אהבתי את הספר, כמו את יתר ספריה של מאיה ערד, סופרת מוכשרת, אחת הטובות בתקופתנו.
הפריע לי, שבביקורת על הסיפור הקצר, למעשה ההספד לסיפור הקצר שעבר זמנו, לא הזכיר איש, גם לא הגיבור עצמו, אמני סיפור קצר, לא רק בעבר, כמו או הנרי או דורותי פרקר, למשל, אלא גם בימינו, כמו אליס מונרו. עוד הפריע לי, שבהשוואה בין הסיפור הקצר לרומן, לא הוזכרה דוגמה מצויינת כתשובה לשאלה, אם כל סיפור קצר יפיק תועלת מהפיכתו לרומן: "שקיעה" של אסימוב - סיפור מעולה, חזק מאד, מהודק מרשים במקוריותו ובאפקט שהוא משאיר בקורא, שאיבד את כל סגולותיו כשאסימוב עיבד אותו לספר באורך מלא (שמעתי שיש לו גם המשך, אבל בהחלט לא אקרא אותו...)
ועוד דבר הטריד אותי - איך ייתכן, שדוקטור מיטל עינב, שופעת הידע והדוגמאות הספרותיות, לא עמדה במאמר הקטלני שלה על הדמיון הבולט בין "משקית ת"ש" ל"אוולין" של ג'יימס ג'ויס, בקובץ "דבלינאים" שלו, שמישהו, אינני זוכרת היכן, תיאר כקובץ הסיפורים העצוב ביותר שנכתב אי פעם, וצדק. אוולין מתאבנת על סף היחלצותה מחיי השגרה העלובים, האפורים וחסרי הסיכוי שלה באירלנד, ומחמיצה את המעבורת שיכלה לקחתה לחיים חדשים. היא נשארת על הרציף, עם המזוודה, ואינה נענית לקריאות הגבר שמאיץ בה להצטרף אליו. נועה מוותרת על הסיכוי לחבר אמיתי, לאהבה, למשהו חדש וראשוני ומעורר בחייה, בגלל אי-יכולתה לאכזב אישה מבוגרת ולהיחלץ סו סוף מטעות אווילית, המשקיעה אותה יותר ויותר בביצה עכורה. נזכרתי גם באיזבל, גיבורת "דיוקנה של גברת" מאת הנרי ג'יימס, שמוותרת ביודעין ומתוך נאמנות שלא במקומה למושגי כבוד שגויים, על סיכוי לחיים מלאים, פתוחים ומאושרים, וחוזרת לחיי סבל ודיכאון מאחורי דלת הכלא, שהגיפה על עצמה במו ידיה. אבל כמובן, "דיוקנה של גברת הוא רומן ארוך ומורכב, בניגוד לסיפורים הקצרים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
