גרישם מציג במרכז העלילה גיבור צעיר ומוכשר, קייל מק'אבוי, שנגרר לתוך סבך משפטי ומוסרי כשהעבר שלו רודף אותו. קייל, בוגר מצטיין של לימודי משפטים, מוצא את עצמו לכוד בסבך של סחיטה שמאלצת אותו לעבוד בחברה משפטית אכזרית ולפעול בניגוד לערכיו.

גרישם, כדרכו, מפגין ידע משפטי רחב ויכולת לכתוב מותחן קצבי שמערב את הקורא בעולם המשפטים. התיאורים של עבודת עורכי הדין, הדיונים המשפטיים והדילמות האתיות מוסיפות אמינות ועומק. עם זאת, לפעמים העומס בפרטים יכולה לאט את הקצב וליצור חלקים קצת איטיים.

הדמויות עוצבו באופן מעניין: קייל הוא אידיאליסט שמאמין שעליו לפעול נכון, אבל נקרע בין הכוחות הפועלים עליו.

מבחינת עלילה, הספר מתחיל בסערה ומחזיק את הקורא לכל אורכו, אבל הסוף - לדעתי לפחות - מאכזב.

מעריצי ג'ון גרישם והז'אנר ימצאו פה ספר ראוי, אבל מי שמחפש אקשן בלתי פוסק או סוף מפתיע ייתכן וירגיש חסר.
אגב, לא קראתי הרבה ספרי גרישם, אבל בתור אחד מבין שניים-שלושה בודדים שקראתי, הוא בהחלט עושה חשק לקרוא עוד.

ובכן ... ככה ... אגיד את זה בפשטות. אני ממש ממש ממש לא מאמין על עצמי. אני, כאמור, פרפקציוניסט ידוע, ומאד קשה לי לא לסיים ספר עד הסוף. אני מודה ש"סחיטה" הוא ספר לא רע, אך לצערי היו בו הרבה קטעים משעממים. די התאכזבתי מהספר. הוא יותר משעמם מאשר מעניין. כל פרשת האונס וקלטת הווידאו אכן מעניינים. אבל כל שאר הספר משעמם ולא מלהיב. עכשיו לגבי הפרפקציוניזם שלי ... יש שיפור נוסף ... קראתי את הספר כמעט עד סופו. אך אז ... בעמוד 299 ... כ- 40 עמודים לפני הסוף החלטתי שאני לא ממשיך. פשוט ככה. לא ממשיך. קראתי במהירות עד סוף הפרק ואז דילגתי לפרק האחרון וקראתי אותו. מה שבכלל בכלל לא אופייני לי. אני נוטה לקרוא את כל הספר גם אם הוא משעמם ולא מעניין. שוב - פרפקציוניזם. החלטתי עוד משהו. והופתעתי מעצמי. אני כבר משתוקק לסיים את הספרים שיש לי בבית, ולהתחיל להשאיל מהספרייה (שדרך אגב, בה אני מתנדב פעמיים בשבוע). ואז במהלך קריאת "סחיטה" חשבתי לעצמי. "היי, נדב .. אתה לא חייב לקרוא את כל הספרים שיש לך ..." כמה פשוט ... מה שברור הוא שכנראה את ג'ון גרישם ("רשימת השופט") לא אקרא, וכך עוד 2 או 3 או יותר (נשארו לי 6 חוץ מ"חוכמת המנהיגות" של רובין שארמה שאתחיל לקרוא בקרוב). ואז יישארו לי ממש מעט ספרים, ביניהם רם אורן ("רמטכ"ל, "ימים אדומים") שמי שעוקב אחריי וודאי יודע שאני מאד אוהב אותו. וכך בצורה זו אגיע להשאיל ספרים מהספרייה בהקדם האפשרי (מבחר מבין סטיבן קינג, רם אורן עד כולם, וגם "הארי פוטר", בא לי גם על "פארק היורה", ועוד ...). לכן, אומר שוב ... אם נחזור ל"סחיטה" שמספר על קייל עו"ד צעיר שנתקל בטיפוס בשם בני רייט. מאד התאכזבתי ושמחתי שהצלחתי לוותר בלי להרגיש שאני עושה טעות נוראית. לפני כמה חודשים קראתי את "השקר הראשון מנצח" (אם אני זוכר את השם נכון ...). וגם אותו לא סיימתי עד הסוף. מה שתרם לפרפקציוניזם שלי. כעת שוב ... אם אקרא ספר ובעמודים יחסית הראשונים אראה שלא מתחבר לא אמשיך ...

תודה שקראתם

נדב

הקולג' בארצות הברית משמש "מסלקת נעורים" ללומדים בו. הלימודים שם מספקים לצעירים (גילאי 17+ - 20+) הזדמנות ראשונה לחיות מחוץ לבית (רחוק), לנהל חיי חברה תוססים בלי פיקוח (בערך). חלק מהצעירים שותים אלכוהול בכמויות ענקיות, מקיימים חיי מין נטולי הגבלות, עוברים, מי בקלות ומי בקושי, את הלימודים שאינם מהווים - בדרך כלל - אתגר אינטלקטואלי קשה מדי. בסוף התקופה הזו הם מתחלקים למעטים שהגדירו את הקריירה הרצוייה להם וממשיכים ללמוד באוניברסיטה לתואר מחייב, והרבים המסתפקים בתואר "בוגר קולג'" ומשתלבים בחיים האמריקאים הסטנדרטיים.

אבל השאפתנים שהגדירו לעצמם קריירה רצוייה, שהשקיעו בהשגת ציונים גבוהים שיאפשרו להם כניסה לאחת האוניברסיטאות הנחשבות, ראו כמו חבריהם בתקופת הקולג' היתר לחיות ללא הגבלה (לדעתם). ובתקופה זו הם עושים דברים שנחשבים נוראים ומבישים בעיני אמריקה השמרנית והמוסרנית, ולפעמים אין חשיבות שאת "הפשעים" הם עשו כצעירים טפשים ושיכורים. עברם בקולג' יאיים על הקריירה אותה בחרו, ויהפוך אותם לסחיטים. זה הרקע לסיפור המרתק של גרישם על קייל - הוא צעיר מבריק הנמצא לקראת סיום לימודיו בייל, המנסה לבחור בין ההצעות המפתות הזורמות אליו מצד משרדי עורכי דין נחשבים, שהם "ציידי כשרונות צעירים" הלועסים ובולעים את חייהם של העובדים בהם. עכשיו אם קייל הצעיר עשה משהו בזמן לימודיו בקולג' שאם יתגלה יכפיש את שמו בעיני חבריו ובני משפחתו, ויסתום את הגולל על הקריירה העתידית שלו. והברירה שלו היא בין ויתור על מה ששאף אליו לבין כניעה לרצונו של מי שיודע על מעשיו, מה לדעתכם הוא יעשה?

הגדולה של גרישם - מעבר לכתיבה טובה ולטוויית סיפור מצויינת - היא שהוא כותב על אמריקה ואורחותיה. הקודים החברתיים הנהוגים בה. הצביעות, המוסריות השמרנית. האמונות (והדת) המנהלות אותה. וגם על ההנחה של האמריקאים שאין דרך אחרת פרט לדרך האמריקאית (הנחה שכבר זיכתה אותם בדחייה ובוז מצד חלק מהאנושות שעדיין אינו אמריקאי...) גרישם כותב על אנשי המעמד הבינוני, בדרך כלל הלבנים באמריקה, ביקורתי מאד לגבי החברה בה הוא חי ובכל הספרים שלו שקראתי היתה ביקורת חדה ונשכנית, שתזכה אותו בכינוי "סמולן" מצד הרפובליקאים, שאין לי ספק שאינם קוראים אותו...

אהבתי את הספר, בזכות הכתיבה, הסיפור והדילמה הממשית אותה הוא מבטא בכל ספריו.
והערת אזהרה: השונאים סופים שאי אפשר לדעת מהם מה קרה אחר כך, והשונאים כשהרשעים לא באים על עונשם בסוף, מן הסתם לא יאהבו את הספר הזה, ועדיף להם להתרחק ממנו.

"חף מפשע", "האחווה" וכעת "סחיטה".
אלה אינם ספרי המופת של גרישם, אלא ההפך - הם הפחות מוצלחים שבספריו.
אלה ספרים שגם קוראי 'סימנייה' בחרו לשלוח אותם לתחתית הרשימה של ספריו.
ובכן, מדוע זה קורה? מדוע הגיע המחבר המוכשר הזה למצב שספריו, או נכון יותר חלק מהם, אינו עובר את סף 3.5 הכוכבים של קוראי האתר?
והתשובה, שעליה הצבעתי בעבר, הינה פשוטה: הוא זנח את הסיקורים מבית המשפט.
הסיפורים הברורים בספריו הובאו לקהל הקוראים בצורה חיה, כאילו הם עצמם יושבים על ספסלי הקהל וחוזים במהלך המשפט. אישית, הרגשתי הייתה שגם אם "נשארתי מחוץ לאולם" עדיין קיבלתי דיווח מדויק מהנעשה שם - כעין קצרנות, שאותה ידע להעביר לסקרנים שלא זכו להיכנס.
וכאן?
שום דבר מגדולתו כעו"ד לא בא לידי ביטוי בצורה שתרתק אותי לספר זה (וגם לא לשניים שאליהם התייחסתי).

ומכאן, לסיפור עצמו.
הפנטגון תכנן לבנות מפציץ על-קולי חדיש ובעל טווח פעולה אדיר. למכרז ניגשו שתי חברות ('טריילון' ו'ברטין') אשר שיתפו פעולה ביניהן, כנגד חברת 'לוקהיד'.
לאחר שלוש שנות מחקר אינטנסיביים הודיע חיל האוויר כי בחר בדגם של השניים.
ההכרזה בזוכים פתחה מסע התמרמרות וניסיון מצד 'לוקהיד' לשנות את פני הדברים, ולאחר שהפנטגון נכשל במאמציו להסתיר את המחלוקת ולמנוע תביעה נגדו, הגיע תורם של השותפים להתחרות ביניהם על נתח רציני מהעוגה המאוד יקרה שאמורה הייתה לעבור לידי הזוכה. וגם כאן, כפי שקורה במחלוקות בין חברות - מוצצי הדם, סליחה, עורכי הדין של הצדדים, חיכחו ידיהם בהנאה בציפיה לקרב העקוב מדם.
הסיפור מתחיל בעצם מרגע שאחת החברות ('טריילון') מגישה תביעה לביהמ"ש נגד החברה השנייה ('ברטין'), שותפתה עד לא מכבר. וכאן גם נכנס גיבורנו לתמונה.
קייל, עו"ד צעיר, שזה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטת ייל, מתכנן לעבוד כעו"ד בשירות הציבור, אולם צילום וידאו מפליל הנמצא בידיו של "אחד הרעים" גורם לו לשנות את תוכניותיו. בצילום שנעשה בדירתו הוא נראה עם שלושה מחבריו כששניים מהם (כאילו) מקיימים יחסים, לכאורה, עם אחת הבנות שהתהוללה עם כולם, כשהיא שיכורה ומנומנמת. למרות שהוא אינו משתתף באירוע המפליל, אין הוא רוצה לפגוע בשמו הטוב, ובלחצו של הסוחט - מתקבל לעבודה, על כורחו, במשרד עורכי הדין שדרכו מוגשת התביעה, כשתפקידו הוא להגיע אל כל התוכניות והשרטוטים של המטוס הנמצאים בחברה - ולהעבירם לידי הסוחט, לפני המשפט. מעין חפרפרת... והפרס על כך הוא: אי תביעה בגין אונס...
וכאן מספר לנו גרישם על תלאותיו של קייל, ועל חייו הקשים בניו-יורק. במשרד, בשעות העבודה המפרכות, החיובים הגבוהים של הלקוחות לפי שעה, שפעמים רבות גובלים בחוצפה וללא קשר למידת העבודה שנעשית עבור הלקוח ועוד.
ואם חשבתם שהסוף יציל את הסיפור, אז התשובה היא: לא. תודה ששאלתם, אבל משעמם עד הסוף.

סתם עוד סיפור שלא מצאתי בו עניין. נראה כמו בליל של אירועים, שהקשר ביניהם מלאכותי ומעושה, כמו גם הטקסטים - שבקריאת רבים מהם אתה תוהה ושואל את עצמך: האם כך מגיב עו"ד שהתקבל לעבודה במשרד היוקרתי ביותר בעולם... האם אלו המשפטים שגרישם בחר להכניס לפיו של עו"ד שיש לו הרבה מה להפסיד, במידה וילגלג על האדם המפעיל אותו והסוחט אותו - כך, ללא כל מורא ?

התוכן, על פניו נראה לי מעניין ולמרות ההתלהבות הפושרת של הקוראים - לא יכולתי להתאפק ולא לקרוא את גרישם. וכאן אני חייב להבטיח לעצמי שלא להתפתות (שוב) וליפול בספרים שאינם עוסקים ב'ספציאליטה' של ידידי ג'ון גרישם, אולם בית המשפט, ששם – מעטים היכולים להתחרות בו.
מאד בינוני.

קראתי וקראתי והגעתי כמעט לעמוד 150(!) לפני הרשתי לעצמי להרפות ולהודות שזה ספר גרוע מדי כדי להמשיך.
אוי לשיעמום, אוי לרמה הנמוכה..
לא לגעת

ספר טוב ומותח, כמצופה מג'ון גרישם. הקריאה מהנה, אך הסוף פחות מעניין ודרמתי מכפי המצופה, אך עם זאת יש משהו מחכים בסוף כפי שהוא.

מצויין.

אחרי הפסקה של הרבה שנים מקריאת ספרי גרישם( חוץ מבית צבוע, המעולה), החלטתי שאני נותנת צ'אנס. כל כך נהנתי: מותח, לא טרחני ולא מלא בפרטים משפטיים ועובדות יבשות.

ספר טיסה+, אבל מהנה במיוחד.

ספר סביר, אבל אין ספק שזיקנתו של גרישם מביישת את בחרותו. אני חייבת להגיד שאני די מאוכזבת. על סמך ההתנסות עם הספרים הקודמים שלו ציפיתי ליותר מזה. בסוף קיבלנו ספר שכתוב בסגנון ספר מתח, אבל הוא לא ממש ספר מתח. הסיום חלש.
גרישם מתרכז יותר בטכניקה מאשר בעלילה, וזה חבל.
בסך הכל בסדר, אבל לא יותר מזה.

ישנם אנשים שאוהבים סוף טוב ,ישנם כאלה שמבכרים סוף רע על סוף קיטשי.אבל אני מכיר מעט מאוד אנשים שנהנים לקרוא ספר בלי סוף.
אז כל זמן שאתה לא קפקא אני מצפה לקרוא 239 עמודים ושיהיה לי סוף כל שהוא ולא לסיים את הספר בצורה סתמית.

הלבד זאת הספר מצוין.