מדובר בשני סיפורים מתוך הקובץ סיפורים פטרבורגיים בהוצאת הספריה החדשה. הראשון בהם הוא מעשה במריבה שרב איוון איוונוביץ' עם איוון ניקיפורוביץ. השני הוא רשימותיו של מטורף.

זה הספרון (והספר) הראשון שאני קורא משל גוגול. כיצד התרשמתי? תיכף תדעו.

מעשה במריבה שרב איוון איוונוביץ' עם איוון ניקיפורוביץ:
שני שועים חברים, גם שכנים גדר אל גדר, הם מהחברים הטובים ביותר במירגורוד. שני אלה מרבים לבקר אחד אצל השני. תמיד קולחת ביניהם שיחה נעימה והם מתענגים על חברותו של האחד אצל השני. יום אחד מבחין איוון איוונוביץ' ברובה יפה הנמצא אצל המשרתת של שכנו. הוא ממהר לבקר אצל שכנו במטרה לקבל רובה זה ביודעו ששכנו לא משתמש בו. השיחה המתפתחת גורמת ל איוון ניקיפורוביץ לכנות את שכנו אווז, משום מה. הלה נעלב עד עמקי נשמתו, בורח מבית שכנו. שניהם ממהרים להגיש תביעה, האחד על עלבון והשני על רצון לקחת נשק ולהזיק. מובן שבמירגורוד לא מבינים את המריבה, מנסים לפייס ומערכת בתי המשפט עושה ככל שביכולתה למשוך את ההכרעה בדין.

רשימותיו של מטורף:
יועץ טיטולארי(?) אחד, יועצו של פקיד בכיר, רואה את בתו של הפקיד הבכיר וחושק בה. הוא עוקב אחריה ומוצא את רשימותיו של כלבה של אותה בת פקיד! מהרשימות הוא בא לידי מסקנה שאותה בת עומדת להתחתן. הכל הוא רושם ביומן, החל באמצע המאה ה-19 כשפתאום הוא בשנת 2000 והנה הוא מלך ספרד. הסיפור הזה הזוי למשעי והרי אלה רשימותיו של מטורף. אבל אם רוצים הזוי הרי פונים למסטר בכבודו ובעצמו, למורקמי.

כפי שניתן להבין מהסקירה, סיפורים גדולים אין כאן. לא נורא, הרי כתיבה גדולה משתמשת בעלילה רק כחומר לרכב עליו. אז איך הכתיבה? אין כתיבה. ובכל זאת? אין בכל זאת, כי אין שום כלום וגם הסקירה של מירסקי בסיום, סקירה הבאה לבאר את כתיבתו של גוגול, לא שופכת אור על האינות של גוגול במקרה דנן.

חמוד לאללה, השפה העתיקה מזכירה לי את שפת המחזות, מצחיקה ומבדחת.
מדובר בשתי נובלות מאוד נחמדות, באחרית דבר-בסוף, מסופר על ניקולאי גוגול עצמו, ועליי להיות אמיתית ולומר שמה שכתוב שם עליו, עניין אותי אפילו יותר מהנובלות... נשמע ברנש מעניין, ולנוכח כתיבתו - התרשמתי.