הדבר הראשון שיש לי לומר על הספר הזה חשוב מאין כמוהו - אל תקראו בגב הספר לפני שתקראו את תוכן הספר!!! העוול בפרטים שנמסרים שם הרבה פעמים חורה לי, אבל כאן אני מרגישה שממש חצו גבול שאסור שייחצה, ובמקום לפתות לקריאה הגב מוסר מידע שאפילו אינו מצוי בספר כלל.
את הספר הזה על 488 עמודיו קראתי במהלך שבוע שלם (שכלל בתוכו חופשת פסח ועוד עיסוקי ילדים) שבו הייתי צמודה לספר הזה בלבד ברוב רגעי הפנאי.
זה נדיר שאני נצמדת כך לספר אחד, אבל מה שיותר נדיר הוא התגובה הרגשית, הפיזית כמעט, שהספר הזה גורם לו.
זוליכה גיבורת הספר נמצאת בין דפיו בכל עמקי מהותה, ולכל אורך שנותיה הטמונות בספר היא עוברת תלאות שאינן רק פיזיות אלא כאלה שנוגעות בעומק הנשמה ומשנות בה דבר, היא פוקחת עיניים לראות מה מונח לפניה לא פעם ולא פעמיים, ולעיתים גם מצליחה למצוא קמצוץ של אושר בדברים. היא לא הגיבורה היחידה של הספר, וחייה שלובים בכמה דמויות נוספות, מרכזיות יותר או פחות, שגם הן ונפשן נפתחות בין דפי הספר בכל אנושיותן הקשה או מכמירת הלב.
הספר הזה כתוב היטב, עומס הפרטים חשוב וחיוני לבניית העולם הקר שהדמויות חיות בו, וחיי הנפש והרגש של הדמויות נעשים מוחשים כמעט ומובילים אל רגש ממשי שמתפתח עבורן במהלך הסיפור, או לפחות כך היה אצלי.
התרבות הרוסית רחוקה ממני מאוד, אבל כאן היא הומחשה ונתנה הצצה יפה אל פניני תרבות רחוקה. קראתי בעבר אי אילו סופרים רוסיים והרגשתי שאני לא מתחברת לספרות הזו, כנראה שהכתיבה הנשית הרוסית פועלת עלי טוב יותר.
חמוטל בר-יוסף תרגמה נהדר.
"דמדומי הבוקר הסמיכים מעבר לאשנב למראשות משכבה הולכים ונעשים קלושים, מדוללים באור החלוש של בוקר החורף. זוליכה פותחת לרווחה את הווילונות: כל דבר טוב יותר מאשר לעבוד בחושך. מנורת הנפט שעומדת בפינת האח מטילה אור קלוש אלכסוני גם על אדף הנשים, אבל מורטזה הקמצן סובב את הפתיל שיהיה כה נמוך, עד כי הלהבה בקושי נראית לעין. לא נורא, היא יכולה לעשות את כל זה גם בעיניים עצומות.
מתחיל יום חדש." (עמ' 16)

על גב הספר כתוב שלקח למחברת עשר שנים לכתוב את הספר, וללא ספק משך הזמן הזה הוא חלק ממה שגרם לספר להיות עב כרס (אף כי לא במידה שערורייתית), וניתן להרגיש קצת גם שהמחברת גדלה קצת יחד עם הגיבור, התפתחה איתו אולי כסופרת, וגם שנקשרה אליו, וגם שמאסה בו, או אולי רק מאסה בחיים האלה שככל שתמשיך לכתוב אותם הם ימשיכו להיות, כך שהסוף של הספר קצת פספס, לטעמי, איזה קתרזיס או איזו נגיעה נכונה, או חידוד, או דיקוק של רגע מדויק במיוחד, כפי שספרים רבים יודעים לתת בסופם ולהותיר אותנו עם איזה רגע של התפעמות. כאן, הרגשתי שהדברים נתקעו בשלב לא ברור, ברגע לא ברור, במילים שלא היו המילים הנכונות בדיוק לסיים. אבל אולי זה רק עבורי.
הספר הזה היה לי קצת קשה בתחילתו, עם הפגנות האלימות הקשות שלא הצלחתי להבין, לקבל, להרגיש כלפיהן אמפתיה, אבל לאט לאט הספר והגיבור מכמיר הלב אלכס מצאו את דרכם אל מתחת לעור שלי, אל הלב שלי ואל נימי הנימים, זה ספר שופע רגש חי, שהיה לי קשה להתעלם ממנו אולי בגלל שאני בצד הזה של היותי אמא, וקשה לי מאוד שלא לחבק דמויות ילדים הזקוקים לחיבוק אימהי כל כך. אלכס הוא ילד כזה שחוצה את הקווים מהילד הטוב, הנפלא, אל הילד האבוד, הקשה והבועט, הילד שזקוק כל כך ולא מקבל את צרכיו מהמקומות הנכונים, וזה לא שזה בית שבור או אלים, זה פשוט שהוא לא מעניין אותם, וזה קשה כל כך לקריאה ומכמיר לב כל כך, שקשה שלא לרצות לחבק אותו במקומם. זהו רומן התבגרות של ילד שהופך לנער שעד הרגע האחרון עדיין זקוק לאותו חיבוק, ואף שנדמה שהוא כבר לא במסלול התנגשות עם החיים בכל זאת זה לא נפתר עד תומו עם סיום הספר.
בסופו של דבר מדובר בספר מצויין בעיני, על אף חסרונותיו, הוא כתוב היטב, הוא מציג עלילה בלתי צפויה, אנושית מאוד, עשירה ברגש, ומצליח לרתק אל קורות הנער לכל אורכו, נשאר מהימן גם במיקומים השונים בהם הוא מתרחש - בין ישראל ללונדון בעיקר - ומכוון זרקור תרבותי מעניין על חויית השפה העברית בפי אלו שזו אינה שפת האם שלהם. ועוד לא כתבתי מילה על מערכת היחסים הסבוכה והנפתלת עם גיבור המשנה ארקדי, שגם עולמו כה מכמיר לב פעמים רבות.
"אימא חזרה מבית החולים ואלכס המתין לאימא שהייתה לו לפני שתיאו נולד.
הוא חיכה אפילו לאימא שהייתה בהיריון, נפוחה וחסרת סבלנות, תמיד כעוסה ורוטנת. את כיסיו נהגה לרוקן, את כל אוצרותיו - בלוטים וגומות, אבני חן וקוביות לגו, חרוזים מפלסטיק, סיכת ראש ורודה של ילדה סודית מבית-הספר - הכל השליכה לפח. הוא הצליח להציל רק את הפיסה הקטנה שלו, פיסת פרווה כסופה-אפורה. היא איבדה את סבלנותה כשהכין שיעורים, "זריזות!" היא הייתה קוטעת אותו כשסיפר לה סיפור, "זריזות!"
טעכשיו נשא בכיסו את החרק המאובן בענבר. (עמ' 23)

אני לא אוהבת שגברים כותבים נשים.
כלומר, יש ספרים כאלה שנהנתי מהם, יש כאלה שהצליחו ליצר מהלכי סיפור אמינים וראויים. אבל יש פה ושם ספרים כאלה, שזועק לי בהם עד שמים עד כמה זה גבר שמדברר אישה. אני בטוחה שאם תיזכרו אחורה באיזה ספר כזה שלא לגמרי התישב, תנצנץ אולי פתאום ההכרה הזו של זהות מגדרית אחרת. אבל עזבו, אולי זו רק אני רגישה, ובכל מקרה זו לא הסיבה העיקרית שבגללה היה לי קשה עם הספר הזה. והיה לי קשה איתו, ממש.
בדרך כלל אני נוטה לאהוב ספרים ישראלים, ספרים שמתרחשים בכאן ובעכשיו שלנו, גם אם הוא לא מושלם. אבל הספר הזה היה פריזמה מאוד מרוכזת לכיוון הישראליות הצבאית מאוד, בה כל העולם נמדד דרך ראיית העולם הצבאית ונתפס כחלק מהמערך שלו. הערכים הצבאיים - או הצבא עצמו כגוף, מחליטים מה נכון ומה לא נכון בכל סיטואציה. אני מודה שהייתה תקופה לאחר שהתגייסתי, שבה באמת הכל נתפס בפריזמה הזו, לא היו חיים של אחרי או בלי צבא, הכל נמדד לפי השחור והלבן המוחלט של מדדי הצבא ולפי ספר החוקים הכתוב (וגם זה הלא כתוב) של ההתנהלות הצבאית. זה באמת מאוד טוטאלי להיות בזה, ואכן הגיבורה מתנהלת באותה מידה של טוטאליות, של ראייה צרה בפריזמה בה דבר לא חשוב מלבד הניצחון במלחמה. ואוי, קשה לי עם זה.
אין ספק שדברים נוספים, אזרחיים, מתרחשים בספר, אבל לאחר שאביה מת, לא נותרת אף דמות בחייה של אביגיל שאינה חלק מהצבא, ליטרלי. וגם היא, שחייה כבר אזרחיים לגמרי, עוד משלבת את הצבא בחיי היומיום שלה בשמחה, בהשתוקקות, כך שהצבא הוא למעשה חלק ממשי ונוכח בחייה לכל אורכם.
קשה לי עם הספר הזה כי אני לא רואה את העולם ככה, כי חיי מלחמה הם קשים, וכי זו אנושיות שנדמית לי רעילה, וכי אוי לי המחשבה על הבן שלי במצב כזה, (ואולי זו רק האימהות בדמות שמרגישה לי כל כך משובשת, לא נכונה. היחס שלה לילד הוא יחס שלא הייתי מדמיינת, ובוודאי גם יהיה לי קשה לדמיין את בן התשעה חודשים שלי באיזשהו הקשר צבאי), ואוי ועוד הרבה אוי על דברים במדינה שמשתקפים בספר ושהייתי רוצה כל כך לשנות, ואוי על כל אחד ואחת שחיים את המציאות הזו ממש ככה.
הלוואי, באמת הלוואי, שהצבא והמלחמה לא היו חלקים כל כך אינהרנטיים בחוויה הישראלית. והלוואי והיחס לפוסט טראומות צבאיות היה מקבל יחס ראוי בספר, לטעמי זה היה שיח מאוד מלא אג'נדה. אבל ממילא אני לא פסיכולוגית ולא מוסמכת לשפוט בנושא, אז נניח לזה כתחושה ונתייחס לעניין שלשמו באנו: הערכת הספר
אז אמנם הסתייגתי מכך שהוא מציג גיבורה אישה, אבל זה לא מנע ממני להמשיך ולקרוא וגם לא דחה אותי מלפתח עניין בגיבורה ובמהלך העלילתי, כך שסך הכל מדובר בסיפור טוב, כתוב במידה של רהיטות לא מושלמת, עם מספיק סימני שאלה ויצירת מתח לקראת הקתרזיס של סוף הספר, שלטעמי לא לגמרי מתממש, ובכל מקרה אותי הסוף אכזב והיה קצת תלוש.
בסופו של דבר הצטערתי שדוקא זה הספר הראשון של שריד שאני קוראת, ולא יכולה להעריך אובייקטיבית יותר ורגשית פחות, את יכולותיו הספרותיות.
"בימים הראשונים של הטירונות התקשר שאולי כמעט מדי ערב, הרשו להם כמה דקות פנויות לפני מסדר הלילה. בקולו שמעתי שלא נשבר, אבל גם לא היה שמח. שאלתי מה נותנים להם לאכול ואם מריצים אותם הרבה. איך קוראים לחברים החדשים שלו ואם כבר חתמו על נשק. תוך כדי האזנה לתשובותיו הקצרות שאלתי את עצמי למה מרשים להם לדבר עם הבית בכל ערב, זה רק מחליש אותם, והרי בינתיים לא נשקפת לו סכנה והשיחות היום-יומיות האלה, כמו ילד שמתקשר מהקייטנה, מכבידות גם עליו וגם עלי. היה עדיף שינצל את הזמן הפנוי לנוח או לקנות לעצמו משהו בשקם.
[...] "לילה טוב, חמוד, תהיה חזק," הייתי נפרדת ממנו בטלפון בשבועות הראשונים של הטירונות, עד שהפסיק להתקשר. זה לא הדאיג אותי. הוא ידע שאני אוהבת אותו." (עמ' 21-22)

כמסתכלת מהצד רוב הזמן כאן באתר, אני שמה לב כמה דירוגים יש לביקורות שונות על ספרים, ואני קודם כל חושבת שיש כאן בהחלט קהל קשוח, אבל גם שזה פשוט בגלל שצריך ספר שממש ידע לתפוס כדי להצליח לכתוב עליו בצורה הקדחתנית הזאת, שנדרשת אולי כדי להסביר דברים היטב, להעמיד אותם על דיוקם. חד וחלק לומר: זה ספר טוב.
ואני לא אומרת את זה על הרבה ספרים. יש אצלי הרבה שהם "לא רעים" או "טובים לסוגם", אבל יש גם אחרים, מרוממי רוח ממש, וזה כבר באמת לא כל ספר, בכלל לא.
זה ספר כזה.
לכאורה סיפור פשוט שמישהי מספרת, מישהי מסתכלת אחורה על העבר שלה ומשתפת מה קרה בפרק זמן מסויים בחייה, כשלתוכו נטווים אירועים נוספים מהעבר וגם מהעתיד שיבוא אחרי תום אותו פרק זמן ספציפי, והכל מתוך ניסיון ליצור איזה נרטיב, או ללכוד איזו הבנה, או להשלים מחשבה אחת ברורה על החיים שלה, שהיו לה כילדה ומה התפתח מהם לאורך השנים. זו מחשבה על משפחה, על המקום של משפחה בחיים, ובעיקר של הורים, של אם ושל אב אבל גם של בנות (ובנים, אם כי לגיבורה אין בנים).
אז לכאורה עוד סיפור של מישהי שיצאה מהכלום של הכלום באזור נידח של מדינה בינונית בארצות הברית ישר אל מה שבארצות הברית נחשב המרכז של המרכז - ניו יורק, ומצליחה לחיות שם ואפילו לשגשג באופן יחסי לכלום שהיא באה ממנו, היא הצליחה להקים משפחה וגם קריירה, וגם אם לא התרוממה אל פסגות של עושר, עדיין היה לה רב, די והותר כדי להרגיש במסלול שונה לגמרי מזה של משפחתה.
אבל הדין וחשבון שנעשה תוך כדי גלגול האירועים סביב אותו אירוע של אשפוז, הראייה האנושית האמפתית והחומלת שהיא מביטה איתם אחורה אל חייה כילדה, אל הטוב ואל הרע שהיה שם, עשוי מילים שהן כמיהה גדולה אל איזה חיק חמים ומחבק של ילדות, אל אמא ואל אבא שישנם אבל אינם מאפשרים תיקון של השברים שהם נטעו בה, כל זה מצטרף לכדי רגע נדיר של קתרזיס.
לוסי בארטון מספרת את הסיפור שלה, וזה סיפור עשוי היטב, וכתוב היטב, ומכמיר את הלב ממש.
"אחר כך אמא שלי ואני דיברנו על האחיות בבית החולים. אמא שלי הדביקה להן מיד שמות. "קוקי" לרזונת שהיה בה משהו נוקשה, "שן-חולה" למבוגרת העגמומית, "ילדה רצינית" להודית ששתינו חיבבנו.
אבל הייתי עייפה, ולכן אמא שלי התחילה לספר לי סופורים על אנשים שהכירה שנים לפני כן. היא דיברה בסגנון שלא זכרתי, כאילו לחץ של רגש ושל מילים ושל רשמים דחוס בתוכה כבר שנים, וקולה היה בוטח ומתנשם. מדי פעם התנמנמתי, וכשהתעוררתי ביקשתי שתמשיך לדבר. אבל היא אמרה, "ביזלדי, את צריכה לנוח."
"אני נחה! בבקשה, אמא. תספרי לי משהו, לא חשוב מה. תספרי לי על קתי נייטלי. תמיד אהבתי את השם שלה."
"אה, כן. קתי נייסלי. חבל עליה, הסיפור שלה נגמר רע." (עמודים 11-12)

הרבה זמן לא כתבתי כאן ביקורת, והרבה זמן לקח לי לקרוא את הספר הזה, אז נפל הפור על הספר הזה להיות הבא בתור להישפט בביקורת הספרות שלי, סובייקטיבית ככל שתהיה.
מדובר בספר שכל כולו מתרחש בתוך חדר בית חולים פרטי, בו שוהה הבלש האומלל לאחר תאונת עבודה כלשהי, ובו הוא מבלה את רוב זמנו בשכיבה על הגב, בהייה מתמשכת, והסקת מסקנות מתקדמות על מהלכי ההיסטוריה השונים עליהם הוא קורא, על מנת לפתור תעלומה בת כמה מאות שנים, וכל זה בכדי להעביר את זמנו בהסחת דעת מוחלטת ממצבו הפיזי הלא נינוח.
כל זה עשוי להוות בסיס לתעלומה נפלאה, ובאמת יש שם כמה קווי מחשבה מרתקים בתוך מהלכי המחשבה הארוכים שבספר, אבל מהלכי המחשבה הארוכים טיפה מייגעים, וסיפורי הרקע ההיסטורי לא תמיד מצליחים להימסר בצורה חיננית ולא יבשה ונטולת דמיון, או שסתם מרגישים כגיבוב עובדות בטלות שמיד ישכחו. תוסיפו לזה את העובדה שמדובר בספר ישן ממילא, שהעברית בו כבר אינה שגורה מאוד, ואת כך שמדובר בתרגום של סופרת סקוטית מהמאה שעברה, לתוך עברית מיושנת, ותקבלו ספר שאמנם העיקרון הטוב עומד בו - חידה בלשית ראויה ומסקרנת, אבל הטקסט התבלה ודורש רענון או שדרוג.
"אם מורטון הפיץ את השמועה, הרי שהיא הייתה חייבת להופיע גם בצרפת, אחרי שהוא ברח לשם. מורטון נמלט מאנגליה בסתיו 1483, והשמועה מופיעה מייד בינואר 1848. דרך אגב, קרוילנד היא מקום מבודד מאוד. זהו מקום מחבוא אידיאלי לבישוף פליט, עד שיסדר לו דרך מנוסה לחו"ל."
"מורטון" אמר קארדין שוב, מגלגל את השם על לשונו. "בכל מקום שיש בו פוילע-שטיק בעסק הזה, אתה נתקל במורטון." (משהו כמו עמוד 78, צילמתי את הקטע הזה ללא מספר העמוד, אבל הספר כבר עבר הלאה לידיים שאולי יהנו ממנו יותר)

אני חושבת שזה הספר הראשון שקיבלתי מתוך מטרה ברורה לכתוב לו ביקורת, והאמת שכל כך אהבתי את הספר הקודם של המחברת שממש קפצתי על ההזדמנות, האם טמנתי לי פח יקוש? לא בטוחה.
הספר הזה מכיל הרבה מהרכיבים שאהבתי ואפילו אהבתי מאוד בספרה הקודם: גיבורה אישה, מציאות ישראלית נוכחית ביותר (אפילו הקורונה הזדחלה פנימה באיזה שלב), חדות מחשבה, רהיטות מילולית והומור סרקסטי למחצה. על פניו שכפול הנוסחה שעבדה ברומן הקודם, אז כן אבל לא בדיוק: יש כאן מבחינתי גם שדרוג וגם רגרסיה.
הגיבורה היא בת דמותה של עטרה הזכורה לטוב, רק מתקדמת יותר בגיל ובמצב המשפחתי, היא פותחת בספר את שנתה החמישים ואת התופעות הנלוות לחגיגות גיל המעבר, יש לה בעל מזה זמן ושני בנים בוגרים למדי (שלא מהווים רכיב מרכזי בספר כלל וכלל), היא בעלת קריירה מצליחה ויציבה, ולכל הפחות חברה אחת שקרובה אליה מאז ינקות הילדים.
אבל הספר סובב סביב חברות אחרת לגמרי, כזו שנטועה הרחק בגילאי העשרים המוקדמים, עם גבר שזקן ממנה בשני עשורים ויותר, שהחברות ביניהם קרובה ואיתנה לאורך השנים ולאורך שינויים אישיים כאלה ואחרים תמיד באותה מידה של פתיחות ואהבה מוחלטת. אפשר לומר שהחברות הזו התבססה על קרבה מחשבתית: שני חדי מחשבה שתופסים את החיים מעט אחרת מהקונצנזוס המקובל הרגיל, ולא מבקשים על זה סליחה. הספר נפתח כאשר החבר הזה - ג'רי - מתמוטט במסיבת יום ההולדת החמישים של הגיבורה - ליבי - ומותיר אחריו שלל רודפים (כולל האינטרפול!) וסימני שאלה גדולים סביב הסטארט-אפ האחרון שעסק בו. ליבי יוצאת במסע בלשי למטרת טיהור שמו החוקי והמוסרי ומנסה לברר כל שתוכל על אותם נעלמים שלא היו ידועים לה למעשה במסגרת החברות.
אז יש כאן רומן ישראלי, עכשווי ומהיר מחשבה שמכיל בתוכו גם תעלומה בלשית וגם תקופת משבר אישית בעלת נופך פיזי לחלוטין, שמשפיע על מהלכי הגיבורה בלי שום ספק ומוביל אותה למהלכים שאולי לא הייתה בוחרת אילולי אילוצי גיל המעבר למיניהם. אין ספק שזה אותו סגנון שלגמרי הקסים בספר הקודם, גיבורה חזקה ושנונה שעומדת על דעתה מול עולם גברי ושולטת בו למדי, אבל משהו מן הקסם אבד בדרך וקצת התנפץ אל רומן שהוא בשל יותר מצד אחד אבל גם מורכב ומעושה יותר מצד שני, כאילו הצריך הלחמה של החלקים כדי שיזרום על כל פיתולי העלילה והתוכן שביקש להכיל. יוצא שלא קיבלנו רומן מגובש מול מצבי גיל המעבר ולא רומן בלשי מגובש, והסוף איכשהו מרגיש שנתפר ככה שכל הקצוות יתפסו בתוכו במידה סבירה בתוך כך וכך עמודים.
בסופו של דבר אין ספק שנהניתי לקרוא את הספר, הוא כתוב היטב, רהוט וזורם לרוב, ומכיל עלילה מסקרנת לכל הפחות. חבל רק על סימני שאלה שעלו פה ושם ושהקשו על הספר להחליק בגרון ואל תוך הלב כפי שהקודם עשה היטב לפניו.
"סירנה של אמבולנס העירה את כל השכונה ובסוף גם את גלעד.
"מאמי, דופקים בדלת, הילדים חזרו?"
לא, הזמנתי אמבולנס."
עכשיו הוא גם קם וגם התעורר וניגש לפתוח לפרמדיקים את הדלת.
"אתם משוחררים, יש לה גלי חום, אני לא מספר לה את זה כי היא תתבאס לאללה ויש לה מסיבה היום, אני אספר לה מחר."
"אנחנו חייבים לקחת אותה."
"אני רופא"
הם הלכו. (עמ' 10)

הספר הזה הוא אני חושבת הספר הטוב ביותר שקראתי בשנה האחרונה.
תחנה אחת עשרה מספר על חיים שבתקופה זו קל מאוד, ובו בזמן גם קשה מאוד, לדמיין אותם - החיים לאחר מגיפה.
הספר מתחיל מהתקופה הנוכחית, חיים מודרניים רגילים כפי שכולנו מכירים, גלובליזציה, אינטרנט, טיסות, רפואה מתקדמת והכל, וכל זה קורס מהר מאוד לאחר שנגיף מסתורי מתגלה, ומצליח להכחיד במהירות שיא ציבורי אוכלוסיה עצומים, במהירות שלא מאפשרת מחקר מגן או פיתוח חיסון כלשהו.
אז במקרה שעובר עלינו בעולם כרגע, מדובר על אחוזי תמותה כאלה שמשאירים כמעט כל אחת ואחד עם איזשהו מכר מדרגה שונה שחטף את זה ושרד או שהלך לעולמו, אבל עדיין הרוב הגדול ממשיך לחיות ולהתקיים. ואילו בספר מדובר על תרחיש קיצוני למדי בו כ-90% מהאוכלוסיה פשוט נכחדת. כמעט לכל שורד יש רשת ענפה של א.נשים מהמשפחה ומהסביבה שכבר אינם, לגמרי. חמולות שלמות שלא נותר להן כל זכר. ועם האנשים שנעלמו גם הטכנולוגיה עצרה וכבתה, ונוצרה חזרה לחיים בסיסיים, לחיים של מרדף אחר מקום בטוח, עם מזון ועם מים, חיים של הישרדות נטו, וניסיון למצוא איזה סדר חדש והגיון במה שקורה מסביב.
העלילה נסובה סביב דמויות שקו פתלתל מקשר ביניהן, ועוקב אחר השינוי במצבן לאורך שנים, החל משנים רחוקות לפני המגיפה, ועד כעשרים שנים לאחר המגפה, תיאור המצב שהאנושות הגיעה אליו ודרכי התרבות וההישרדות שהתבססו סביב עולם שרובו נעלם פתאום כרעם ביום בהיר.
אין ספק שהעובדה שהעולם שמתואר כנעלם ואיננו הוא העולם שיש סביבי כרגע, התרבות שאני מכירה כיום שעצרה שם ופגה, והקריאה בעולם כזה יצרה אצלי עצב אמיתי, אמפתיה חזקה, תחושת מצוקה וחסר, חנק אפילו, למחשבה על עולם כזה, תלוש כל כך, בודד וחסר, עולם שהאנושיות בו מתגלה ומתעתעת, שיש בו חמלה גדולה וגם אכזריות רבה. אני יודעת ובטוחה שהמחשבה והקריאה במהלך של דמויות בעולם כה דומה לשלי, גרמה לעולם הממשי להיראות כמו הבית הישן והטוב שתמיד זלזלתי בו אבל יש בו את כל היסודות שצריך על מנת לחיות חיי שלוה וטוהר. זה ספר שגרם לי לגמוע אותו בשקיקה כדי לגלות את סיכום המצב הסופי שהדמויות מגיעות אליו, כדי להגיע לאיזה קתרזיס, קטן ככל שיהיה במסגרת הנסיבות הכלליות בעלילה, לקחת איזה שלוק אוויר רגע אחרי הצער הגדול שנוצר בקריאה ולהרגיש היטב כל כך כמה א.נשים רבים נחוצים עבורי כל יום, חשובים לי כדי לשמור על שפיות ושמחה, כמה יהיה קשה באופן אישי - אפילו לא רק בתמונה הגדולה של ההתקדמות האנושית - להמשיך לצעוד קדימה עם געגועי עתק כאלה.
אז בשורה התחתונה אני לחלוטין ממליצה על הספר הזה, הוא כתוב נפלא, מלא מחשבה ורגש, העלילה בנויה בצורה מעניינת שמשלבת את כל קצות הסיפורים והדמויות עד לכינוס סופי שמארגן הכל לתמונה ברורה. זה ספר שגרם לי למחשבות רבות, לחלומות שונים, ובעיקר להודיה עמוקה על העולם הממשי.
"רשימה חלקית:
לא עוד צלילה לבריכת מי כלור מוארת בירוק מלמטה. לא עוד משחקי כדור באור זרקורים. לא עוד פנסי מרפסת שעשים מרפרפים סביבם בלילות קיץ. לא עוד רכבות חופזות מתחת לערים בזכות עוצמתו המסחררת של פס שלישי חשמלי. לא עוד ערים. לא עוד סרטים, אלא לעיתים נדירות בלבד, בעזרת גנרטור שמחריש חצי מהדו-שיח, וגם אז לזמן קצר בלבד, עד שהדלק בגנרטור נגמר, כי דלק מכוניות מתקלקל כעבור שנתיים-שלוש. דלק מטוסים עמיד קצת יותר, אבל לא זמין כל כך.
לא עוד צגים קורנים באפלולית כשאנשים מרימים טלפונים מעל הקהל כדי לצלם את הבמה במופע. לא עוד במות מופעים שטופות אור הלוגנים בצבעי סוכריות, לא עוד מכשירים אלקטרוניים, פאנק, גיטרות חשמליות.
לא עוד תרופות. לא עוד הוודאות שנמשיך לחיות אחרי שריטה ביד, חתך באצבע מחיתוך ירקות לארוחת הערב או נשיכה של כלב." (עמ' 41)

המערכת אומרת שלקח לי שלושה שבועות לסיים את הספר, אך לי נדמה שהיה מדובר בזמן ארוך יותר, כך או כך רובו של הספר הזדחל לי ואילו שלישו האחרון נגמע ביום זה ממש.
מדובר בספר שנכתב באנגליה בסביבות אמצע המאה ה-19, ואילו פרטים מהותיים להבנת האווירה הכללית של העיירה בה מדובר. העיירה הדמיונית מכילה אריסטוקרטיה נשית בעיקרה, מי רמת מעלה יותר ומי פחות, אשר בה דקויות ההתנהגות, הלבוש, הדיבור, וכל פרט קטן אחר שהוא חלק מחיי העיירה, נבחן ונמדד ונשפט לפי אמות מידה ומוסר, ששייכות בדיוק לאותה תקופת זמן חסודה ופוריטנית.
את עיקר העלילה תופסות מספר דמויות נשיות שהן חברות ובנוסף גם רווקות זקנות, המכתיבות במידת מה את אמות המוסר של שאר העיירה, שכאמור מאוכלסת בעיקרה בנשים בעלי סטטוס דומה. העלילה נמתחת על פרק זמן של מספר שנים באותה עיירה, אך סיפורי הדמויות חורגים גם להיסטוריה רחוקה יותר, כך שלבסוף מגיעים גם אל איזשהו סיום הקושר את הקצוות הרופפים שנשארו במהלך הספר.
בתחילה הרהרתי בביקורת על הספר בביטול מוחלט: הוא מתחיל בשיממון מוחלט, קראתי אותו לעתים כאשר פסקה אחת כבר הטילה עלי תרדמה מוחלטת, וכך הוא נמתח לי לאורך זמן ארוך מן הרצוי, הכתיבה עצמה רהוטה אך פרטי הפרטים השוליים והאזוטריים שהמחברת טרחה והביאה לתוך הספר נתקלו אצלי בחוסר עניין מוחלט, והנימה ההומוריסטית שנראה שקיימת בטקסט התפספסה עלי לחלוטין ואולי הייתה נכונה יותר לבעלת מעמד גבוה ממאה אחרת.
אבל היום, הרמתי שוב את הספר חדורה במטרה לסיים אותו סופסוף, כשאני מיוגעת מצליחת הפרטים המשעממים אך בכל זאת מסוקרנת לדעת מה יהיה סופו של אותו כפר קטן ואותה אחווה נשית פעוטה בין כמה מהדמויות שלמדתי מעט להכיר ולחבב. וככל שהמשכתי לקרוא היום נדמה שהשתחרר דבר מה בעל רגש עז יותר אל תוך הטקסט, כאילו המחברת עברה להילוך אחר, בו פחות התמקדה בפרטי הלבוש והקודים החברתיים, ויותר בעלילה ובמהלך הדברים, שהתגלגלו כבר במהירות רבה יותר והכניסו שינויים גדולים לתוך הנוף האנגלי הקפוא שהצטייר מלכתחילה.
כך קרה, שבדפים האחרונים של הספר כבר הייתי אחוזה בו בלב ונפש, וקתרזיס נעים חלחל לתוך חלל הגוף מקריאת אחרית הדברים ומקומן של הדמויות הראויות לטוב בו. בכל זאת, נשים אנגליות קשישות שאין שום שמץ של רוע בליבן, עשויות לעורר חמלה ורוך בסיכומו של עניין.
"הגברות בקרנפורד מתקוטטות זו עם זו לעיתים רחוקות בלבד, וגם מקרים פעוטים אלו מסתכמים בכמה מילים עוקצניות ובמחוות ראש נרגזות שדי בהן כדי למנוע מאורחות חייהן השלווים להפוך לחדגוניים מדי. לבושן חף מאופנות, וכפי שהן עצמן אומרות, "איזו חשיבות יש לאופן שבו אנו מתלבשות כאן בקרנפורד, ממילא כולן מכירות אותנו." וכאשר הן נוסעות למקום אחר, הנימוק שלהן משכנע בה במידה: "איזו חשיבות יש לאופן שבו אנו מתלבשות כאן, ממילא לא מכירים אותנו." בגדיהן עשויים לרוב מבדים טובים ופשוטים, ורובן קפדניות כמעט כמו מיס טיילר, הזכורה בזכות נקיונה. ובכל זאת עליי להודות, קרנפורד הוא המקום האחרון באנגליה שעדיין נראו בו שמלה בעלת שרוולים תפוחים או תחתונית צרה ומהודקת - ומראות אלו לא העלו בדל חיוך על פניו של איש." (עמ' 6)

כשהתחלתי לקרוא את הספר, לא זכרתי שצפיתי בתחילתה של הסדרה שיצאה על בסיסו, אותה הפסקתי לראות באמצעה כיוון שהעלתה בי בעיקר תחושות חוסר נחת, חוסר אמפתיה, קושי, ואפילו מצוקה. אולי מיותר לציין אבל לא מצאתי דבר מצחיק או משעשע גם בספר, וקראתי אותו עד תומו.
הסיפור מגולל פרק זמן בחייהם של קבוצת "חברים", כמה זוגות ברמות מעמד חברתי שונות (והמעמד החברתי הוא גם נושא חשוב ומרכזי בספר), וברמות עשירות משתנות (שוב, נושא לא פעוט מבחינת הדמויות), שבראשם עומד דייוויד מלרוז השחצן, הנפוח, האנטיפת והסאדיסט ששולט בסיטואציות במומחיות של רופא, שאף פעם אינו בא כדי לרפא אלא על מנת לחשוף את הפצעים הכואבים ביותר. זה ספר קשה שהעמיד בראשו אדם קשה שהופך את חיי סובביו לקשים ומרים, יוצר בהם צלקות נפשיות במכוון וככל יכולתו, ולו לשם התענוג הרגעי שבביצוע הדבר שהתחשק לו ברגע הנתון, או סתם לשם התענוג בצפייה בהתפתלויותיו של הקרבן. אין ספק שאני לא הטיפוס שיפתח אמפתיה כלפי דמותו של דייוויד מלרוז, וליבי נחמץ מצער על פטריק מלרוז הזאטוט שהגריל את דיוויד כאביו.
הספר בהחלט כתוב היטב, ומכיל הן ראייה פסיכולוגית על מגוון דמויותיו והן שנינות אינטלקטואליות תרבותיות מעולמם של אנגלים מקשישים, אבל עבורי לא די בזה כדי להצדיק את הרע שמתיישב בלב למקרא הספר הזה. הווה אומר: לא לבעלי לב רך.
"כשפגשה את דיוויד לראשונה, לפני שתים-עשרה שנה, הוקסמה ממראהו. ההבעה שגברים מרגישים שיש להם זכות לעטות כשהם משקיפים מתוך חדר הסבה אנגלי קר על האדמה שבבעלותם התאבנה במהלך חמש מאות שנה והגיעה לכלל שלמות על פניו של דייוויד. אלינור מעולם לא הבינה אל נכון למה האנגלים סבורים שמכובד כל כך לא לעשות שום דבר באותו מקום במשך זמן רב, אבל דייוויד לא השאיר לה שום מקום לספק בעובדה שכך הם אכן חשים. הוא גם היה צאצא של צ'רלס השני, מזונה. "אני במקומך לא הייתי מדברת על זה," התלוצצה כשסיפר לה על כך לראשונה. במקום לחייך הוא הפנה אליה את הצדודית שלו בדרך שלמדה לתעב עם הזמן, בשפה תחתונה משורבבת ובהבעה שהבהירה כי הוא מפגין סובלנות אדירה בכך שאינו אומר משהו שירסק אותה." (עמ' 10)