ובכן, אני מתכבדת להיות הראשונה שכותבת סקירה על הספר הזה. הוא נלקח מספריית רחוב כשהוא במצב חדש לגמרי, ושייך לציר היסטוריה של העם היהודי והציונות שהוא אחד מהצירים של הקריאה שלי בימים האלה. התחלתי לקרוא אותו בתשעה באב, כי זה הזמן שאצלנו בבית קוראים ספרי שואה, אבל מסיבות שאפרט בהמשך הקריאה לקחה לי כמעט שלושה שבועות.
ניצולי השואה, או כמו שמעדיפים לקרוא להם עכשיו, שורדי השואה, הם דור שהולך ומתמעט, חלק מזה טבעי וחלק מזה לא. האנשים שנותרו בחיים אל תוך המאה העשרים ואחת, הם אנשים שחוו את השואה כילדים. עדויות של ניצולי טראומות הן תמיד בעייתיות מבחינה היסטורית, וכשמדובר בחוויות טראומטיות מהילדות על אחת כמה וכמה. לכן רוב "סיפורי העד" שמביאים למקומות כמו זיכרון בסלון או בתי הספר לא תורמים הרבה. ואף על פי כן, יש צורך וערך גם בעדויות האלה.
לאה מרקשייד היא ביוכימאית שעבדה בישראל כחוקרת, ולאחר הפרישה שלה לפנסיה הפסיקה לפרסם מאמרים מדעיים ונפנתה כדי לכתוב ולבדוק את הסיפור האישי והמשפחתי שלה. זה הוציא אותה למחקר שנמשך כעשור ופורסם בצרפתית, שפת אימה, ואחר כך תורגם גם לעברית, שהיא השפה שבה עבדה ובה גידלה את ילדיה. ללאה היו בעיקר קרעי זכרונות, דברים שידעה רק באופן חלקי ורשמים קטועים, ולכן המסע שלה כלל חלקים רבים של שיחות עם אנשים, ביקורים במקומות וקריאת ספרות. היא נולדה בבלגיה בשנת 1936, בת שניה במשפחה קטנה. עם עליית הנאצים המשפחה ברחה לדרום צרפת ושם התפצלה. בעוד אביה של לאה, מאיר, נלקח למחנות עבודה במזרח אירופה ושם גם מצא את מותו. האם שהיתה חולה מאוד, האחות הגדולה פני ולאה עצמה נשארו בעיירה הצרפתית, ואת השנים הבאות העבירו לפעמים יחד ולפעמים לבד, כשמדי פעם מתקבל מכתב נדיר מאוד מהאב.
מה אתם זוכרים מגיל שש? מה מגיל תשע? כמה דברים שהיו בסביבה שלכם קלטתם וכמה לא?
הזכרונות של לאה מאביה מעומעמים, אבל כך גם בשאר המאורעות שהיו, והיא צריכה עזרה בשחזור. אחותה פני נפטרה וגם לפני כן לא שמחה לדבר על תקופת השואה. אז היא נוסעת, מבקרת, מתשאלת, מראיינת אנשים, מתקשרת, מתכתבת - כדי לעלות על המידע, לדבר עם אנשים שהיו מבוגרים והכירו וידעו יותר. היא מוצאת גם מידע בספרים ובמסמכים, במוזיאונים לתולדות השואה.
ויש לה גם שאלות עמוקות יותר, פילוסופיות. על הטוב והרע, על הטראומה, על התאוששות ותקומה, על דור שני ושלישי. וגם בזה היא נעזרת בספרים וכותבת הכל. לאה היא חוקרה. גם במקצוע וגם במהות. והספר שיצא לה הוא לא מאוד ספרותי, בטח לא ממואר או זכרונות, אלא יותר מחקר. הוא גם לא מחקר כללי אלא מחקר פרטי כזה על מה שאירע למשפחת מרקשייד, על המסלול שאבא שלה עשה בין המחנות, על המצב בצרפת, על ילדים שגדלו בלי הורה או בלי שני הורים ועברו בין משפחות ופנימיות, ואחר כך התאחדו עם המשפחה מחדש וניסו לחזור לחיות ולבנות לעצמם קריירה ומשפחה.
בסוף, בשורה התחתונה, סיפור החיים של לאה מרתק ורב תהפוכות, אבל הקריאה בספר לא. הוא נקרא כמו ספר עיון, עם הערות שוליים, מראי מקום, הפניות, תרשימים, תמונות מסמכים וביבליוגרפיה עשירה בסוף. לאה המחברת כותבת על עצמה בגוף ראשון ומשלבת את רגשותיה, ועדיין נראה שגם בפסקאות האלה היא שמה את עצמה כמושא המחקר וכחוקרת גם יחד, וקצת כותבת על החוויה "מבחוץ". בנוסף, נראה שמתוך הרצון לדייק בפרטים ולאמת אותם, היא קצת שוכחת את "הסיפור". בתור מסמך היסטורי הוא מאוד חשוב, אבל הקריאה מכריכה לכריכה היא מייגעת ולכן לקחה לי זמן רב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
