חייב לכתוב פה משהו על התרגום מאת שרונה גורי: זוועה. לא סתם תרגום לא טוב, אלא תרגום שהורס את הספר. זה פשוט כאילו לא שילמו למתרגמת מספיק או שהיא היתה בעומס והפרוייקט הספציפי הזה קיבל אצלה עדיפות נמוכה. מעבר לסתם שגיאות של חוסר תשומת לב וחוסר אכפתיות, יש פה טעויות שצריך להתאמץ כדי לעשות אותן. למען השם, כשבנאדם לוקח את החכה שאיתה הוא נוהג לדוג דגים בשיטה של פיתיון-זבובים - rod ו-fly fishing - איזה מין מוח דובר אנגלית מתרגם את זה כ"המוט שאיתו הוא צד זבובים"?

השאלה שעולה אוטומטית כשקוראים את סטיבן פריי היא "איך לא קראתי את זה קודם?" ובאמת אין הצדקה. נכון שהוא בעיקר שחקן, ואחר כך במאי וקומיקאי, ורק אחר כך סופר; אבל בחיי איך שהבריטי הזה יודע לכתוב. שנון, מצחיק, רהוט, הומור אנגלי במיטבו. הדפים נהפכים מעצמם בספרים שלו.
הנושא המרכזי של הספר הוא השאלה הישנה והמוכרת שבה עסקו ללא סוף בספרות מכל הסוגים: מה אם היטלר לא היה נולד?
מייקל יאנג הוא דוקטורנט להיסטוריה בקיימברידג', שכותב את הדוקטורט שלו על הנושא שהצליח למצוא הכי פחות עיסוק בו: ימיו המוקדמים של היטלר. ילדותו בכפר אוסטרי קטן למשפחה של אבא אלים ואלכוהוליסט בעל רגשי לאומנות אוסטרית ואמא אומללה וחולנית, כישלון בבית הספר והצטיינות בצבא במלחמת העולם הראשונה, עד לאותה פגישה גורלית במרתפי בית הבירה במינכן של מפלגה לאומנית עלומה שבה הוא קם לשאת דברים ושינה את גורל העולם. וכשהוא נתקל בפרופסור יהודי ישיש לפיזיקה שפיתח שיטה לניתוחי ספקטרום הפחמן שמאפשרת לצפות בחתימת הפחמן של העבר, ובעצם לראות את העבר, הרעיון ניטע במוחות של שניהם ולא עוזב אותם: מה אם אפשר לא רק לצפות בעבר אלא גם לשדר אליו? כלומר, מכונת זמן? כלומר, לשנות את ההיסטוריה? כלומר, לעשות משהו נגיד למאגרי המים בכפר של היטלר ולוודא שהוא לא היה נולד?
כל מי שראה או קרא פעם משהו שעוסק במסע בזמן יודע איך זה מסתיים: הכול נהיה יותר גרוע.
ספר שנון וכיפי, מלא פרטים היסטוריים מעניינים ובמקביל שנינות בריטית, ביקורת חברתית, הגיגים על היסטוריה ועל מקומנו בה ובעיקר - מצחיק. הם יודעים להצחיק האנגלים האלה, לא ברור מאיפה זה בא להם.
למי שלא מפחד להתמודד עם משפטים ארוכים באוצר מילים בריטי עשיר, מומלץ ביותר.

מעניין, שנון. מסביר את הסוגיות החוקיות בצורה ברורה ומבלי לתת הרגשה שהוא מיועד רק למשפטנים או למומחים. מבוא להונאות ולתרמיות שנותן הבנה בסיסית איך לא ליפול קורבן.

המשפט שעמד לי בראש בסיום הקריאה היה, שלאסה הולסטרום חייב לעשות על זה סרט.
ואז גיליתי שבאמת יש סרט, אבל לא של הולסטרום, וזה פספוס. זה סרט שנועד לצילומי שוטים רחבים של נופים צבעוניים, עם מוזיקה אפית ברקע. לא ראיתי את הסרט אז לא יודע איך זה יצא.
רומן מכתבים מקסים שבמרכזו ג'ולייט, סופרת אנגליה שהוציאה זה עתה אוסף טורים שכתבה בזמן מלחמת העולם השנייה. אנגליה משתקמת מהמלחמה ובלונדון מפנים את ההריסות וג'ולייט, שמרגישה ריקנות לגבי המשך דרכה ובדידותה, מקבלת מכתב מתושב גרנזי באיי התעלה הבריטית שקרא את הספר שלה; ומפה לשם מתחילה התכתבות ביניהם שגורפת אליה את שאר תושבי האי. אוסף של אנשים כפריים חביבים בקהילה מרוחקת, חקלאית, פשוטה, עד שג'ולייט מגלה שהיא כבר אחת מהם. וכמו ב"בנות גילמור", "חשיפה לצפון" וסיפורים דומים, זהו סיפור של "עיר קטנה ואנשים בה מוזרים".
דרך חלופת המכתבים מתואר סיפורו של האי גרנזי. שבזמן המלחמה נכבש והוחזק על ידי הנאצים, וסיפורם של תושביו. נכון שהסיפור הוא קצת צפוי, רומנטי ודביק, אבל הוא כתוב בצורת חלופת מכתבים ולכן אינו עמוס בתיאורים דרמטיים של מספר כל-יודע שמדביקים את העניין יותר מדי, ובשורה התחתונה סיפור כיפי ומעניין.
דבר אחד שהתפספס פה: הספר מנסה לכלול תימה של אהבת ספרים וספרות. מה שהחזיק את תושבי האי היה מועדון קריאה מחתרתי שהם הקימו בצל הכיבוש, ומה שהביא את ג'ולייט אליהם הוא העיסוק הספרותי שלה; אם זו היתה אמורה להיות תימה מרכזית אז היא נשארה בשוליים ולא הושקע בה מספיק.

הביקורת מתייחסת רק ל"אדם השלישי" ולא לנובלה הנוספת שנכרכה פה, "האליל שנפל".
הדבר הראשון שצריך להבין כשניגשים לקרוא את "האדם השלישי" הוא: הספר הזה לא נועד להיקרא. הספר הזה נכתב כמסמך פנימי של הסופר, ששילמו לו לכתוב תסריט לקולנוע ולא היה לו מושג איך עושים את זה.
לפיכך, הרבה דברים בקשר לספר הזה הם לא הגיונייים. למשל זה שצריך קודם לראות את הסרט ואז לקרוא את הספר. למשל זה שניתוח של הנובלה הזאת לא יהיה שלם בלי לנתח בד בבד גם את הסרט. למשל זה שההקדמה מאת הסופר היא יותר חשובה להבנת הספר מאשר הסיפור עצמו. ובעיקר, איך זה קורה שענק ספרות כמו גרהם גרין, מועמד לפרס נובל לספרות (1974 - שנה קשה לפרס נובל), לא התבייש לכתוב לפי הזמנה בידור קליל לקולנוע ללא אג'נדה או משמעות מיוחדת, ואיכשהו הביא לעולם את יצירת המופת הזו.
מבחינת הסיפור עצמו: רולו מרטנס, בטלן אמריקאי שכותב לפרנסתו ספרוני מערבונים זולים, נקרא על ידי חברו מבית הספר הארי ליים להגיע לוינה כדי לסייע לו בעסקים. הוא עולה על מטוס ומגיע לוינה הכבושה, הסובלת ממחסור ורעב, ושהשליטה בה מתחלקת בין בעלות הברית - האמריקאים, הבריטים, הרוסים והצרפתים, שמחלקים ביניהם את העיר ואת היממה. הוא מגלה שהארי מת בצורה מסתורית, וכן שהארי חברו הטוב היה קצת יותר מאשר הילד הכי מקובל בבית הספר שהוא זוכר, והיה מעורב בכל מיני עסקים אפלים של שוק שחור ופשעי מלחמה. האווירה היא של אובדן מוחלט של הכול: ללא חירויות, ללא שום יכולת לנוע ממקום למקום בלי אישורים והיתרים וליווי חמוש, ללא יכולת לתקשר עם אנשים אחרים בגלל אי ידיעת השפה, ללא יכולת להדליק תנור או לקנות סיגריות בלי תלושים וקיצבאות. על רקע זה רולו יצטרך לזרוק לפח את כל מה שחשב שידע על עצמו, על הארי, על מי הטובים ומי הרעים. אדם אחד נופל בואקום.
אחד הדברים המעניינים פה הוא שגרהם גרין בעצמו לא רצה לעשות פה שום דבר חוץ מאשר לבדר את האנשים ולגרום להם לקנות כרטיס לקולנוע. הוא התנגד (לא בחוזקה) לסיום שהבמאי העניק לסרט משום שלשיטתו זה היה סיום עגום וקודר לסרט שאמור להיות בידור קליל; סצינת הסיום ההיסטורית הזכורה מהסרט, ההליכה המלכותית של אלידה ואלי, בכלל לא היתה פרי עטו. ובעיקר, לא היה לו מושג באיזו סוגיה חברתית היסטורית הוא נוגע בעיסוק בשוק השחור של תרופות שהתנהל בוינה, שרק אחרי שנים הסתבר לו שהיה נקודה כואבת להרבה חיילים בריטים ואמריקאים שהיו מעורבים בו.
הכתיבה, כמו שנכתב בהתחלה, היא קצרה, תמציתית ופנימית; גרין לא ידע איך כותבים תסריט והחליט שקודם הוא צריך שיהיה לו ספר כמו שהוא יודע לכתוב, וזה נכתב בתור בסיס. התרגום ישן ולא מאוד מוצלח.
לסיכום: מקרה נדיר של סרט שיש לו ספר שנספח אליו, לא בדיוק לפניו ולא בדיוק אחריו. אני מניח שצריך לראות את הסרט קודם.

עוול היסטורי אנו עשינו וממשיכים לעשות לסופר הע-נ-ק דונלד ווסטלייק (הידוע גם בשם העט "ריצ'רד סטארק") שהוא לא מוכר בארץ. לא יודע מה גורם לו להיות כל כך אלמוני לקהל הישראלי, אבל מדובר באחד משניים-שלושה סופרי המתח הפורים שכתבו בארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים. אחרי שכתב את סדרת ספרי הפשע האלימים והקשוחים של הגיבור "פארקר", שודד הבנקים הקשוח והאלים (בסרט "פייבאק" שיחק אותו מל גיבסון ושינו את השם משום מה ל"פורטר"), הסופר החליט שהוא צריך שינוי. הוא ירד לבאר השכונתי ושם ראה כרזת פרסומת לבירת דורטמונדר, עם הסיסמא: "הבירה החדשה עם הטעם הישן." הוא החליט שזה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו: משהו חדש אבל עם אותו טעם ישן.
כך נולד ג'ון דורטמונדר, המאופיין שוב ושוב בספרים כ"בעל שיער בצבע שיער" (אמנות התיאורים העקיפים בספרות המתח האמריקאית היא גאונית).
אלה ספרי HEIST. לפני שהיו דני אושן וה-11 שלו, היו ג'ון דורטמונדר וצוות הטיפוסים שלו. דורטמונדר הוא גנב מקצועי, ופעם אחרי פעם הוא יוצא לבצע איזה ג'וב מורכב - הג'וב הבלתי אפשרי - תוך שימוש באסטרטגיה מסובכת, גאדג'טים מאולתרים, אקרובקטיקה, תחפושות, היפנוזה ומה לא. מה כבר יכול להשתבש בג'וב כזה? הכול. מה משתבש בפועל? הכול.
בספר HOT ROCK שהוא הראשון בסדרה, דורטמונדר נשכר על ידי מדינה אפריקאית עלומה לגנוב בחזרה יהלום עתיק ורב-ערך בעל משמעות היסטורית לאותה אומה. הוא יוצא לשורה של משימות מתוכננות היטב, וכל פעם היהלום חומק מידיו בגלל נאכס אחר. היהלום נופל, מתגלגל לפה, נבעט לשם, נבלע על ידי מישהו, נגנב על ידי צד ג', כולם רודפים אחרי כולם, ופעם אחרי פעם הוא צריך לחזור לשולחן התכנונים ולהרים עוד פעולה בלתי אפשרית.
השילוב של מותחן-פשע עם הומור הוא מקורי, לא פשוט לביצוע, ופה זה עובד ובגדול. מישהו חייב פעם להרים את הכפפה ולתרגם את ווסטלייק לעברית.

אג'נדה: כל הגברים אותו דבר. כולם אנסים, מטרידים וכו'.
שאלה: אז מה עם האחים שלנו, האבות שלנו, הבעלים שלנו?
זו השאלה שהספר בא להתמודד איתה, וחייבים להניח על השולחן את העובדה שזו לא שאלה פשוטה, שאלה נצחית וטעונה שהטיפול בה לעולם לא יכול להיות פשוט. אולי זו הטעות של הספר: שהוא מנסה לעשות מזה עניין פשוט.
התרגיל הספרותי של להיכנס למוחו של עבריין מין עלה ב"לוליטה" כמובן, ובצורה קצת יותר בנאלית ב"התפוז המכני", הוא עולה גם פה אבל פחות בהצלחה. הגיבור הוא פרופסור ארי גוטמן המכונה על ידי אשתו "גוטה" (נו, הרפרנס הזה הוא אפיון כל כך ברור שאחריו אין שום טעם לנסות להכחיש את האג'נדה שתוארה לעיל). הקטעים היותר טובים של הספר הם אלה שמנסים להיכנס למוחו המתמסכן, המתבכיין והכמעט-נוירוטי בחרדות וחוסר האונים שאופפים אותו. איש משפחה מסור, אקדמאי מוערך, אדם ערכי ורגיש, מוסרי ועדין, בעל כל התכונות החיוביות שסופרת היתה רוצה לייחס לגיבור הגבר שלה. אלא שביום בהיר אחד נופלת עליו כמו רעם הידיעה: סטודנטית שלמדה אצלו לפני שלושים שנה עומדת להאשים אותו באונס. הוא לא זוכר מזה שום דבר. איך זה יכול להיות? איך דבר כזה קרה למישהו כמוני?
העניין בספר שהוא מוכוון אג'נדה, זה מורגש ממנו מאוד מאוד חזק. הספר מגלגל מפה לשם את השאלה הזאת ובסוף עונה על השאלה בצורה מעודנת אך ברורה: כן, כל הגברים אנסים, גם האחים והבעלים שלנו שהם רגישים וחיוביים ואקדמאיים ובכיינים. בכל גבר יש את הזרע הזה שיכול לצאת כל דקה. ועל המסקנה הזו אני מניח שאפשר לדון עוד הרבה ומן הסתם עוד יידון בה הרבה, כי כאמור זו שאלה נצחית, אבל לכו תדונו בזה עם "דברים במדבר" שהמסקנות שלו הן שלו.
לגבי הכתיבה עצמה: התחושה הכללית שעולה היא שהספר כתוב היטב, אבל בכל זאת מלאכת מחשבת של כתיבה - זה לא. התיאורים ובמיוחד תיאורי הרגש והלך-המחשבה הם יפים, לא ארוכים מדי ונוגעים מבלי להיות משתפכים, אם יש גלישה לקיטש אז היא לגמרי ברמת המותר והמקובל, אבל מופיעים יותר מדי פעלולי-כתיבה בנאליים, שהתחושה היא שנועדו לעטוף את האג'נדה הבעייתית והכבדה בציפוי שוקולד שיקל לבלוע אותה. למשל, האישה "מתנשלת מהמעיל שלה" יותר מדי פעמים, כאילו הסופרת היתה קצת יותר מדי מרוצה מעצמה על הדימוי הזה. הגיבור מאופיין כ"גוטה" והמקום בו התרחשה עבירת המין לכאורה היא "עין שפן" - אפיונים פשוטים עד בנאליים, סגנון הדיבור של הדמויות הוא במשפטים ארוכים ומורכבים בעברית שאינה יומיומית ו(בלי ספויילרים) הספר מסתיים בפאנץ'-ליין מוזר שמטרתו לא ברורה. לא ברור האם הסופרת שונאת או אוהבת את הגיבור שלה; היא גם לא מצליחה לתעב אותו מבלי שזה יהיה גלוי וברור, כמו נאבוקוב לגבי הומברט ב"לוליטה", או לתת לו סימפטיה מסוייגת כמו אנתוני ברג'ס לגבי אלכס ב"התפוז המכני".

סדרת קרסון ריידר היא אחת מסדרות ספרי הבלש הארוכות והמוצלחות שלא תורגמו לעברית (ביחד עם לונגמייר, מריו בלזיק, האפ ולנארד, סטפני פלאם ועוד רבים וטובים), שלא כמו ידידיהם ג'ק ריצ'ר ומיירון בוליטר שהצליחו לקלוע לקהל הבינלאומי. זה הספר הראשון בסדרה, ואחריו תורגם "האספנים" אבל מעבר לכך צריך לחפש את הספרים באנגלית. וכמו שקורה בדרך כלל עם ספר ראשון בסדרה - הוא לא הכי טוב בה. תפקיד הספר הראשון הוא להציג את הדמויות, את ה-premise ואת מה שהספר עושה שמיליון ספרי מתח אחרים לא עושים, ומבחינה זו הספר הוא מוצלח. קרסון ריידר הוא בלש במשטרת מובייל, אלבמה, שמהווה חמישים אחוז מצוות מיוחד שתפקידו לחקור פשעים מטורפים ופסיכוטיים במיוחד. הוא התקבל לעבודה בתור סטודנט מצטיין לפסיכולוגיה אחרי שכתב תזה מבריקה על המוח הפסיכופטי. אלא שלבלש ריידר יש סוד אפל, שמסביר את מקור הידע האקדמי שלו בתחום: אחיו הגדול ג'רמי הוא אחד הרוצחים הסדרתיים האכזריים שפעלו בארצות הברית, והוא מאושפז במוסד סגור. וכשריידר נתקע בחקירותיו הוא מתייעץ עם המקור. זה סוד הצלחתו.
בשורה התחתונה נהניתי מהספר ורציתי לקרוא את שאר הסדרה. הספר מצליח לגעת בנושא הפיקנטי ובעל המשיכה האסורה של המוח הפסיכוטי, מבלי לגלוש לקלישאות או לצפוי (כמו דקסטר למשל), מספק מתח ופרטי חקירה אותנטיים ואמינים ודמויות מורכבות ומעוררות סימפטיה.

משפחת צ'נדלר, משפחה של חקלאים עניים בארקנסו, מתארגנת לעונת קטיף הכותנה. לוק צ'נדלר בן השבע חולם לקנות לעצמו בכסף שישתכר מעיל של קבוצת הבייסבול האהובה עליו, הסנט לואיס קרדינלס, וללכת איתו לבית הספר בשנה הבאה. אמא שלו חולמת לעזוב את החווה ולחיות בצפון. אבא וסבא שלו חולמים רק שיבול הכותנה יהיה מוצלח ויאפשר להם להחזיק מעמד עוד קצת, וסבתא שלו חולמת שדודו ריקי יחזור מקוריאה. לחווה מגיעה חבורה של פועלים שכירים, חלקים מ"אנשי הגבעות" וחלקם מקסיקנים, ואת אירועי עונת הקטיף ההיא לוק לא ישכח לעולם. שורה של אירועים שמטלטלים את סדר היום הרגיל יעמיסו על לוק שאלות וסודות וישנו את חייו.
רומן התבגרות על רקע תקופה בהיסטוריה של ארצות הברית שלא היתה כל כך מזמן, אבל בכל זאת התנדפה עם הרוח ונעלמה. עולם שבו אנשים עובדים את האדמה שלהם, מאזינים לרדיו ולא מכירים טלוויזיה, חיים בשביל לעבוד ועובדים בשביל לחיות, ומבחינתם בית צבוע זה משהו ששייך לעולם אחר. הבתים שלהם אינם צבועים, משום שאנשים כמוהם לא יבזבזו כסף על צבע. בית זו קופסה שגרים בה.
ג'ון גרישם אחראי במו ידיו לעיצוב והנצחת הז'אנר של המותחן המשפטי, אבל מה שהוא באמת אוהב לעשות זה לכתוב על שני דברים: אורח החיים בפינות קטנות של אמריקה, ובייסבול. הוא עשה את זה ב"מחוז פורד" וב-"קליקו ג'ו", ועושה זאת שוב ב"בית צבוע": רומן התבגרות על רקע ארקנסו הכפרית של שנת 1952. הסיפור מלא בפרטים ובדמויות שמעבירות את התחושה של החיים במקום ובתקופה, באופן שלא נופל מסיפוריו של וויליאם פוקנר. הדבר ששאלתי את עצמי לאורך כל הקריאה הוא מה היה קורה עם גרישם היה מהמר, ועושה פה תרגיל אמיל אז'אר או תרגיל רוברט גלבריית, כלומר מפרסם את הסיפור בשם בדוי; יש סיכוי לא רע שהסיפור היה מתקבל בתשואות כרומן ביכורים פורץ דרך.