מרתק מבחינת הסטוריה, ארכיאולוגיה ומתח, הדמויות בנויות היטב באופן שאין "רעים" ו"טובים". עם זאת חרה לי אי דיוקים, במיוחד במקומות שבהם מוזכרים היהודים (מגילות ים המלח ממש לא קשורות לאלכסנדר מוקדון וליהודי השומרון שמסתתרים במערות מהמוקדונים) וגם הסוף הקיטשי. רציתי למען האמת שהמוקדונים יביאו את אלכסנדר למוקדוניה והוא אכן יהפוך לנכס לאומי (סליחה על הספוילר) אבל אם אתם חובבי מתח בסגנון אינדיאנה גונס תקראו!

מהו המתכון לספר הרפתקאות (סטייל אינדיאנה ג'ונס) מוצלח?

המצרכים:
נושא שמצית את הדמיון - אלכסנדר הגדול/ גביע הקדוש/ אטלנטיס/ טמפלרים

גיבור ראשי עם נטייה אקדמית - ארכיאולוג/ פרופסור לסימבולוגיה/ היסטוריון.
*במידה ואין במלאי ניתן להחליף בסוכן FBI או סוכנות פדרלית פיקטיבית כלשהו, אך אז עליו להיות גברי, אך רגיש. בוכה בסרטים, אך יכול לנפץ גולגולת בהנף אגרוף.

סייד קיק נשית - אריכואולוגית/ מפענחת צפנים/ מומחית לשפות עתיקות. נשית, אך בעלת תושייה. שברירית, אך עצמאית. יפהפיה, אך לרוב לא מודעת ליופייה (בגלל האבק של החפירות).

ארץ אקזוטית - מצרים/ נפאל/ פרו, אך גם ארץ ישראל הולך לא רע.

אנשים רעים מאוד - קוראנים/ רוסים/ מקדונים/ אטאיסטים/ פונדמנטליסטים

חבר טוב של הגיבור הראשי - מקושר היטב/ עשיר כקורח/ חייב את חייו לגיבור.
*חייב להיפצע קשה בהגנה על הגיבור. לחלופין אפשר שיהפוך לבוגד ואז להרוג אותו.

וכמובן המצרך הכי חשוב: צופן כלשהו - חקוק על קבר/ מוסתר בציור/ נמשה ממעמקי הים.
*חשוב שיהיה בשפה אקזוטית ועתיקה למשל דמוטית, אך ניתן להחליף גם הצפנה כסדרת פיבונאצ'י.

הכנה:
העבר לדפוס את כל המצרכים, הוסף כמה רובי קלאצ'ניקוב, ג'יפים מתפוצצים, עמיתים שבוגדים, מרדפים.
אפשר לתבל בכמה נחשים ארסיים, מומיות ומטוסים פרטיים.
לא לשכוח קורטוב של מתח מיני.
ערבב היטב לטקסט קריא וקולח.

התוצאה יאמי - כמו לקרוא את אותו הספר שוב ושוב.

קודם כל, באתי עם המון ציפיות, סדינים ושמיכות לספר הזה, ולא קיבלתי אפילו כרית נוי זעירה כדי להלביש אותן עליה.
למרות שלא קיבלתי המלצה לגביו אלא סתם נפלתי עליו במקרה – היו לי ציפיות.
קודם כל, השם: הצופן האלכסנדרוני. תודו שזה נשמע כמו צופן דה וינצ'י.
דבר שני: הסטוריה. אני מתה עליה. לבבי מתרחב אם בגב כתוב שהספר עוסק בדברים שקרו פעם. כמה שיותר פעם יותר טוב.
דבר שלישי: לא זוכרת. אבל היה לי אחד.
אה, נזכרתי. הכריכה. אהבתי אותה מאד.
ועניין נוסף: המשולש "פרוזה" בקצה הספר, עוד משהו מרחיב לבבות.


אבל אז, כמובן, אכזבה קשה.
כתיבה שטחית. משעממת. נשמעת כמו דקלום מתמשך וחסר הטעמה.
דמויות שלא בא לך להתעסק איתן. משעממות. מונוטוניות.
לא ברור מה בדיוק הלך שם. היה לי יותר מידי בלגן בראש. לא הבנתי מי קשור למי, ואם אלנה אחות של נוקס למה הם לא מדברים, ואם היתה עוד אחות איפה היא, ולמה ההוא הרג את זה, האם איברהים הוא האחראי או מוחמד, למי שייכת הבת החולה - בקיצור, ייאוש.

לאחרונה, יותר מידי ספרים חוזרים למקומם בספריה בלי שאגיע אפילו למחציתם. מסקנתי היא כזאת: א. לא לבוא לספריה עשר דקות לפני הסגירה. ב. לא לבוא בלי הרשימה שהרכבתי בעזרת סימניה. ג. לא לטפח ציפיות. ד. לא זוכרת, אבל היה לי אחד.

אני זוכר לטובה את סדרת סרטי "אינדיאנה ג'ונס" – ה-"אקשן" העשוי-היטב בניחוח ארכיאולוגיה, מיתוסים עתיקים ואוצרות שלא היו מביישים שום טייקון. "הצופן האלכסנדרוני" הוא מעין מקבילה ספרותית לסרט "אינדיאנה ג'ונס": יצירה לא עמוקה במיוחד, סיפור עלילה אמין כמו אידי, דמויות גדולות מן החיים. ועם כל זאת – בילוי חביב למספר שעות.

הספר גרם לי לקרוא מעט על דמותו של אלכסנדר הגדול והופתעתי לגלות איזו השפעה אדירה הייתה לאיש הזה, אשר הקים אימפריה עצומת-מימדים ונחשב לאל בימי חייו וגם אחר-כך, והספיק כל זאת ב-33 שנים בלבד. הספר סגר חלקית גם חור נוסף בידע ההיסטורי שלי (המחורר כגבינה שוויצרית) בכל הנוגע לעם המקדוני ושאיפתו ארוכת-השנים לעצמאות.

מבחינה מבנית – כמו ספרי מתח רבים אחרים מסוג ה-page turners – עלילת הספר מורכבת ממספר קווי עלילה הנשזרים זה בזה בסנכרון מיומן. כל פרק מפתח קו עלילה כזה עד לשיא של מתח, ואז מתחיל פרק חדש אשר "פורק" את המתח אשר "נצבר" בקו עלילה אחר ומפתח אותו עד לשיא חדש. טכניקה ידועה אבל יעילה, שיש לה מקבילות גם בסדרות טלוויזיה ובקולנוע.
לסיכום – לא עמוק, אך מהנה ובעל ערך-מוסף היסטורי קל. מה רע?

ויל אדמס צריך לשקול לעשות הסבה לענף הבנייה , כי למרוח ולטייח הוא יודע יפה מאוד והיות וגם אינו יודע לבנות מתח אז אולי הוא יצליח לבנות משהו אחר !
כמו בספר שלו , צופן הפרעונים , גם כאן הסופר כותב מספר אירועים בכל פרק ושוזר אותם במהלך העלילה , הבעיה שרוב האירועים אינם מעניינים ו/או סוחפים מה שגורם לך לתהות לא פעם במהלך הקריאה מה יש עכשיו בטלוויזיה !

אני אוהבת ספרי מתח ואני אוהבת היסטוריה. אלה שני דברים שאך טבעי שיתחברו יחד.
אבל אני לא אוהבת ספרים שמנסים להיות "צופן דה וינצ'י". זה משעמם, זה מיותר ואף אחד לא נופל בזה.
"הצופן האלכסנדרוני" מספר על ארכיאולוג שבורח מכולם תוך כדי שארכיאולוגים עמיתים מגלים תגלית גדולה על אלכסנדר מוקדון. כמובן שעד הסוף אנחנו לא יודעים ממה הוא ברח, כמובן שיש ארכיאולוגית בסיפור, שלא יודעת את כל האמת וכמובן שיש את הbad guys. אבל שום דבר מזה לא עובד.
הכתיבה לא מעניינת ומשאירה אותך במתח והכל קורה בצורה פשוטה מדי.
אני חושבת שלכתוב ספר ולהכניס לתוכו המון מידע במעט מאוד מילים זה ככל הנראה כישרון, אבל כאמור, לדן בראון יש אותו ולרבים אחרים אין.
זה כבר קרה לי בעבר, עם "אחוות התכריך הקדוש", ספר נוסף שמנסה להיות צופן דה וינצ'י אבל נכשל חרוצות. שנאתי כל שנייה ממנו אז, ולכן נטשתי את הספר הזה בעמוד 170. אני עובדת על העניין הזה של לא לבזבז את הזמן שלי על ספרים שלא שווים אותו.
המחשבה שהייתה לי כשהגעתי לעמוד 169 הייתה: "האם כשאסיים את הספר, אזכור בעוד שנה על מה הוא היה?"
התשובה הייתה לא.

כשראיתי את השם של הספר, הייתי בטוח שזה ספר מתמטי כל שהוא. כמו ספר על עולם המספרים או על קריפטוגרפיה. כשהתחלתי לקרוא הבנתי שאני בתוך ספר שנקרא בדיוק כמו שצופים בסרט פעולה מותח על כל המרכיבים הטובים והרעים שישנם בסרטים כאלו.
אבל למרות האכזבה שזה לא ספר כזה מורכב המשכתי לקרוא אותו כי העלילה די מסודרת בצורה מותחת ועל זה אין לי ויכוח.
קצת הפריע לי הקלילות שבה מצאו לפתע את הקבר לקראת סוף הסיפור. כאילו שהסופר רצה כבר לסיים את הספר.
ספר די סוחף וקליל. אם אתה מחפש היסטוריה מדוקדקת ולעומק, לא תמצא פה. אם אתה מחפש מתח עלילתי ואקשן יש פה בשפע ובצורה מעולה. אבל מה שהכי אהבתי היתה העובדה שאין עלילות ודמויות מיותרות. זה כ"כ תענוג לקרוא בצורה כזאת שאתה לא נרדם באמצע הספר כפי שכבר קרא לי עם לא מעט עם סופרים אחרים וריבוי פרטים לא רלוונטים שדוחפים לסיפור.

"הצופן האלכסנדרוני" הוא ספר מתח סוחף
על קבוצת ארכיאולגים המחפשים את קברו
של אלכסנדר מוקדון במצרים. לספר יש את כל
המאפיינים של מותחן היסטורי טוב בעיניי:
סיפור רקע בנוי היטב, דמויות אמיצות
ונועזות, זוג אוהבים וסוף צפוי למדי.

ספר טוב וקליל להעביר איתו את הסופ"ש.

ולכל המשווים בין ויל אדמס ודן בראון,
אין כאן מקום להשוואה בכלל. ויל אדמס
לחוד ודן בראון לחוד ...

הצופן האלכסנדרוני, ויל אדמס
סוגה: מותחן בגרוש
במילה אחת: עדיף לקרוא על אלכסנדר מוקדון בויקיפדיה
דירוג: 2 כוכבים

בקצרה: "העניין היה שמאז ילדותו קיננה בו מעין תחושה של שליחות גורל: יום אחד ימלא תפקיד חשוב בחשיפת קברו של אלכסנדר. והבוקר, כששכב ער במיטתו, חזרה אליו התחושה ההיא, אמונה עמוקה שזמנו הגיע." -- 318 לפני הספירה: אלכסנדר מוקדון נקבר בכבוד השמור לאלים בקטקומבה שאולמותיה הענקיים גדושים באוצרות של זהב ויהלומים. קברו – אחד מפלאי העולם העתיק – נעלם בחולות הזמן. כך היה אמור לנוח לעד, אלא שהזמן אינו חומל על איש. שנת 2007: הארכיאולוג התת-מימי דניאל נוקס שקוע בחיפושים אחר הזהב של אלכסנדר במדבריות מצרים. בעקבות חשיפה של קבר עתיק הוא מאמין שמצא רמז לגילוי שהוא חותר אליו זה שנים. אבל התגלית המרעישה מעוררת שני מתחרים נוספים המחפשים גם הם את הקבר ואת האוצר הטמון בו, והם לא יהססו להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותם כדי לסלק את נוקס מדרכם.

מתח: מתאים ברמתו לספרי ילדים. הספר נכתב כהכלאה בין ספר מתח לספר היסטוריה. המתח כנראה נשאר בעבר הרחוק.

טכנולוגיה: של שנות האלפיים המוקדמות, אפילו מוזכר מודם בספר.

אלימות: אין (אלא אם כן כמה יריות ופגועים נחשב לאלימות).

PG: לא מתאים לבני נוער. הסופר שילב כמה סצנות שהופכות את הספר למבוגרים בלבד ולדעתי זה פספוס. הספר ברמתו מתאים לנוער למעט אותם תיאורים.

מתאים ל: נסיעה משמימה באוטובוס דחוק.

קריאה חוזרת: לא

ספרים נוספים בסגנון (שקראתי): הרבה ספרי מתח סתמיים.

סיכום: לא קראתי ספרים כגון פרסי ג'קסון וחשבתי שנתקלתי בספר בסגנון המתאים למבוגרים. עם זאת, הספר מאכזב כיוון שאינו מצטיין במתח ואינו מצטיין בתיאורים היסטוריים. עדיף היה להקדיש רבע שעה בקריאת ערך בויקופדיה על אלכסנדר מוקדון (למה קראו לו מוקדון אם הוא הגיע ממקדוניה).
הספר בנוי מפרקים קצרים להרגיז עם תתי פרקים עוד יותר קצרים להרגיז. בממוצע, כל תת פרק נמשך עמוד עד שניים. הסצנה קופצת מהר מידי בין מקומות ודמויות. כנראה שהוא כתב לעצמו תסריט ולא ספר.
ספר מאכזב שניתן לקרוא רק בהיעדר משהו אחר לעשות (למשל, בתקופת הקורונה).