נהניתי מקריאת הספר. לערן צור שפה פשוטה הקלה להבנה לכל אדם. הוא איננו להטוטן של מילים כמו סופרים ישראלים אחרים. אבל ניכר כי יש ממשות מאחורי כל פסקה שהוא כותב. איך נוצרת הממשות הזאת? אני בהחלט לא יודע. יש שיגידו שמכיוון שזה מהין סיפור אוטו-ביוגרפי הממשות היא מובנת מאליה. אך כמה רבים מאיתנו מתהלכים כמתים על פני האדמה הזאת? כמה פעמים עוברת בראש כל אדם בחברה המודרנית מחשבה שהוא לא קיים? לדעתי הממשות הזאת נובעת, מעבר לחשיבות הרבה שנותן ערן צור למילה הכתובה, גם מתחושה עמוקה, שעל אף שהשמש תשקע בסופו של היום, גם אם נרצה בכך וגם אם לא, והכול צפוי והרשות נתונה, עדיין יש לנו לב נבון ועיניים רואות להבחין בפרטים הקטנים ובחשיבותם.
בספר מספר ערן צור על קורותיו כנער מתבגר בקריות, מותו של אביו בגיל צעיר, נישואי אימו עם גבר אחר שהיה עוין כלפיו, מעברו לתל אביב לצורך לימודי המוסיקה, התבגרותו כאמן-יוצר, נישואיו, הולדת בניו והתאבדותה של אשתו. כביכול מלבד הסוף הטרגי סיפור שגרתי של מוסיקאי ישראלי. אך כפי שאמרתי, ערן צור מקפיד על נימי נימים של פרטים בזיכרון ההתרחשות. לצורך דוגמא אציין שנכתב שביום התאבדותה של אשתו, פנה אליו שוטר "אתיופי נראה לי" וביקש ממנו לסור לתחנת המשטרה, ואמר לו תוך כדי את הבשורה על מות אשתו.
האם כולנו ניוודע בסוף על מות יקירנו בידי איש משטרה אתיופי? באופן אישי, אני מאמין שאדם השרוי בדיכאון - זה לא תמיד אשמתו או בעיה הורמונלית מולדת. לעתים זאת הסביבה שמדכאת אותו. במילים אחרות מי שיש לו צרה - כנראה שיש צרים שמקיפים אותו. האם אנו עדים לשקיעתה של תרבות המערב בידי אנלפבתים יושבי קרנות?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
