווים מבחינתי בהבעה של "מה הוא רוצה ממני" בסיומם, אבל כולם בלי יוצא מן הכלל משאירים בך משהו, מחשבה לא מוסברת כלשהי, משהו נשאר איתך בסיומם, ואולי זה בעצם הקסם שלו, המשהו הזה שנשאר איתך שאין לי מילים לתאר אותו, המשמעות הזאת שאולי פשוט לא הבנתי, העומק הזה שאולי לא ירדתי לחלוטין לסוף דעתו, יש משהו מכושף, אנגימטי, חידתי בסיפורים של קפקא.

מקבץ סיפורים של אחד מהגדולים ביותר, סיפורים מעניינים, מצחיקים, מרגשים, חלקם אפילו מעט מבעיתים, אבל כולם מהנים.

קובץ הסיפורים השני והידוע יותר "סיפורים פטרבורגיים" נחשב לטוב יותר לדעת רבים, לדעתי יש בבוסריות של הסיפורים המובאים כאן אווירה קלילה יותר, שמחמיאה יותר לגוגול הידוע כל כך בכתיבתו המליצית מלאת ההומור, הבשלות שלו בסיפורים המאוחרים ניפקה סיפורים יותר "שלמים", שאולי מוערכים יותר אצל יודעי דבר, לטעמי היא קצת פגמה בכתיבה המאוד קלילה שמאפיינת את הסיפורים בקובץ הזה.

פרוזה במיטבה, הסיפור השני "אגדת הקדוש יוליאנוס" הוא המועדף עלי מבין השלושה.

כל הסיפורים כתובים בניחוח קודר, יש איזו מרירות שאופפת את כולם, מרגישים שאמן אמיתי, מיוסר, עם נפש פצועה כתב אותם, כפי שהמכתבים בסוף הספר יכולים להעיד, לא קראתי ספרים נוספים של פלובר בשביל לקבל קנה מידה ולהחליט אם זו פסגת היצירה שלו אבל בהחלט נהניתי מהספר הזה.

ספר עוצמתי, אפל, כבד, שהקריאה בו מותירה בקורא תחושת דכדוך וניכור, הספר קיבל 5 כוכבים בזכות עוצמת התחושה שהוא מותיר, שהיא בעיני אומנות בפני עצמה ומעידה על כישרון כתיבה יוצא דופן, על אחת כמה וכמה כשמדובר בספר שלמעשה כלל לא הושלם.

מי שלא מעורה כלל ברקע התקופה עליה מסופר מומלץ שיקרא ברפרוף על מהפכת אוקטובר לפני הקריאה, יחסי הכוחות מורכבים ויש לא מעט גורמים בעלילה שעלולים ליצור בלבול אצל הקורא, הספר כתוב כך שהנחת היסוד היא שהקורא מכיר את הפרטים ההיסטוריים, והם כאמור מורכבים.

סיפור על חיי משפחה ברקע ההפיכה של 1917, פחות ציורי, פחות דמיוני, פחות פנטסטי מ"האמן ומרגריטה" שזה לאו דווקא דבר רע, כתוב בצורה נהדרת (בכל זאת בולגקוב), אבל זה לא הספר הראשון שיקפוץ לי לראש כשיבקשו ממני המלצה נאמר זאת כך.

ספר טוב, ופה זה נגמר.

ספר שמנפץ לא מעט דעות קדומות גזעניות הקשורות להתפתחות הציוויליזציה, דעות שקל להישאב אליהן אבל הספר מסביר ועונה על הטעות בצורה מפורטת. עד כאן החיובי.

המידע בספר מונגש בצורה יבשה עד כדי עינוי, לסיים את הספר הייתה מלחמה עיקשת שבסופה הקלה.

אפשר היה לקצר את הספר בלפחות 100 עמודים ועדיין להבהיר את הנקודה בצורה מפורטת, טובה, ומדויקת.

למרות שמדובר בספר עיון אני מאמין שלא צריך לסבול תוך כדי הקריאה, ואפשר בהחלט להגיד שסבלתי.