"החפצים של קליין?" סקרו אותה זוג עיניים צרות, חשדניות, מבלי לאפשר לדלת הבית להיפתח יותר מסדק צר, "הכול נמצא שם, בארגזים שבמחסן".

"מרגרט ותיאודור גוטמכר", כך טען שלט העץ הנעוץ ברשמיות על גבי הדלת המכבידה. משהו בנוכחותה של לִיאַה, העומדת בשבריריות כלשהי כשמעל גבה תלוי תיק טיולים ענק, עורר בה – בבעלת הבית -רוגז. מוזר, לכאורה הייתה אמורה לשמוח, סוף-סוף יעלה בידה להיפטר אחת ולתמיד מן הארגזים המטרידים, אלא שניכר כי קוצר הרוח והציפייה הארוכה עשו את שלהם.

"סוף-סוף טרח מישהו מכם להגיע", מלמלה בזעף ובמבטא גרמני כבד, "אני מחכה לאחד מכם, הקליינים, כבר יותר מדי זמן".

נבוכה למדי התלוותה ליאה אחריה, לעבר המחסן, בצעדים מהוססים.

"את יודעת, אנחנו חיים בקליפורניה" ניסתה להצטדק "לא כל-כך יוצא לנו להגיע לישראל".

מרגרט העבירה בה מבט סוקר, מודדת אותה מכף-רגל ועד ראש: צעירה, בשנות העשרים המוקדמות לחייה ככל הנראה, קטנת קומה וזרועת נמשים. משהו בסומק העז המתפשט על פניה הזכיר בדמיון כלשהו את תווי פניה של בעלת הבית הקודמת, כפי שנחקקו בזיכרונה.

מוזר, חשבה לעצמה, אלמלא מבטאה האנגלו-סקסי לא היה עולה בדעתי שאיננה ישראלית.

"מדוע לא הגיע אביך?" המשיכה בזעף, "והרי הגיע לפה בעקבות..."

ליאה נשכה את שפתיה, חושבת על נסיעתו הפתאומית של אביה, בעקבות פטירת אמו, שממנה שב מכונס ושותק, מבלי להכביר במילים.

"אני מתארת לעצמי שהוא היה עסוק מדי מכדי להגיע לכפר-אפריים..."

"היה עליו לאסוף את החפצים מיד לאחר הפטירה" פסקה מרגרט בטון נחרץ "הבית הזה בבעלותי, כפי שבוודאי ידוע לך, מזה שלושה-עשר חודשים. איני רואה כל סיבה לדחוק בין חפציי המרובים את ארגזיה הישנים של בעלת הבית הקודמת" ולרגע התרכך קולה, כמו גילתה באקראי שאין הצדקה לבטא, עד כדי כך, חוסר רגישות, "אני מתכוונת לגברת דבורה קליין המנוחה".

שמה של הסבתא, מרגע שהוזכר, גרם לה לליאה שתשך את שפתיה מבלי משים. מדוע לא הגיעה בעצמה ללוות אותה בדרכה האחרונה, דקרו המחשבות בעוקצנות, איזה תירוץ היה לה באותו הקיץ שלא להגיע?

"הנה חפציה" הצביעה מרגרט לעבר מספר ארגזי קרטון ישנים המונחים ברישול בקצה המחסן.

זה הכול? התגבר לו הסומק - על המעט הזה היה צריך שיצא כל הקצף?

"את חושבת שתצליחי לקחת איתך את כל אלה?" המשיכה מרגרט בחשד, כמו חוששת מתירוץ נוסף שיאלצה להחזיק בארגזים הללו עוד, בעל כורחה.

ליאה החלה מוציאה, בכבדות מה, חפצים אחדים, מקרבת אותם לאפה כמו תוהה על טיבם. בגדים ישנים ומדיפי ריח היו אלה, סוודרים דקים בגוון חום, גרבי צמר ישנות, זוג משקפיים בתוך קופסת ברזל מעלת חלודה. כל-כך מעט, תהתה, מי יודע, מה מתוך כל אלה יחזור איתה לקליפורניה ומה יסולק אל פח האשפה הקרוב...

"אל תשכחי את זה" נשמע שוב קולה של מרגרט העומדת מאחורי גבה, ממשיכה לבחון את כל תנועותיה כמו מוודאת שלא תגע חלילה בחפציה שלה ודוחפת לעברה קופסא נוספת אשר הונחה בחשאי מאחורי האחרות.

"נא להעביר לידי אריה קליין" רשום היה על אחד הצדדים, כאשר בשורה שמתחת, באותיות קטנות וציוריות, פורטה תכולתה: "מסמכים, מכתבים, זיכרונות".

לרגע ניצתה הסקרנות ובערה בה כאש: כרונולוגיה משפחתית? סיפורים מן העבר? זיכרונות שמדיף מתוכם ריח של סוד? לא! פסקה בהחלטיות, כשהיא מנסה להתנער מקורים בלתי נראים של איזו הרפתקה חדשה.

"מה השעה?" קראה לפתע, בדאגה.

המחוגים שעל גבי השעון הענוד על פרק ידה של מרגרט אותתו לה כי כבר שלוש. בזריזות רבה ניסתה לאחד את הפריטים המעטים שבחרה לקחת עם חפציה שלה כשאת קופסת הזכרונות עטפה בזהירות, כמו חוששת שתינזק. אין זמן עוד להתעכב, התנשפה בדריכות, בעוד שעות אחדות עומד הרי להמריא המטוס...

"אולי ידוע לך כל כמה זמן מגיע האוטובוס היוצא לכיוון המרכז?" הפנתה זוג עיניים שואלות.

"לאן את צריכה להגיע?"

"לנמל התעופה".

גברת גוטמכר לא הסתירה את הפתעתה.

"מה, את רוצה להגיד לי שאת הביקור הזה שמרת כל העת עד לרגע האחרון של החופשה שלך?". נימת ביקורת נשמעה בדבריה האחרונים והיה בה, במידת מה, מן האמת. אלמלא חזר אביה של ליאה והאיץ בה שתיסע אל כפר-אפרים, כדי לאסוף את חפציה האחרונים של דבורה, ולו רק בכדי "שיפסקו הטרוניות והמכתבים הזועמים הנשלחים שוב ושוב מהגברת ההיא", לא הייתה מרחיקה דווקא עתה, ברגע האחרון, אל צפונה של הארץ.

החופשה הייתה עמוסה מדי, גם ככה. כנסי אמנות מחייבים, חילופי סטודנטים, התלבטות גורלית אם להמשיך את הלימודים פה, בישראל, או לחזור ללימודים במגמת האדריכלות שבהרווארד, אם להמשיך ולהרחיק לטיול נוסף במזרח התיכון או לחזור הביתה. אמא דחקה, אבא שלח רמזים עבים ומעבר לכל חולל הזמן את שלו ומועד הטיסה לא אפשר להמשיך ולהאריך בהתלבטויות.

עתה, לאחר שהחפצים המטרידים סולקו סוף-סוף מהמחסן, נדמה כי חל שינוי בגוון פניה של גברת גוטמכר וקולה כמו התרכך לו פתאום.

"את יודעת, הקופסה הזאת הייתה חשובה בעיניה", אמרה.

"איך את יודעת?" ננעצו בה זוג עיניה של ליאה, בחשדנות.

"גברת קליין מכרה לנו את הבית חודשים ספורים לפני מותה" המשיכה מרגרט, "היא ביקשה לעבור לבית אבות סעודי אך לא הצליחה להחזיק בו מעמד".

"איך נראתה בחודשים האחרונים לחייה?" תהתה ליאה בקול, מתכווצת מחדש לנוכח העובדה שבחרה שלא להיות כאן, לצידה של סבתא, בשעותיה האחרונות.

"אני זוכרת שידיה רעדו כאשר נגעה בקופסה הזאת" הודתה מרגרט בגילוי לב פתאומי "היא דרשה ממני במפורש שלא תינתן לשום ידיים זרות".

"ידיים זרות?" גיחכה ליאה "אלו ידיים עוד ירצו לגעת בחפצים שלה? מלבד אריה, בנה היחיד, לא נשארו לסבתא עוד קרובים".

"תתפלאי, דווקא הגיע לפה מישהו שהתעניין".

"מישהו?" הופתעה.

"מה היה שמו..." התאמצה מרגרט להיזכר, כשהיא שולפת פנקס מכיס חולצתה ומעלעלת בדפיו.

ליאה התבוננה בה מהופנטת, סדר ייקי מופתי שכזה עורר בה תדהמה.

"הו, הנה מצאתי - אברימי סופר, כך קראו לו" אמרה מרגרט בקורת רוח.

"אברימי סופר? מעולם לא שמעתי את השם הזה. מה הוא רצה?"

"הוא טען שהוא קרוב משפחה, הצטער לשמוע שגברת קליין איננה עוד בין החיים ושאל אם השאירה מסמכים כלשהם... כמובן שלא מסרתי לו כלום" משכה בכתפיה בנחישות "אפילו לא רמזתי על קיומה של הקופסה והרי זו הייתה דרישתה המפורשת של גברת קליין, שהקופסה תימסר אך ורק לידיים מסוימות".

סומק עז עלה שוב בלחייה של ליאה, כשהסקרנות ניצתת בה מחדש.

"אברימי סופר?" מילמלה שוב ושוב את השם, מנסה לרענן איזה רסיס של זיכרון, שמץ של סיפור. לא, השם הזה לא הוזכר מעולם באוזניה.

"הנה, זהו מספר הטלפון שהשאיר" המשיכה מרגרט, תוך העתקת הדברים הרשומים אל פיסת נייר.

"מה אעשה עם זה?" קראה ליאה ביאוש, תוך שהיא נאבקת בתוכה עם יצר הסקרנות הנעור וצף, "אני עוד רגע חוזרת הביתה..."

"לפי מה שהבנתי מאותו בחור צעיר" המשיכה מרגרט, כשהיא מושכת בכתפיה ומתעלמת מההערה, "היה לו חשוב מאד לפגוש אחד מכם, ילדיו של אריה - מי מכם המגיע ראשון אל הארץ" השתתקה לרגע, כחוככת בדעתה אם להמשיך ולספר, "הוא טען שישנם דברים הקשורים במשפחה, שכדאי לברר".

המשפט האחרון מילא את ליאה בדריכות מה. אלו דברים אירעו שחשוב לברר? האם אבא יודע מכל זה? מדוע הוא בוחר להחריש?

לרגע מוללה את דף הנייר בין אצבעותיה, רועדת במעט כמתוך חשש מהסיפור הגנוז מתחתיו – שמא ראוי בכלל לעוררו מחדש? וברגע אחר התעשתה.

"לא כדאי שישאר אצלי הפתק הזה, מפוזרת שכמותי תאבד אותו צ'יק צ'ק. עדיף שיהיה רשום בעוד מקום... אולי על גבי הקופסה".

העובדה שמישהו בלתי ידוע, הטוען שהוא קרוב משפחה, מחפש אותה עורר בה מתח עז. הסקרנות ביקשה להציף, כפי שפעמה בה כאשר היתה ילדה ומנגד עמדה עובדת המציאות, הנסיעה הביתה, הלימודים והתוכניות. לא! התנערתי בן רגע, הטיול הזה נגמר, אין עוד מקום להרפתקאות.

בזווית עיניה זיהתה רכב גדול ואדום, המתקרב תוך כדי עננת אבק אל התחנה שבכניסה אל הכפר.

"כן, זה האוטובוס שלך!" אישרה מרגרט "הוא מתעכב כאן כעשר דקות ונוסע. כדאי לך לתפוס אותו, כיוון שהבא אחריו יגיע רק בעוד מספר שעות".

הספסל האחרון ריק היה מיושבים. הוא הזמין אותה להתכרבל בתוכו, לאסוף פנימה מחשבות, לכבוש בליל של רגשות הומים. ליאה בחרה להתעלם במכוון מהמבטים הננעצים לעבר תרמילי המגושם, מלחשוש החיילים שבמושב שלפניה, מאיתותי המכשירים הניידים הנשלפים ללא הרף ומהערותיו של הנהג, אשר בחר בתחילה להסביר לה באנגלית עילגת עד שהבין ששפתו נהירה לה היטב.

כיצד ניתן יהיה להפנים את מהלך הפגישה האחרונה והבלתי צפויה שבכפר אפרים? היד נשלחה מאליה אל הגיליון החלק ועפרונות השרבוט, כמו מגששת ומבקשת לדבר בשפתה שלה, שפה של איור.

עיניה של ליאה נעצמו שוב ושוב בכדי להיזכר. להיזכר ולרשום.

הצריף של סבתא שהוסב לבית, על אף דייריו החדשים, לא השתנה בהרבה. חלונותיו משורטטים במשקופי תכלת, מבורזלים בסורגים, רק וילונותיהם התחלפו ואינם עשויים עוד תחרה קטיפתית כשל סבתא. המחסן הישן שבנה סבא אהרון נשאר כשם שהניחו, לפני שהסתלק. היא הייתה ילדה קטנה כשעוד נכנס ויצא מתוכו, מטפח בגאווה את כלי העבודה המרובים. עתה מלא הוא באבק ואפרורי מאי פעם, עמוס בחפציהם של בעליו הנוכחיים.

מדוע נמכר הבית? גאתה בתוכה לרגע התמיהה, הרי אפשר היה להשאירו לאחד מאיתנו, האחים, בקי, ג'ונתן, רון... לא, לאף אחד מהם לא עלה רעיון שכזה, להגיע לישראל כדי להשתקע בה ואפילו לתקופת מה. לאף אחד... חוץ ממנה, אולי.

רוח פתאומית הגיחה לרגע מן החלון שלצידי, תוך שהיא מרפרפת קלות בדפים המשורבטים, אחד לאחד.

את הציור האחרון רשמה הבוקר, בתחנה המרכזית של תל-אביב, בניסיון לקבץ עשרות זוגות רגליים מסונדלות, קרחות מבהיקות הנוטפות אגלי זיעה, טפיפות רגליים ממהרות, אישונים קצרי סבלנות ומנות פלפל הנאחזות בין אצבעות רוטטות, והכול תחת קורת גג אחת.

ציור נוסף אל מול ים התכלת המזרח תיכוני, אשר נקטע בשל אותה שיחת טלפון נוקבת עם אבא, כזאת שתומצתה במשפטים אחדים: "אבא לא מבין. הוא לא מוכן לשמוע על אפשרות כזאת, שאמשיך את הלימודים בישראל. הוא רוצה אותי שם, בהרווארד, קרוב אליו, כי כאן מסוכן. אוטובוסים יכולים להתפוצץ. טרור בדרום, מהומות בירושלים. איך אסביר לו?"

תחושת עצב החלה גואה בה מחדש לזכר אותו ויכוח שהסתיים כמו אלה קדמו לו. נוף גלילי מיוער התחיל מתנדף מבעד לחלון, כשהוא נצבע בצבעי מתכת רמזוריים, סואנים, אספלטיים, המרמזים על קירבתם של גוש ערי השפלה. בעוד שעות אחדות כבר לא תהיה פה. אבא ניצח לכאורה, היא איננה נשארת ולא נותר כל פתח למילוט.

"כל הציורים האלה שלך?" נשמע מאחוריה קול דק נפעם וסקרני. נערונת קצוצת שיער היתה זו שהתיישבה קודם לכן לידה ועל אוזניה זוג אוזניות.

"כן. זאת המצלמה שלי" חייכה ליאה, מתורגלת בהערות שכאלה, "ככה אני מתעדת דברים שקורים לי, כמו סוג של משקפיים".

"וואו" המשיכה להתפעל "איך עושים את זה?"

"צריך לעצור הכל, מדי פעם ולהתבונן" נשמעתי לרגע כמו אחד מאותם פרופסורים של הרווארד "תוך שאני נותנת לאצבעות חופש פעולה, עד כמה שניתן".

"ומה עם קצת צבע?" המשיכה לשאול.

"צבע?"

"זה נראה קצת עצוב, אפרורי שכזה, כשזה רשום רק בגוון אחד".

ליאה השתתקה, מחוייכת, כמו נתפסה על חם. כאלה הם המשקפיים, חשבה לעצמה ללא אומר, אלה שמבעדם מתבוננת היא בעולם - חד-גוניים שכאלה, בעלי צבע אחד – חום, אפור, ירוק ולא יותר מזה.

פיהוק רחב עודד את ליאה לנסות ולהרדם אלא שסקרנות מסויימת חיטטה בתוכה, מבלי לתת לה מנוח. מה יש שם בקופסה? צרור מכתבים המאוגד בגומייה ישנה הונח לו שם, טמון בתוך מעטפה חומה ושברירית.

מכתב ראשון נשלף, צהבהב ושברירי, אשר נרשם לאחת המכונה חנה. מי הייתה חנה? ליאה נסתה להיזכר בסיפוריו של אבא, האם מדובר בסבתא הגדולה ההיא מירושלים? הכול ישן ומתפורר, נדמה כי אצבעות הזמן טרחו לנגוס ברעבתנות, לצבוע בצהבהבות, לטשטש פה ושם את הכתוב אך לא בכדי לכלות. משהו נשאר, למשך כל הזמן הזה, כמו המתין במיוחד בשבילה, שתשב ותקרא.

לקרוא? לא, לא עכשיו. המכתב קופל והוחזר למעטפה ואילו צרור של תמונות נשלף במקומו. משהו בחזות האנשים הרצינית הזאת, האפרורית למדי ומנוגדת לחיוכים המלאכותיים האופייניים לתמונות בנות ימינו, משך אותה להביט. באחת מהן זיהיתה את דמותו של סבא אהרון, כפי שהצטלם בצעירותו, מגולח וחבוש בכובע קסקט, כשבין ידיו מעדר וסביבו שדה חרוש. לרגע ניסתה לקרב את התמונה לאפה, לחוש בריחה, כמו מצפה שריח השדה המהול בזיעת בגדיו של סבא יגיח גם הוא איכשהו מתוך התמונה.

מתוך תמונה נוספת חייך לעברה תינוק שמנמן. מוישיק, כך קראו לו כנראה, על פי מה שצוין בצידה האחורי בתוספת ראשי תיבות תמוהים "ת"ש עד תש"ב", כמו קוד צופן סודי ובתמונה שלישית ישב בחור משופם, כשהוא רכון מעל שולחן עבודה ובידיו כלי ריתוך מבורזל. מבטו טרוד, תשומת ליבו מופנית למעשה ידיו, תוך התעלמות מכוונת מהעובדה שמצלמים אותו. מאחורי התמונה לא הוזכר כל תאריך או שם. מי היה? האם עדיין חי, האם השאיר אחריו ילדים? דמות אנונימית בחתימת שפם.

לרגע הציצה ליאה בפניה של קצוצת השיער היושבת לצידה. על פי הבעת פניה, ניכר שהיא מרותקת על ידי איזו הרפתקה מתוך הספר שהיא קוראת. תחושת חוסר נוחות חלפה בה, בליאה, בעוד שעות אחדות יהיה עליה לעמוד על גבי מסלול המראה חד-כיווני. לא, חשבה, שרק לא תנסה לצוד אותי הרפתקה נוספת...

"נפל לך משהו. זה שלך?" גבו של החייל היושב מלפניה הפך בן רגע לקול אנושי ולפנים ארוכות, תוך שהוא מנפנף באחת התמונות שנפלה בטעות.

"אה, תודה" מלמלה. כיצד נשמטה מבלי שתרגיש? זוהי תמונה נוספת של קשיש הרכון מעל שולחנו ונועץ בי זוג עיניים כהות ונוקבות. הפנים מוכרות, מוכרות מדי. האם זהו אברהם, אברהם הירש? תצלום דומה לזה מצאה פעם מזמן באחד מהאלבומים המצהיבים והישנים שבארון.

סיפוריו של אבא צפים ועולים, כמו חלקי פאזל הנרקמים אט-אט לכדי תמונה אחת: הסב והסבתא הירושלמים שלו, חנה ואברהם הירש, שומרי מסורת היו שעלו בצעירותם מהרי הקרפטים שבהונגריה. שניהם נפטרו עוד הרבה לפני שנולדה, כמעט ולא הוזכרו בסיפוריה של סבתא דבורה, בתם. לא, אין פלא בכך, מאז ומתמיד הייתה חסכנית בזיכרונותיה. גם כאשר הייתה מפצירה בה בקי לספר נותרה מתעקשת: "אין טעם להכביר במילים כאשר יש כל-כך הרבה מה לעשות".

אותה תמונה חמורת הסבר של אברהם הוסבה לגלויה, כך העידו המשפטים הספורים הרשומים מצידו השני של הנייר. התאריך העברי לא אמר לה כלום, אולם לפי השוליים המצהיבים סביר היה שנכתבה לפני זמן רב. למי נשלחה? החווירה בן רגע. הכתובת הרשומה בה הייתה בפירוש כתובתם הקודמת בלוס-אנג'לס והנמען הוא, לא פחות ולא יותר אביה, אריה קליין.

"אבא? זה לא יתכן". מלמלה לעצמה. קשה להאמין שאי פעם קרא בה, ספק אם בכלל הגיעה לידיו.

"אריה היקר, האם שלומך בטוב?" נכתב בה "חוששני שלא אזכה עוד לראותך כיוון שליבי חלש ומאותת לי כי ימיי ספורים. על כן, אני מרהיב עוז ומבקשך בלב דואב את בקשתי האחרונה".

הנשימה נעתקת, היד נרעדת, הלב נדרך. ככה פתאום, נשלפת לה מין צוואה שכזאת, על הכביש המהיר והסואן שבדרך לתל-אביב.

"חזור, חזור אלינו אריה, אל ארץ ישראל. אל תשקע שם בגלות" ממלמלות השורות "שלא תסואב נשמתך היהודית, שלא תסנוור מהשפע, שלא יחלחל מהריק הזה אל לבך או אל לב צאצאיך. אני מבקש ממך לחזור אלינו, אל הקודש. נשארו פה מספיק פצעים לרפא, כאלה שטרם נמחו. מי ייתן ותיושב המחלוקת המשפחתית, אם לא בחיי הרי שלפחות לאחר מותי".

על איזו מחלוקת דיבר? פצעים שטרם נמחו? שפתו חידתית מדי, לא לגמרי מובנת אך נדמה כי יש בה מידע טעון. ברור היה לה לפתע כי מישהו מנע במכוון מהמכתב להגיע ליעדו, כמו חשש מהמידע הרמוז בו וחש צורך לטשטשו. מי יעשה דבר שכזה? כנראה שלא הצליח, הנה - הדברים צפים מחדש על אף המרחק הרב בשנים ואולי... זו הסיבה שאותו אברימי סופר מחפש אחריה. האם זהו באמת "הדבר החשוב" שאותו הוא מבקש לברר?

בן רגע עולים וצפים הספקות מחדש. איך אפשר לעזוב את הארץ ולהשאיר מאחוריה מסך לוטה ערפל שכזה? מי עוד יכול לברר את כל זה מלבדה? כביש האוטוסטרדה המשמים, הנשקף מהחלון, לא יכול היה לכבות את האש המלבה בתוכה, עוד ועוד.