הסיבה שבדרך כלל אני לא מתחבר לסיפורי פרוזה על תהליך ריפוי שעובר על אנשים היא שכמעט תמיד מורגש שירו את החץ וסימנו מסביבו את המטרה. הדמויות קלישאתיות, העלילה סבירה והתהליך פשוט מדי.
לכן, כשקראתי את הספר הזה נהניתי מאד. אמנם אני לא מכיר מקרוב הרבה סיפורים על נשים מוכות או באופן כללי על אנשים שעברו קשיים בחיים, אבל מה שכן היה מאד חזק לי במה שפגשתי זה שאי אפשר להכתיב לאדם את הריפוי שלו, אלא להעניק לו סביבה תומכת כדי שהוא יוכל לבנות את עצמו ולצמוח בכחות עצמו. וזה בדיוק מה שמתואר בספר. לא מתוארת פה אישיות מרוסקת או חסרת סיכוי שבמאמצים על-אנושיים גררה את עצמה מהתהומות או איזה משפט קסם שנאמר על ידי אישיות חכמה ומדהימה שאיכשהו פתרה את כל הבעיות. מתוארת פה אישה די רגילה, אפורה, בלי הרבה מאד חוט שידרה שאחרי המוות המבורך של בעלה המכה היא נאבקת- מאבק לא קל, לא חד משמעי וממש לא מהיר ופשוט- להשתחרר מהכלא המנטלי עד כדי טירוף שהוא הצליח לבנות סביבה. הסיפור אמין כי הוא לא רק נובע מבחירה, אלא גם מאילוץ לתפוס את עצמה ולבנות את האישיות שלה אחרי שמי שחנק אותה והכתיב לה כל דבר נעלם. זה לא תלוי אך ורק בה, אלא גם בנסיבות, וזה לא שרק הנסיבות מכתיבות, אלא בהחלט דרושה השתתפות פעילה- בתחילה מהוססת, ובסוף עוצמתית- של קרן (הגיבורה) להחליט שהיא חופשייה. בנוסף, הספר לא נגמר באקורד סיום מהדהד, אלא רק בפתח לחיים שפויים, מה ששונה מאד מספרים בהם איכשהו הכל בא על מקומו בשלום והגיבור נישא על כפיים ברחובה של עיר. או משפחה. או שבט. בסך הכל החלטה של אישה לחיות את חייה. והו, כמה שזה משמעותי.
מעבר לזה, גם הצירוף מקרים של זה שהיא מקבלת יומן ישן של אישה מוכה לא גורם לסיפור להישמע פתטי משלוש סיבות:
א- אמנם זה צירוף מקרים לא מסתבר, אבל הוא לגמרי לא קלישאתי.
ב-העלילה היתה יכולה להסתדר גם בלעדיו. מה שזה עושה זה רק לתת לעלילה נופך יותר מעניין, אבל לא מכתיב אותה.
ג- הוא לא קובע איך הריפוי הנפשי יתנהל. הוא רק מסייע לקרן לעבד את התהליך שהיא עצמה עוברת.
ספר שרוקד על גבול הטירוף והשפיות, האמון והספק ומשאיר טעם של עוד.

בין אם אתה מאמין אדוק ומשיחי ובין אם אתה אתיאיסט מתקדם ופתוח, בין אם אתה פרופסור מלומד ובין אם אתה מנקה חדרי מדריגות, הגמרא תמיד תהיה חומר לימוד משובח. אינטליגנציה יהודית חיה, תוססת, בועטת, לפעמים קצת טרחנית, אבל תמיד עסיסית. גדולי החכמים שעמדו לעם היהודי קמים לתחיה בדפים הצפופים של דפוס וילנא- משה רבינו, רבינא, ורבי חונים לצד רש"י ור"ת, כשמסביב ומספרים אחרים מצטרפים אליהם הרשב"א, הרמב"ם, ר' שמעון שקופ ור' עקיבא איגר, ומעליהם עומדים אנשים ולומדים, מהרהרים, מתווכחים ומקשיבים, והכל מסובים על אותו שלחן. סימפוזיון אדיר של מחשבה יהודית שכל אחד- החל מראש כולל בבני ברק ועד לשפינוזה וטוביה טננבאום- יכול לקחת בו חלק לפי הבנתו והשגתו. מוזמנים בשמחה, ואל תשכחו להביא כיבוד...
מספר טיפים והערות-
א- יש ספרי עזר מכל מיני סוגים. שוטנשטיין מאד מסביר ועוזר, אבל הוא בשפה יותר דתית ולמי שפחות מתמצא הוא יכול להיות להיות יותר קשה. שטיינזלץ נכתב יותר לציבור הרחב.
ב- בגמרא, אחד הדברים החשובים זה חברותא- בחידוד, בהבנה וביכולת לדון ולקבל זוויות אחרות.
ג- אחד הדברים היחודיים בגמרא הוא שאפשר ללמוד את אותו החומר באלפי רמות- החל מילד בכיתה ד, עובר בלמדנות ישיבתית וכלה בחיבורי הראשונים. אתם תראו שככל שתשתפשפו בזה יותר אתם גם תבינו יותר טוב.
ד- אני לא יודע האם יש עוד ספר שמאגד דיונים בין חכמים עם רישום מדוקדק כל כך של מי שאמר כל דבר. בהתאם לכך גם יש לקרוא אותו- המון מפגשים ואינטראקציות בין אנשים, ולא סתם חומר לימודי בלי אישיות.

בס"ד
אבהיר מראש- לא גמרתי את הספר ועל כן ייתכן והביקורת לא תהיה מדויקת ואף מוטית. הסיבה שלא גמרתי אותו- בביקורת.
ובכן, פעם ראשונה שפגשתי בפסיכולוגיה פרוידיאנית (או לפחות מבוססת פרויד במידה רבה מאד). אני מודה שההסתכלות על כל החיים כעל תשוקות ותאוות אפילו (ולמעשה במיוחד) כלפי הקרובים ביותר (אבא ואמא) עוררה בי בחילה עזה. לא ידעתי מה תוכן הספר לפני שפתחתי, וכאדם מיואש באופן כללי נהניתי מהכריכה האחורית שדיברה על לוותר על כל הציפיות ולהתפכח מהציורים הדמיוניים שיש לנו בראש על מה אנחנו רוצים שיהיה לנו בחיים. לבסוף פרשתי בפרק השביעי אחרי שהספר הגיע לממדים חולניים ממש של הסתכלות על כל המניעים שלנו בחיים כמושפעים מתקופת הינקות והילדות המוקדמת שלנו, שלפי שיטת הספר כל מה שעומד מאחורי התקופה התמימה והמאושרת ביותר בחיינו זה דחפים ותשוקות אדיפליים, ושכל חיינו אנו מנסים לשחזר את התקופה הזו. לבסוף, מה שהספר מציע זה לאבד את כל ההזיות הללו ולהבין שאיננו יכולים לממש אותן וכך להתייצב יותר במקומנו ולקבל פרספקטיבה על החיים (לשם ההבהרה- ויתור על ההזיות לפי הספר כולל גם זוגיות מליאה וחיה, קשר שמח וטוב עם אנשים ותמימות באופן כללי)
בעיניי, אפילו אם זה יישמע נאיבי, להתייחס ככה לקשר בין ילדים להורים וממילא בין האדם לכל סביבתו זה חוסר מציאותיות. אנשים באמת אוהבים אחד את השני ולא רק כפלטפורמה למימוש תאוות ובאמת אכפת להם אחד מהשני, ולהרבה דוגמאות שניתנו בספר ניתן לתת הסבר פשוט ומסתבר בהרבה (למשל הטענה שזה שילד אומר לאמא שלו אני אוהב אותך זה אומר שהוא לוקה בתסביך אדיפוס. נו באמת).
אלא מה, להיפטר מהספר הזה באנחת זעזוע שלאחריה זילזול זה באמת נאיביות. מדובר בספר שמבוסס על חוויות של אנשים ושמציג שלל דוגמאות על חיים של אנשים וכיצד הם הושפעו מכל האמור. לכסות את עצמי מפני התובנות הללו ולאחוז בהבנה שלי (שאני גם בטוח שהיא נכונה- לא הרפיתי ממנה!) יהיה התעלמות פושעת מחוויות שעוברות על אנשים ודחפים שאכן ניתן למצוא אותם בגרוד וחפירה פסיכואנליטיים כמתואר בספר.
לאור כל האמור, תחושתי היא שזה טוב להכיר במתואר בספר, אך אך ורק אם זה מאוזן בביטול. מה זה ביטול? בעגה החסידית ישנם שני מושגים משלימים- שיפלות וביטול. השיפלות היא הכרת המקום שלי (השפל, על פי רוב) ומודעות לכך שכל מה שאני עושה נגוע באינטרסים ותאוות. ביטול זה שיכחת עצמי וביטול לאלוקות (או, במושגים לא דתיים, לטוב) שממנה אכן בא הטוב והאמת במה שאני עושה. איך כל זה קשור לספר?
אם אנחנו מודעים לצדדים האפלים של הנפש שלנו בשביל להכיר את מקומנו ובשביל לא לתת להם להתפרץ, ובמקביל אנחנו עמלים לתת לנקודות הטובות להאיר יותר יותר ולתת לאהבה האמיתית שאנו חשים לקרובים אלינו ולמעשה עם כל מי שאנו באים איתו במגע, אז זה טוב להאריך בנושא ולהיות באמת מודעים לכמה אנחנו מושפעים ממנו.
אבל, וכאן זה האבל הגדול, אם אנחנו לא מאזנים את המודעות על ידי הטוב, אז מה שיקרה זה שתי אפשרויות- או שנשתמש במודעות הזו כתירוץ כדי לממש את כל הפנטזיות שלנו, או לחילופין- כמו שהוצע בספר- נוותר על הפנטזיות שלנו וביחד איתן על קשר ואהבה אמיתיים וכך בסוף מה שיקרה זה שנישאר תקועים אך ורק בעצמינו.
בגלל כל האמור, נמענתי מלדרג את הספר, מצד אחד הוא איום ונורא בעיניי, מצד שני יש בו כנראה משהו אמיתי. יענין אותי לשמוע מה דעתכם.

מדהים. אין מילים, אבל אני בכל זאת אנסה.
אברהם שטרן הוא אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה שלנו כעם בארצו- הגותו, מחשבתו, ומעשיו היו ממחוללי ההיסטוריה כיום.
ספר השירים שלו נותן הצצה לנפשו, הלך רוחו ותפקידיו- כמפקד, כלוחם, כמשורר וכאיש משפחה.
השירים שלו מלאים בכל כך הרבה רגש: שנאה כלפי הערבים שרוצחים את עמו וכלפי הבריטים שגוזלים את אדמתו, תיסכול כלפי ראשי היישוב ששתקו והבליגו על מעשים שלא יעשו, אהבה בלתי נדלית כלפי אשתו, הוריו, ילדו, אחיו, וחבריו, כאב על הסבל שהוא מסב להוריו, סבל במחתרת, אבל על חבריו שנרצחו, ותשוקה עזה ועמוקה לנקום באלה שפגעו בעמו, ארצו, ואהוביו.
הרגש שממלא כל דף ודף בספר, לא יכול להשאיר אף אחד אדיש, ואפילו מתנגדיו לא יוכלו שלא לכבד את אותו, גם אם יקבלו על הרבה מדבריו.
האדם שניבט מעמודי הספר, הינו אדם מרשים, בעל חזון, רגיש ומלא כאב, שלמרות כל הסבל שיעבור לעולם לא יכנע.
ספר שגורם לרטט של זעם, ללחלוחית בעיניים, והרבה מאד רצון לתקומה שלימה של עם ישראל בארצו.
מדהים.

טוב, אין ספק אחד הספרים הטובים ביותר של הדור האחרון.
הארי פוטר- הסיפור מוכר, יש ילד מוזר, יש דודים מרושעים, הוא מגלה שהוא קוסם, יש כל מיני לחשים מגניבים וכו' וכו'.
רגע, אבל מה אם לא?
הארי פוטר-אוונס-וורס הוא ילד מחונן וגאון, רציונליסט, ויש לו דודים אוהבים. הכל משתנה כשמגיעה פרופסור מקגונגל ומספרתלו דבר שלא ייתכן: הוא קוסם. ןיש דבר כזה קסמים.
בעלילה מצחיקה, סוחפת, וגם מחכימה, יודקבסקי שואב אותנו לעולם של קסם מדעי, שפועל ע"פ חוקי המדע והטבע.
בעיקרון הסיבה שיודקבסקי כתב את הספר, היא בגלל שבתור מעריץ מושבע של רולינג, ורציונליסט שרוף לא פחות, הוא לא יכל לסבול את זה שאין שום חוקים כמעט בקסם.
למשל: יש קסמים שאין בשבילם מספיק כח קסם. מה קובע כמה כח קסם יהיה לך? איך הוא מתפתח? האם יש מגבלה לכמה לחשים אתה יכול להטיל? וכו' וכו'.
הערך המוסף של הספר הזה (מעבר להנאה ולצחוק הבלתי נשלט), הוא שמשולבים בו הרבה רעיונות פילוסופיים, עקרונות מדעיים, ועוד ועוד שכולם נכונים. הרעיון היה לבנות עולם קסם שפועל ע"פ חוקי המדע, מה שהופך את העניין למאד מעניין ומחכים.
ספר משעשע מאד, מעניין מאד וגם נדרש להחזיק ראש בהרבה מקרים, למשל כשהארי מנסה להסביר למאלפוי, קראב וגויל בעיה פילוסופית מסובכת, והופך למונולוג ארוך ומפותל, שדורש ריכוז, אם כי בסוף מופיע גמול בדמות צחוק בלתי פוסק.
הספר זמין באינטרנט, וגם ממש עכשיו הוא מודפס, אם כי רק בהזמנה מראש וכבר נסגרה ההרשמה (יש! הספקתי להזמין!)
קריאה מהנה!

נ.ב
מורי, נראלי תיהנה מהספר הזה יותר משניהנת משל רולינג. תנסה;)

בס"ד
אזהרה: יהיו כאן הרבה ספויילרים. אמנם רובם מרומזים או כאלה אפשר לנחש בכל מקרה, אבל יהיו כאן גם כמה מפורשים. בחירה שלכם.




אמנם אני לא חובב מד"ב גדול,אבל משהו בספר הזה פשוט לא נתן להניח אותו מהיד עד הסוף שלו.
אנדר הוא שלישי, הוא לא אמור להתקיים. והוא נבחר להציל את האנושות. עד כאן התקציר. מעבר לזה אני יכול רק להרוס.
כמו שאמרתי, אני לא חובב גדול של מד"ב, אבל המהלכים הפסיכולגיים הגאוניים שבוחנים את אנדר, הטקטיקות שמדהימות בחכמתן, והנפש עצמה של אנדר הם אלה שהופכים את הספר הזה למה שהוא.
לכאורה הסיפור גם מבטא איזשהו צורך של האדם במקום ושייכות. ההתחלה של אנדר בתור שלישי ללא מקום בעולם, המאבק שלו באלה שמנסים הדיר אותו: סטילסון עם כינויי השלישי, ברנרד עם ההבדלה שלו, בונזו עם השנאה שלו. לאורך כל הספר אנדר מנסה למצוא מקום. וכשהוא מוצא אותו לבסוף, הוא מבין שהוא בכלל לא אמור להיות שם.
חלק מהרעיון גם של הצלת העולם היה תלוי במידור של אנדר. רק אדם שאין לו מה להפסיד, כי גם ככה אין לו משהו לחלוק, יוכל לעשות את המהלך הנכון.
גם לאחר המלחמה אנדר לא מוצאת המקום שלו, ומתייסר מכך שנאלץ להרוג את אויביו, ויותר מכל הבאגים, שהסיבה שוא מתייסר ככ מהשמדתם היא שהוא רואה בהם את עצמו.(שיהיה ברור, אני לא נגד להרוג אויבים, אני רק מנסה להסביר למה הוא התייסר ואת המסע שלו למציאת המקום.)
מה שמעניין עוד, זה שלא מספיק המידור שלו, כי אם הוא היה רק מודר, הוא לא היה מנסה להציל את האנושות. זה למה גראף מביא אותו לכדור הארץ: ילמד לאהוב אותו, ולרצות בניצחון. כי מכונה בלי רגש לא יכולה לרצות להציל את כדו"א, ובלי רצון, אי אפשר לנצח.
לבסוף הוא באמת יוצא לחיפוש האחרון, אחרי שהוא מגלה את זה שהוא לא למצוא את מקומו בעולם שהוא הציל, ביחד עם ההשתקפות שלו: מלכת הבאגים. לבסוף הוא מוצא את מקומו ומגיע אל המנוחה והנחלה, מכיוון שזהו המקום של כל חסרי המקום. הבאגים, הוא וולנטיין, המתיישבים, ובהמשך גם החזירונים.
הסיפור הזה משתקף אצל כל אדם נודד, בין בגוו בין ברוחו, ובהחלט נותן הסתכלות חדשה על העולם.
מה שמעניין עוד, זה שלא מספיק המידור שלו, כי אם הוא היה רק מודר, הוא לא היה מנסה להציל את האנושות. זה למה גרף מביא אותו לכדור הארץ: ילמד לאהוב אותו, ולרצות בניצחון. כי מכונה בלי רגש לא יכולה לרצות להציל את כדו"א, ובלי רצון, אי אפשר לנצח.
הפסיכולוגיה שפספר, הגאונות, והעדינות שיש בו, הופכים אותו לאחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא(אם כי לפעמים הוא יכול להיות ממש דיכאוני.פעם אחת אחרי שקראתי אותו נכנסתי לדיכאון ל3 ימים. כדאי לקחת בחשבון)
קריאה מהנה(ומקווה שלא דיכאונית)!

מה אפשר לומר? נפלא. אחרי הרבה זמן וכמה נסיונות להתחיל לקרוא שלא צלחו במיוחד, סוף סוף גמרתי את הסדרה.
ניגשתי לספר הזה ברגשות מעורבים: מצד אחד הקודם היה ממש מעולה וגם שידרגו את האקשן, מצד שני הכל משולב בצורה כבדה שקצת מוציאה את החשק,אלא אם אם כן אתה במצב רוח הנכון. אז כמו שאמרתי, 3 פעמים ניסיתי להתחיל ולא צלח. זה היה בעקר בגלל הכבדות בכללית של הספר, אבל ברגע שנכנסתי למצב הנכון נשאבתי טוטאלית פנימה. העלילה, התיאורים, האנשים, ומעל הכל המחשבות שמבדילות את הספר הזה מרוב ספרי הפנטזיה, הופכים את הספר הזה לכזה מדהים.
מה שבעיקר מעניין בספר הזה ובכללי בטרילוגיה, זה המחשבות וההגיגים שממלאים את רוב רובו. העומק שבמהלכים הנפשיים של פיץ, החוכמה שבמהלכים הפוליטיים, ובכללי ההגיגים שם, נותנים כל כך הרבה עומק וחומר למחשבה שזה מדהים. אפילו הדברים שהם כאילו רק פנטזיה כאילו רגילה הם עמוקים. למשל:(ספויילר) היצירה של המבוגרונים, שדרקונים זה כאילו סתם משהו שיטחי, הופך לדבר הרבה יותר עמוק. גם ההתקשרות בבינה לבעלי חיים, שהאדם מקבל אלמנטים חיתיים, והחיה מקבלת תכונות אנושיות(אבל כמובן בצורה הרבה יותר עמוקה ממה שהצלחתי להעביר בחצי שורה הזו.) האופן שבו רובין הוב לוקחת את הפנטזיה הפשוטה והופכת אותה לדבר ככ הרבה יותר עמוק ומחשבתי, פשוט מפעימה.
מה שכן, אזהרה: הספר הזה ניתן לקריאה רק אם אתה במצב שלו. אם לא זה סתם יהרוס לך. זה לא ספר שקוראים בכח.
(סליחה אם יכול להיות שחזרתי על עצמי כמה פעמים או שלא כתבתי טוב,או שהפועל "מדהים", "עמוק" וכדו',אל תקחו את זה יותר מדי לבטן, זה ביקורת ראשונה)