אינני איש ספרות או מבקר ספרים מקצועי, ובכל זאת עלה בי הצורך לכתוב על ספר שקראתי. לא מכיוון שזהו הספר הטוב ביותר שקראתי מעודי. אף שעלי לומר - הספר מצויין. אהבתי לקראו. האמת היא שהמילה אהבתי לא מתאימה. יותר הרגשתי שחטפתי מכה, אבל מכה נכונה. אני מתכוון להתייחסות הישירה כל כך ל-7.10, למהפכה המשטרית ול...ביבי. הספר נכתב בלי שום ריחוק, דיווח לגמרי מתוך ההתרחשות. הספר מתאר עולם דיסטופי ריאליסטי – שינוי משטרי הנקרא 'דמוקרטיה מתגוננת', סיוט המתרחש במוחה של הסופרת. העלילה מתרחשת זמן לא רב אחרי אירועי ה7.10. ביישוב ספר דרומי חדש המוקם במתכונת 'חומה ומגדל' ציוני, בראשיתי, למרגלות "החומה". המודל הדיסטופי הוא שטחי במהותו, מין מדע בדיוני, מין 'חוות החיות' כזה. האלגוריה מסכנת את הסיפור , מאיימת על הדמויות בהשטחה, בהפיכתן לייצוג ותו לא. אינני יכול לומר שלא נרתעתי אבל הסיפור משך אותי פנימה. המשכתי לקרוא, רוצה לדעת מה יקרה. החשש שהפוליטיות תהדוף אותי אחור בפלקטיות שלה לא קרה.
ספוילר – יש קטע בו הדמות הראשית מטיחה, כזורקת דיסקוס אולימפית, כרך עב כרס של 'מלחמות היהודים' הפוגע בקודקודו של "המנהיג" – (לא אספר מה קורה לו ולה בעקבות כך). נשמע זוועה, אבל זה עובד ולגמרי עובר. הרגשתי בשלב מסוים שלנדאו כל כך מיואשת מן המצב שכבר שום דבר לא אכפת לה, שבעקבות אותו ייאוש קיבלה רמת ביטחון עצמי של אחת שהולכת לעשות מה שבא לה ולא אכפת לה מה יגידו ואם הספר יצליח או לא יצליח, היא הייתה צריכה להוציא אותו. ומה שקורה שבדהרה הקצת לא אחראית והיללנית הזאת קדימה היא חולפת על פני כמה משוכות מבהילות. ועושה זאת ברוב חן.
אבל מה שבאמת הופך את הספר לרומן בעל ערך הוא שני הרבדים הנוספים שבו. האחד, בחינת קשר זוגי ארוך שנים, והשני יצירת מיקרוקוסמוס של " המצב האנושי" באותו יישוב ספר נידח - 'גן עדן'.
הרבה מאד מערכות יחסים נשחקות בטווח של שלושים שנה, או במילים אחרות האהבה נגמרה. לא במקרה הזה . לא רק שהגיבורה אוהבת את בעלה אהבה רעננה וכמעט ראשונית היא גם בטוחה באהבתו אליה, מה שמחליש קצת את הקונפליקט העלילתי. 'התחנה אחרונה גן עדן' מציג סיפור עדין על שני אנשים מאד שונים, מאד לא מתאימים, הסובלים יחד, ויותר מכל מעצבנים אחד את השני על אף שהם באמת, ללא ספק, אוהבים מאד אחד את השני.
בחינת הזוגיות הזו מרחפת מעל, ונכנסת אל תוך אותו יישוב ראשוני 'גן עדן', שרוחו/דמותו של א. ד. גורדון מרחפת מעליו. אך בעיני זהו איננו מקום אידיאולוגי בו מתרחשת תגובה לאירועים אקטואליים או עשיית חשבון נפש עם הציונות כפי שנדמה, אלא יותר זירה בה מוצגים סיפורים אנושיים על זמניים. מין במת תיאטרון ימי ביניימית קדומה עליה עולים זיקנה, כאב, חידלון, אובדן, שיגעון...לא כתגובה מקומית אלא כמעט כאלגוריה בעלת שאיפות אפיות על מצב האדם...כל אדם. גם "אהרון" לא מדבר אל הגיבורה על ציונות או ארץ ישראל אלא בעיקר על מצבו של האדם.
זהו כוחו אך גם חולשתו של המודל הזה. לא מדובר בסיפור אינטימי על דמויות מספר, אלא בייצוג כמעט סימבולי. הדמויות אמנם אינן שטוחות, הקורא מזדהה עם הגוונים השונים של הטרגדיות האנושיות המוצגות בספר, אך הדמויות מתפתחות ונעשה מאמץ לתת להן עומק עד נקודה מאד מסוימת. במובן מסוים הדמויות הן ביטוי לפנים השונות של דרמת הנפש המתחוללת בתוכה של הגיבורה. במובן זה הן אינן "אמיתיות". ומלאכת צבירת הנפח שלהן נעצרת עם התנועה של הגיבורה. זוהי משימה גדולה ויומרנית מאד, לפעמים לנדאו נופלת, ברוב המקרים היא מצליחה.
הסיפור כואב, כאב דורי המשותף לשנתונים מהם גם אני וגם אורנה לנדאו מגיעים מהם. כאב שאני קורא לו כאב 'עצי הצפצפה'. לרומן יש פסקול. הוא ארוג בשירים ארץ ישראליים, במנגינות ריקודי עם המשמשים כעין רקע מפעיל לאנשים הללו (אנו) שעוד לא זקנים אבל דרכנו ברורה לשם. הבכי על החיים שעברו, על הרצון לתקן ולעשות, והתהייה אם אנחנו, הדור שלנו יכול עוד לעשות דבר. הפחד מהפתטיות וחוסר התכלה של תנועות המחאה הבנויות על אנשים מבוגרים כל כך שעולמם נשמט ואינם יכולים להתאים את עצמם עוד למציאות אחרת, לארץ ששינתה את פניה.
את הסיפור כולו מלווה החומה שלא ברור מה יש, ואם יש דבר מאחוריה. נזכרתי ב'מחכים לברברים' של קוטזי, באותו מוטיב של הפחד מן האחר, (המילה ערבים לא מוזכרת ולו פעם אחת לאורך כל הסיפור). אך בעוד קוטזי מצייר תמונה מאיימת של אטימות, חרדה וחוסר פשר, מצליחה אורנה לנדאו לצד המועקה הגדולה, לצד היללה המתמשכת, לספר סיפור כיפי שבמקומות רבים הוא גם מצחיק.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
