"מועדון הפיקוויקים", ספר הביכורים של צ'רלס דיקנס, פורסם בהמשכים בחוברות קטנות במשך כשנה וחצי, 1837-1836, וזכה בהדרגה להצלחה גדולה בקרב הקוראים.
הספר תורגם לעברית ארבע פעמים: ב-1922-1921 על-ידי י"ח טביוב, ב-1955 על-ידי אריה סיון, ב-1990 על-ידי אהרן אמיר ואני קראתי את תרגומה הקולח והמצוין של דפנה רוזנבליט, שיצא לאור ב-2017.
הספר הוא אוסף של פרוטוקולים פיקטיביים מתוך עיזבון פיקטיבי של מועדון חברים פקטיבי, שהם חסידים פקטיביים של אדון פקטיבי בשם סמואל פיקוויק. פקוויק הנ"ל הוא איש חביב וטוב מזג בגיל העמידה, סוחר לשעבר ובעל יומרות מדעיות, שיוצא למסע ברחבי אנגליה לחקור את הטבע האנושי, כשהוא מלווה בשלושה מחסידיו: מר סנודרגס הפיוטי (שלא כתב שיר מימיו), מר טרייסי טפמן הרומנטי (שנודעה לו הצלחה רומנטית כבירה בקרב אוכלוסיית הרווקות המזדקנות) ומר וינקל הספורטיבי (שלא עסק מעולם בספורט וגילה בורות מסוכנת לו ולסביבתו בתחום הצייד, הרכיבה על סוסים וההחלקה על הקרח). מדובר בעצם בארבעה עוברי בטל בני המעמד הבורגני, שסובלים מעודף כסף וזמן פנוי, ויוצאים לחפש הרפתקאות.
הספר מזכיר ספרי מסעות כגון "דון קיחוטה" של סרוונטס ו"מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים; סטירות ופארסות חברתיות שנעות בין סרקזם חריף ובין חמלה אנושית קודרת. סגנונו המרושע של דיקנס בספר זה, בעיקר במחצית הראשונה של הספר, יוצר פער משעשע בין 'הערצתו' של המספר, 'מכנס הכתבים', לגיבורי ספרו, ובין מעלליהם המטופשים והמביכים ברובם.
השליש הראשון של הספר לא משך את לבי. הכתיבה הנהדרת של דיקנס לא חיפתה מבחינתי על עלילה שנדמתה לי דלה מעט. סביר בהחלט שבני התקופה הבינו טוב ממני במה הדברים אמורים ומה הם מושאי הסטירה, אבל על פי אחרית הדבר של פרופ' טוקר, גם בזמנו התקבלו הפרקים הראשונים של הספר ללא התלהבות יתרה. למעשה, עד שהופיעה דמותו של המשרת האישי של מר פיקוויק, סם ולר, לא צבר הספר תאוצה בקרב הקהל. ואכן, ולר ואביו העגלון הם מהדמויות המקסימות, האנושיות והמצחיקות ביותר בספר, ובכלל.
במחצית השניה של הספר כבר נסחפתי אחרי השינויים הרדיקלים בעלילה וקראתי אותו ללא הפסקות. אמנם יש בו חלקים שהזכירו לי באופן כללי רומנים בסגנון עדות ג'ין אוסטין שאין לי שום דבר טוב להגיד עליהם ועל כן אֶדֹּם; אמנם דיקנס גולש מדי פעם לרגשנות שעל גבול הפתטי (ומעבר לו), אבל מומלץ לקרוא את הספר הזה שהוא תיאור מעניין, חי, מאיר עיניים ומצחיק עד דמעות של החברה האנגלית במחצית הראשונה של המאה ה-19 (מינוס מעמד האצולה), על שלל גווניה ובעיקר - תחלואיה. הדמות של סמואל פיקוויק עוברת תהליך מעניין של התפקחות ואין ספק שגם הוא וגם הקוראים, לומדים שיעור חשוב על הטבע האנושי.