הספר של עדי ממוקה מתחיל בצורה די מגניבה וגם כתוב בקונספט שאני לפחות לא נתקלתי בו עד היום. בספר שלושה גיבורים, טליה, מתן ואבשלום, והספר מסופר בגוף ראשון, של כל אחד מהם. מה שאומר, שאין מספר אחד, אלא שלושה, שזה שינוי מרענן. מה גם, שהחצי הראשון של הספר זורם, מעניין ולמרות שהעלילה לא מקורית (אישה מנהלת רומן עם גבר נשוי שמבהיר לה שהוא לא יעזוב את אשתו בשבילה) אתה זורם עם הספר.
אבל, אחרי 100 עמודים כאלה, זה מתחיל לעייף שלא לומר, לחזור על עצמו. טליה חוזרת על אותם משפטים שוב ושוב (לא מאמינה שנפלתי לזה, איך יכולת ללכת אחריו ככה, האם אני עד כדי כך נואשת?) שבשלב מסוים אפילו נכנס רצון לצעוק על הספר (או יותר נכון על טליה) "יאללה, תסתמי, תפסיקי כל הזמן לרחם על עצמך".
קשה להגיד שהעלילה מפתיעה, או מקורית, זו עלילה יחסית דלילה, עם מעט דמויות (כאמור, שלוש דמויות ראשיות ומעט דמויות רקע שאנחנו לא שומעים אותן בכלל, אלא רק יודעים שהן קיימות).
אם אתם בטיסה, זה ספר שיכול להעביר לכם כמה שעות של טיסה בכיף, כזה שמצב אחד לא ירדים אתכם, ומצד שני, לא תצטרכו להתעמק בו יותר מדי.
הפרקים הם קצרים מאוד (שלושה, ארבעה עמודים גג) ואני מצאתי את זה דווקא מקל ונוח.
סך הכל... פסדר.
בשורה התחתונה... לא חובה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
