קלע הכשף הוא ראשון בסדרה של ספרי פנטזיה לנוער. הגעתי אליו בתקופה שבה אני בודק כל מיני סדרות פנטזיה לראות אם הן מעניינות אותי לקריאה או שאפשר לוותר. והספר הזה לגמרי ריתק אותי בסיפור שלו.
הסיפור הוא סיפור פנטזיה משובח, הוא כתוב בצורה ממגנטת, עם דמויות מופלאות, עם תיאורים מעולים של קסם, של נוף, של דמויות ורגשות ולמרות שהדמות הראשית בו היא נער, ובדרך כלל זה מביא איתו כתיבה שמותאמת יותר לבני נוער, מצאתי בו המון עומק ובגרות שבהחלט ראויה לעולמות פנטזיה בעיניי.
דה קסטל כותב נפלא, הוא מציג עולם קסם עם חוקיות מרתקת, עם סטייל מיוחד, עם תיאורי מקום ובמיוחד תיאורי קסם מרגשים, והכי טוב היה החיבור הבין אישי בין הדמויות שלפעמים מרגיש יותר מידי נדוש אבל החיבור כאן היה מרגש.
אהבתי גם את נגיעות ההומור ואת הרומנטיקה החיננית, ובמיוחד את הקשר בין ההורים ולילדים.בקיצור, סיפור טוב, מהנה, מעניין, מרגש, מלא אקשן וחיבור טוב לדמויות.
תהנו...

קניתי את הספר הזה לפני כמה שנים, כמובן בעיקר בגלל הכריכה שלו. מהציור עם רקע קלף, הסמלים המגניבים שמקיפים את הכריכה ועד לדפים שצבועים באדום. קלע הכשף כאילו עושה הכול כדי למשוך תשומת לב. ניסיתי לקרוא את הספר אבל אחרי שני הפרקים הקצב האט וזה שיעמם אותי אז הפסקתי לקרוא את הספר לדי הרבה זמן. לפני כמה זמן התחלתי לקרוא את הספר מחדש ואחרי הפרקים הראשונים הבנתי שקלע הכשף הוא יותר מהכריכה שלו. סיימתי את הספר אתמול ויש לי כמה מחשבות. יהיו קצת ספוילרים.

שקראתי את הפרקים הראשונים היה לי את הרושם שהספר היה על איך קלן עולה בדרגות של הבית ספר ומצליח במבחנים בעזרת שקרים ומניפולציות כמו בקרב בהתחלה. מסתבר שהספר הולך בכיוון מאוד שונה ומעניין. משהו מגניב בקלע הכשף זה ככל שקוראים מבינים שאין בהכרח צד טוב בסיפור כולם ואפילו קלן פשוט עושים מה שהם מאמינים שהוא לטובה.

אז לגבי רייקס(החתול על הכריכה) לא אהבתי את זה שהוא מדבר. הסופר עשה עבודה ממש טובה בלהעביר את הרגשות שלו לפני זה והייתה לחייה אצילות מסוימת שנעלמה מייד אחרי שמבינים מה הוא באמת חושב ואומר. ואפילו שפחות שנאתי את זה אחרי הפעמים הראשונות שהוא דיבר כי הוא באמת די מצחיק זה עדיין מיותר לדעתי, קלן(בראש שלו) ופריוס סיפרו מספיק בדיחות בכוחות עצמם. היה אפשר לעשות שקלן פשוט היה מרגיש את המחשבות הכלליות של רייקס כמו שהוא פגש אותו בהתחלה בלי שרייקס אשכרה יומר דברים, אני בטוח שהיה אפשר לגרום לזה לעבוד. גם היה קצת מוזר שמשתמשים בקללות מתונות כמו "מנוול!" ו"לעזאזלים" ואז רייקס פותח את הפה וממש מקלל.
טנאט הייתה דמות שחשבתי שיעשו איתה יותר. בקרב הראשון לא נראה שההפסד מול קלן תיסכל אותו והראו שיש לו גם חיבה לאחותו(שלא הוזכרה אחרי זה) אכזב אותי לראות שהוא בשוט נשאר בריון גנרי עד סוף הספר

אוקיי ספוילרים: הדרך שבה קלן מביס את ראמת בעזרת הדם של צ'יטרה דיי בא משום מקום, לא ניראה לי היה שום אזכור לפני זה שדם של חיות רנדומליות יכול לחזק כישופים. לקלן אין כשף דם אז מוזר שהדם בכלל עשה משהו חוץ מלקלקל את האבקה. אני חושב שהיה יותר טוב אם קלן היה מצליח להשתמש בכשף צל בגלל הצד האפל שלו ומביס את ראמת ככה. גם לפני זה היה קטע שקלן מתקיף את ראמת בזעם ולחץ מטורף מה שנוגד את זה שקסם דורש הרבה רוגע וריכוז, קלן אפילו אמר "אין בו כל פחד, רק בי יש פחד" היה יכול ליהיות מגניב קטע שקלן בטעות מפציץ את עצמו, גם היה מתקשר לזה שמגים חוטפים את הכשף שלהם על עצמם ברגעי פחד.

סך הכל אהבתי את הספר. אני חושב שהוא יכול להיות גם ממש טוב בתור סדרה אם יעשו אחת

#
בימים אלה אני פותחת וסוגרת ספרים בקצב מהיר. זה לא כי קצב הקריאה שלי הואץ פתאום, אלא כי את רוב הספרים לא מתחשק לי להמשיך. לאחרונה ביטלתי ככה יותר מעשרה ספרים, מה שמעמיד בסכנה את המלאי שנאגר בזהירות ויועד בדיוק לזמנים מעין אלה. הספר הזה והמשכיו הופיעו לי במכשיר בדיוק בזמן הנכון קראתי מהר ובהנאה, ושמחתי שאינו עוקב בדיוק אחרי חוקי הז'אנר.

יש פה גיבור בן כמעט 16 קלן שמו (בעניין שמות, דה קסטל מקפיד על חוקי הז'אנר: רובם שמות מוזרים ובלתי ניתנים להגייה) הוא חי בממלכה, נשלטת על ידי "נסיך" הנבחר לכל ימי חייו, מבוססת על יכולת קסם. חלק מהאנשים הם קוסמים בעלי יכולת וחלקם לא זכו ביכולת והפכו חוטבי עצים ושואבי מים של הקוסמים. הם משרתים, פועלים, עובדים קשה, זוכים לבוז ושררה מצד הקוסמים – ביניהם בני משפחתם, לשעבר, החיים חיי נוחות ורווחה. קלן הוא בן למשפחה אריסטוקרטית, הוריו קוסמים רבי עוצמה, אבל הוא עצמו אינו מראה שום סימנים ליכולת ומבין שגורלו כנראה נחרץ.

הסיפור והדמויות כתובים היטב. יש בו לא מעט הרפתקאות, הוא עוסק במוסכמות שנאמנות ל"משפחה", ל"שבט" ול"עם" היא, כביכול, הערך העליון. (תלוי, כמובן, איך מגדירים אותה ומי המגדיר). יחסים במשפחה, חברות ונאמנות, סודות ושקרים וגם פוליטיקה, משחקי כוח ומה אנשים מוכנים להקריב כדי להשיגו כל אלה הם הנושאים בהם עוסק הסיפור. הגיבור שאינו קוסם – הוא חכם וערמומי ומשתמש ביכולותיו "הרגילות" כדי להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לו.
למרות שהסידרה היא בת 5 ספרים, הספר הזה – וכמו שהבנתי גם ההמשכים האחרים – מציב סוף סגור, המאפשר להתייחס לכל ספר בפני עצמו, ולא להתחייב לסידרה שלמה.
בדיעבד התברר לי שהספר נמצא ברשימה שלי בזכות הביקורת של שין שין (תודה). אם היה דירוג ליכולתו האסקפיסטית של ספר, הוא היה מקבל 5 כוכבים. כמו שזה – הוא יסתפק ב 4 מכובדים.


0

אז למה אהבתי את קלע הכשף?
קודם כל, הוא שבר לי מחסום קריאה של שבועיים, שזה המון מבחינתי!
שנית, הכריכה יפהפיה, מושכת ובלתי שבלונית בעליל, והדפים האדומים, כמה פשוט ככה יפה.
אבל ובעיקר, זה ספר פנטזיה, נוער מרתק ובלתי צפוי בעליל. לגיבור אין כוחות על, הוא די עלוב ופתטי בסך הכול. שקרן, רמאי ולוזר שמאוהב בבחורה יפה אבל לא יוצלחית בערך כמוהו עד שיום אחד הוא פוגש אישה נאה, קשוחה, מעשנת ובום! הם לא מתאהבים, תודה לאל! אלא היא מלמדת אותו כמה תכסיסי קלפים ובעיקר מראה לו שהוא חי בסוג של מטריקס ויש דרך לגמרי אחרת לראות ולחיות את החיים.

תוסיפו לבלגאן חתול-סנאי אלים, סרקסטי וחובב חפצים יקרי ערך שמפחד פחד מוות מאימא שלו ומה עוד אתם צריכים. מפה הכול באמת מתחיל להיות מעניין, בלתי צפוי, סוחף ומותח. למרות שזו פנטזיה לנוער, מה שאומר שהגיבורים בני 16-17, אין סצנות סקס, והאלימות יחסית מתונה הופתעתי לטובה מקלע הכשף, בעיקר כי הוא לא שבלוני וגם כי ממש נהניתי לקרוא אותו וזה בהחלט לא דבר של מה בכך. מצפה להמשכים!

מזהירה שיש טיפה ספויילרים, אכניס אותם לתוך סוגריים לאלה שלא רוצים לקרוא אותם.

בסדרת הספרים ששברו לי את המחסום קריאה, זה לא ספר שהיתי שמה במקום הראשון. הוא הרגיש לי מקוטע מעט ולקח לי מה שהרגיש כמו נצח לסיים אותו. אבל בדיוק עכשיו סיימתי, ואני יכולה לשבת לכתוב את הביקורת שרציתי לכתוב כבר מעל לחודשיים.
אוקי.
העלילה היתה טובה, אין לי כל כך ביקורת נגדה ונהנתי לקרוא על העולם ועל התרבויות השונות שסבסטיאן דה קסטל טווה בספרו. בני הג'אנטפ, השאטפ, המאדקים, ברבסקים, דרומנים וארגוסים- כולם עמים מרתקים, ואף שקיבלנו על רובם רק רמזים לתרבות שמסתתרת מאחורי כל עם, אני לא יכולה שלא לשקוק לקריאה נוספת בתוך העולם שהסופר יצר. בהחלט אקח את הספר השני בסדרה.
בנוגע לדמויות- חוץ מהקושי בלזכור שמות של דמויות בהופעת ראשונה, היה כיף להגות אותם והם לא היו דומים מידי מכדי שאזכור- חוץ מהשמות של הבנים של רא'מת, שוויתרתי מזמן על לנסות להבדיל בין מי מהם זה מי. טאנט היה היחיד שהצלחתי לזכור מיד בגלל שהשם שלו הזכיר לי לבנים ובטון. בטו =חומר קשה = מישהו חמום מח = האוייב הטיפש של קלן. כמו שאמרתי, קל לזכור.

אוז'ייפסט, נפניה, רייקס, קהיופס, שלה, הדוד ששכחתי את שמו, וקשה לי להודות בזה, גם רא'מת- כולם דמויות מעולות שנהנתי לקרוא עליהם. בעיקר קלן, שהיה קל להזדהות איתו והיותו דמות ראשית לא משנה את זה. לא קשה למצוא סדרות בעלות דמויות ראשיות משעממות וחסרות אופי. אבל קלן מצליח לספק פתרונות ופרשנות מהנה לסיטואציות אליהן הוא נכנס ועל זה אני מודה לו.
מה עוד? אה נכון, המזל של קלן- או יותר נכון- חוסרו. לראשונה זה זמן רב, מצאתי דמות ראשית בספר פנטזיה שמצליחה לצאת מסיטואציות באמצעות המח שלו ולא באמצעות ידו המכוונת של הסופר. פעמים רבות בספר הרגשתי שאין סיכוי שקלן יצליח להיחלץ ממצב קשה והוא הפתיע אותי כל פעם מחדש. הפסקתי לחכות לניסים שיקרו בשבילו, ובמקום זה ציפיתי לראות מה הוא הוא ינסה לעשות.

מזהירה שיש טיפה ספויילרים בשורות הבאות, אם כי הם יותר תלונות על דברים מאשר הורסי סיפור: (פריוס פרפקס הפתיעה אותי בסוף. לשנייה אחת לא חשבתי שהיא לא מה שהיא אומרת שהיא. אמנם, לא עלה על דעתי אפילו לשנייה שהיא באמת מרגלת דרומנית, אך גם עברה האמיתי לא היה צפוי מידי, למרות שהיה הגיוני לחלוטין.
בחלקים מסויימים בספר הרגשתי שהמסקנות של קלן טיפה לא הגיוניות. משחק הקלפים שלו עם השבוייה היה מעניין לקריאה, אבל היה לי קשה לעקוב אחר קו המחשבה של שניהם. היתי צריכה פעמים רבות לקרוא שורות מספר פעמים כי התיאור לא היה מספיק מובן וקו המחשבה שלי נקטע באמצע.)

למרות זאת, לדעתי, הספר מקבל דירוג של חמישה כוכבים מלאים בקלות. מומלץ בחום ואלך לקחת ספר המשך בהזדמנות הראשונה.

נ"ב- נפניה הרגישה כמו הדמות הכי אמיתית ואמינה בספר. כאילו לקחו בת אדם מהמציאות ותחבו אותה בספר פנטזיה שכולם בו חכמים ממנה פי כמה וכמה. היא לא הדמות האהובה עלי, אבל בהחלט יש לה את הקסם שלה ואני שמחה ממה שסבסטיאן עשה איתה.

נ"בב- לחלוטין שכחתי לציין את הסיבה העיקרית שבגללה התחלתי לקרוא את הספר! אבל לא נורא, אני יכולה להוסיף את זה פה.
לאחרונה גיליתי שאני מתחברת לדמויות חלשות פיזית אבל חזקות אופי. בתקופה שבה החלטתי להשאיל את הספר מהספרייה פיתחתי חיבה רבה לסוג דמות בהן הדמות הראשית נשארת לוזרית חסרת כוחות בעולם קסום. דמות מסדרה שבדיוק ראיתי היתה בסיטואציה מאוד דומה- אך הדמות עדין קיבלה כוחות בדרך מזל ומתרחשת עלילה טובה אך בנאלית יחסית של סיפור פנטזיה וכוחות על. חיפשתי תכנים דומים ללא תפניות של מזל בתוכן והספר קלע הכשף הגיע כמו מתנה משמיים, כולו בולט ורק מתחנן שאקרא אותו. שוב- מומלץ בחום למי שרוצה סיפור פנטזיה מקורי ושונה מהרגיל.

וואו וואו וואו. בשביל ספרים כאלה אני קוראת. אתמול גמרתי את הספר האחרון בסדרה ובקושי התאפקתי להיום בשביל לכתוב את הביקורת.
אז את הספר הראשון שאלתי מאיזה חברה כשלא היה לי מה לקרוא וקראתי אותו אחרי שגמרתי את כל שאר הספרים ששאלתי כי הספר לא היה נראה מעניין. אבל אתם יודעים - יש קטע כזה שכל הספרים הכי טובים (פרסי ג'קסון למשל בהוצאה הישנה, רומח הדרקון, שר הטבעות ועוד מלאא) לא נראים מעניינים אז כן קראתי וכל כך לא התחרטתי על זה.
אז בוא נתחיל- העולם של הספר מושלם! פשוט מושלם ומקורי ברמות! כל כך לא עולם בנאלי של פנטזיה עם קוסמים, גמדים ודרקונים, כלומר יש קוסמים אבל (ספוילר ממש להתחלה) הם לא בדיוק הטובים בסיפור. לא מצאתי עדין ספר עם עולם דומה לזה. הדמויות מעולות! הם מפותחות מורכבות ובכלל בכלל לא קרובות להיות מושלמות ומשעממות. הדמות הראשית למשל - קלן, הוא אחת הדמויות הדווקא חלשות באופן יחסי לדמויות אחרות ומנצח בקרבות לא בדיוק בזכות הכוחות שלו... ויש עוד דמויות כל כך טובות. אני לא אספיילר בכלל למרות שממש מתחשק לי להגיד את דעתי על שלה, אחותו של קלן והדמות הכי מעניינת בסדרה, אבל רק בשביל הדמויות הספר שווה קריאה.
עכשיו לעלילה. מבערך אמצע הספר השני העלילה מעולה, לא צפויה ותופסת קצב טוב, לא מהר מדי אבל גם לא נמרח. אבל בספר הראשון יש קטעים מסוימים של עלילה טיפה נמרחת אז תנו לזה צ'אנס ותמשיכו גם לשני. אני מבטיחה שלא תתחרטו בכלל.
ועוד נקודה ממש ממש טובה- יש המון המון דברים שמתגלים תוך כדי העלילה, בגידות סודות והמון דברים שגרמו לי להישאר עם פה פתוח. גם אם נראה לכם ששכחו דמות או משהו זה עוד יגיע בהמשך.
מודה שממש חיפשתי נקודה רעה אז הנה- המערכות יחסים של קלן לא ברורות ונורא משעממות וצפויות, אבל לא לדאוג- בניגוד לספרים אחרים זה לא חלק עיקרי בעלילה.
אז לסיכום, אחד הספרים הכי טובים שקראתי בזמן האחרון. מומלץ ברמות. אל תוותרו כי הספר הראשון קצת נמרח! זה לגמרי שווה את זה.
ואני שוב רואה שלא התאפקתי וביקרתי את כל הסדרה ולא רק את הראשון אבל תתמודדו

פתיחה לאחת הסדרות הבולטות והמצחיקות ביותר שיצא לי לקרוא בז'אנר הפנטזיה; ובכל זאת, לא ספר בולט במיוחד ולא מצחיק במיוחד. שווה קריאה רק למען ההמשכים. אחרי החלק הראשון של הסדרה (הספר השלישי) כל ספר מתעלה על קודמו.

*קלע הכשף*

אמ;לק: כן או לא? ממש כן – אבל לפני שאסביר לכם למה זה ספר אדיר אכנס בו קצת, כי יש דברים שפשוט אי אפשר לעבור עליהם לסדר היום [וגם – טריגר התעללות בבעלי-חיים. לא משהו ממש רציני, ואם אותי (שרגישה לדברים האלה בצורה איומה) הוא לא עצר כנראה שגם אתכם לא, אבל עדיין ראוי להזהיר]

תקציר מגב הספר:
קֶלֶן עומד רגע לפני הדו־קרב הראשון שלו בתור מכשף, שאחריו יגיע תורם של ארבעת המבחנים שיהפכו אותו למג של ממש. יש רק בעיה אחת: אין לו שום קסם. ואם לא יתגלו כוחותיו, חייו ייהרסו. הוא מתכוון לגייס את כל יכולותיו - ואלה לא יכולות של קוסם כי אם של רמאי. כי לרמות - קלן יודע. ככה לפחות שרד עד עכשיו. ( =^.^= מזכיר מאוד את הגישה שלי לפני מבחנים. חוץ מזה שאני לא מרמה! אני פשוט מסתכלת על השאלות ואומרת לעצמי, תנסי לחשוב בהגיון, חתול. אם היית מבינה משהו מהחיים שלך, מה היית עונה? לפעמים זה עובד, תתפלאו =^.^= )
אבל אז מגיעה לעיר אישה זרה, חריפה וחכמה, עם שלוש חפיסות קלפים. היא שייכת לסוג אחר של אנשים, הארגוסי, ( =^.^= הארגוסים? =^.^= ) והיא תדחף את קלן לשאול את עצמו מי הוא ומה באמת קורה במקום שממנו הוא בא. המפגש איתה יגרום לו לצאת נגד הכול, כולל משפחתו והקהילה שלו. הוא ימצא עצמו רדוף, ויגלה שהאישה הקשה והבלתי צפויה היא התקווה היחידה שלו.
קלע הכשף הוא הראשון בסדרת פנטזיה חדשה ומסעירה, מותחת ומפתיעה, עתירת כשפים, קסמים, מבחני אומץ וגם רגעי פחד.
( =^.^= וחתולפלצת! יש חתולפלצת אז כדאי לכם =^.^= )

ומה אני חשבתי:
אויה. איך נפלתי כך? כבר לפני זמן רב נדרתי שלעולם לא אניח לעצמי לסבול עוד מספרי פנטזיה שחושבים שהדרך היחידה להמחיש את העובדה שאינם מתרחשים בעולמנו היא לתת לדברים ודמויות שמות שבאופן מובהק לא נועדו להגייה בחך אנושי, ול'פזר בה'ם ג'רש'יים אק'ראי'ים לר'וב (כאילו, איך בכלל מבטאים נ' עם גרש? במה היא שונה מ-נ' בלי גרש?)
והנה אני פותחת ספר שעשה רושם כה מבטיח, וחושכות עיניי מרוב גרשיים וחורקות שיניי מרוב נסיונות שנדונו מראש לכשלון לבטא שמות ומושגים מונפצים שונים. איך הגעתי למצב הזה? ובכן, הספר הזה, כמו הגיבור שלו, הוא רמאי. הוא מפתה אותנו באחת הכריכות היפות ביותר שראיתי, שכוללות חתול מפלצתי ובחורה מסתורית עם קלפים, ובדפים אדומים! זה ידוע איך צבע אדום משפיע על שוורים ואנשים: הם רואים אותו ומסתערים (או רואים אותו ובורחים למקלט, תלוי איפה הם גרים). הוא גורם לנו להפסיק לעמוד על המשמר בעזרת הבטחות על גיבור בשם קלן, שם פשוט בעל שתי הברות ואפס גרשיים. הוא הצליח אפילו לתעתע במוכרים בצומת ספרים, שהניחו אותו (בתום לב, אני בטוחה) על מדף הנוער במקום המדף של מדב"פ רדיקלי (שאותי אישית מפחיד רק קצת פחות מהמדף של ספרי עידן חדש).
אבל, אם נתעלם מכל זה – הרי שמדובר בספר די אדיר, וגם לא מדב"פ רדיקלי בכלל, אלא אכן פנטזיית נוער מוצלחת.
הדמויות אדירות: גיבורנו בעל השם הניתן-בעליל-לביטוי הוא בדיוק הגיבור הציני וחסר המזל שכולנו אוהבים (או לפחות אני אוהבת. אולי כי גם אני צינית וחסרת מזל?) הוא אף פעם לא מנצח כי מושיע מופלא מופיע לפתע פתאום, או כי בעת הייאוש המוחלט הוא מגלה פתאום את כוחותיו רבי-העוצמה, ולמעשה רוב הזמן הוא לא מנצח כלל. כח-העל היחיד שלו הוא חכמה וערמומיות, וזה דבר מרענן ומבורך בספרי פנטזיה שהם סבבה והכל, אבל לפעמים מתחיל להימאס מכל הגיבורים האלה שמחזיקים בכוחות מטורפים ו/או נועדו להציל את העולם, אבל מאחורי כל זה בתכל'ס די מטומטמים.
ויש גם אישה גסת רוח, חובבת אלכוהול ומקטרת (קנה עישון, למעשה, שהוא יותר מגניב ממקטרת!) שהנשק החביב עליה הוא קלפים. אתם יכולים לדמיין לעצמכם נשק מגניב יותר? ויש חתולפלצת גס רוח אפילו יותר, שאוהב לאכול עיניים ואוזניים.
גם העלילה אדירה: העולם מעניין והתככים בו רבים – כל הספר מלא בבעלי אינטרסים שונים ומשונים מבחוץ ומבפנים: המגים היהירים ותאבי השלטון (אני מסרבת להשתמש בשמם הנוסף בגלל הגרשיים שבו), העבדים המדוכאים, המכשפים האפלים והמרושעים (האמנם?!), הארגוסים חובבי-הקלפים וגם מלכה זקנה מוזרה אחת. אין הרבה דברים שאני אוהבת יותר מתככים, אולי רק תככים שבאים עם אקשן וקרבות מדי פעם – וגם את זה יש בספר.
והחלק הכי טוב – אין סיפור אהבה! אכן כן, ספר נוער משובח בלי סצינות שבהן שתי דמויות מריירות זו על זו כגושי מרשמלו חסרי בינה! כלומר, לגיבור כן יש קראש, כי תמיד יש לנו קראש על איזה מישהו, אבל אף אחד לא מטלטל בין רגשות עוצמתיים או נשבה בכוחה של משיכה בלתי-נשלטת או כל השיט הזה שהתרגלנו שהוא מנת חלקינו.
בבקשה אל תוותרו על הספר הנהדר הזה רק בגלל שלגיבורה המשנית קוראים פריוס פיצ'פקס (טוב, לא בדיוק, אבל לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לכרוך את המח שלי סביב השם האמיתי), ובשמות של אחרים יש יותר גרשיים מאותיות. אם תצליחו להתגבר על החסרון המצער הזה, תהנו מחוויה נפלאה.

נדלקתי על הכריכה של הספר הזה אז קראתי את התקציר. נכנסתי לאתר וקראתי עליו ביקורות. זה נשמע ספר מצוין: פנטזיה, נער עם חתול-סנאי, מישהי מסתורית עם קנה-עישון, עוסק ברמאות, כשפים, וקלפי משחק שהם נשק. זה נשמע כמו אחד הספרים האהובים עליי. הרבה מאוד זמן חיכיתי לקרוא את הספר הזה, עד שהשגתי אותו ועד שהתפניתי אליו. התחלתי לקרוא... והתאכזבתי ): אני אסביר בביקורת הזאת למה. (וממש קשה לי לכתוב את זה, כי הייתי בטוח שזה יהיה ספר מושלם.)
הדבר העיקרי – הסיפור לא הצליח לעבור אליי. אולי זה משהו בסגנון הכתיבה, או (זה יישמע לכם מוזר) בעיצוב פנים הספר. מאיפה להתחיל? אני אנסה לעשות לי סדר בראש וגם לכם: קודם כל, כי אני ניסיתי להבין איפה אני נמצא. מקום וזמן שבו הסיפור מתרחש. עד הסוף לא הצלחתי ממש להבין את זה. אם מדובר בעולם אחר, זה צריך להיות ברור. אני לא הבנתי את זה, אולי כי לא נאמר השם של העולם. מרגיש כאילו הסופר כתב את הסצנות שהיו לו בראש מבלי לחשוב אם הקורא מבין מה הוא כותב ולמה הוא מתכוון.
וזה מוביל אותי לדבר נוסף – הרגיש לי שהסיפור לא היה בנוי. מה הכוונה? הסופר יצר דמות ראשית – גיבור בן 16 כמעט בשם קלן – שכאילו צריך להיות קוסם אבל אין לו כוחות קסם, אז הוא מרמה. זה ההתחלה. מכאן הרגיש לי שהעלילה לא הצליחה להתקדם. היא התקדמה בכוח. הרגיש לי שכל כמה עמודים, הסופר כאילו רצה להוסיף עוד המשך לעלילה, עוד קצת, עוד סצנה שמתרחשת, והרגיש לי שהסיפור לא נבנה. כאילו אין סיפור רציף. ייתכן שמה שגרם לי לחשוב ככה זה החלוקה המיותרת לפרקים – הפרקים קצרים יחסית, ולכל פרק יש כותרת. שזה היה הכי מעצבן. הכותרת של הפרק הייתה מיותרת, והרגיש כאילו הסופר רצה לכוון אותנו לנושא של מה שאנחנו עומדים לקרוא תכף (אפשר ורצוי לתת שמות לפרקים רק אם הם ארוכים). זה שבר את הרצף העלילתי בשבילי. כאילו אין המשך של התרחשויות, אלא סיפורים נפרדים שבאים אחד אחרי השני. ואני אמור להבין אותם, כשהדבר היחיד שאני חושב עליו זה על הדמויות: אני מנסה לזכור את השמות שלהם, אני מנסה להבין באיזה שבט מדובר, אני מנסה להבין מה קורה פה ומה הרעיון של הספר, מי הדמויות האלה והאם הן כבר הופיעו בעבר או שמדובר בדמויות חדשות, מה הדמויות האלה רוצות, למה הן מתנהגות ככה, ואיפה הלוגיקה וההיגיון?
המשכתי לקרוא כי הייתי בטוח שאני רק בהתחלה ואני אבין בהמשך. המשכתי והמשכתי, ועדיין הרגיש לי שאני באקספוזיציה, שכן עדיין לא קיבלתי פרטים על מקום וזמן העלילה, ואני עדיין לא זוכר את שמות כל הדמויות – ואין הרבה דמויות, אלא זה שמות קשים להגייה ובלתי מובנים בעליל, עם ' בכל מיני אותיות שלא ברור למה מוסיפים ' (לדוגמה מר'אסן, רא'מת ועוד). המשכתי לקרוא ולא ויתרתי במשך ימים רבים, במחשבה שזה עדיין יהיה אחד הספרים האהובים עליי. אני מחכה שהאקספוזיציה תסתיים... גם חיכיתי שהחתול-סנאי הזה כבר יופיע, כי אני בטוח שאם הוא על הכריכה אז מן הסתם העלילה תתחיל רק כשהוא יופיע... וקראתי עליו בעמוד 180 (!) בערך, ואז הוא שוב נעלם לחמישים עמודים. מה גם שהוא כל כך מעצבן! החתול-סנאי בכריכה נראה חבר חמוד של קלן, והוא סתם מרושע ומעצבן בספר הזה. בכל מקרה, אני רוב הספר הייתי בתחושה שאני עדיין בהתחלה, עד עמוד 250 שהתחיל להיות מעניין והרגיש כאילו עומדים לצאת להרפתקה...וזמן קצר אחר כך התברר לי שהתחיל השיא של הספר! (אני מדבר על מאפייני העלילה הקלאסיים: אקספוזיציה, אירוע מחולל, נקודת מפנה, שיא, התרה). בשיא, יש קרב בין הגיבור לאויב, והבעיות שצצו במהלך הספר עומדות להיפתר לקראת הסוף. איזה מין ספר זה, אם ברובו הרגשתי שאני בהתחלה, וכשהתחיל להיות מעניין הרגשתי שאני בסוף? ספר לא אמור להיות ככה. כמובן שמותר לשבור את החוקים, אבל זאת לא הייתה הכוונה בספר.
עוד משהו שהפריע לי – לא הצלחתי להבין את הסיפור במאה אחוז: למה רק קלן מסוגל לשמוע את החתול-סנאי? למה אין לו כוחות קסם אם אביו הוא אחד הקוסמים הגדולים? למה לא מסבירים ברור מה זה הרצועות האלה שיש לו על היד? איך אני בדיוק אמור להבין מה זה? למה לא מסבירים ברור מה זה הצל האפל שהוא חלה בו, וכתוב רק משהו מעורפל שזה כאילו קשור לגיהינום? אני בהתחלה הייתי בטוח שאני לא קורא את הספר בריכוז – שזה גם לא טוב, כי אני תמיד מצליח להתרכז בספרים, אז אולי היה משהו בכתיבה שלא סחף אותי – אבל חזרתי לקרוא את הפסקאות, והבנתי שלא לא הבנתי משהו מקודם. אז אין מה לזלזל באינטליגנציה שלי, כי זה הספר היחיד שיצא לי לקרוא שלא הבנתי אותו במלואו. לצערי הסופר לא הצליח להעביר את הסיפור שלו דרך המילים שהשתמש בהן. בחירת המילים הייתה לא נכונה, היה צריך להסביר יותר במקומות מסוימים, היה צריך לעשות לקורא סדר בראש ולכתוב בתחילת הספר רשימה של דמויות ושל השבטים עם הסבר קצר על כל דמות ושבט, בשביל שהקורא יוכל לקרוא את הספר ובאמת להבין היטב, ולא להיאבד תוך כדי הקריאה. לקראת הסוף, בקטעים עם הקרבות, כבר בכלל נאבדתי ושכחתי מי אלה הדמויות שמסופר עליהן. אני מודה שזאת טעות שלי, כנראה הייתי צריך לקרוא את הספר ביותר ריכוז ולאמץ את המחשבה תוך כדי הקריאה ולנסות להבין את כל ההסברים.
אני אנסה לתמצת את מה שקראתי:
אזהרת ספוילר
יש את קלן שהוא כנראה יהיה משרת כי אין לו כוחות קסם, באה מישהי עם קלפים ומלמדת אותו קצת להשתמש בהם, יש גם מישהי בשם מר'אסן שקוראת לקלן והיא אומרת לו "לא לשאול שאלות שהוא יודע את התשובה עליהן" (לוקח זמן עד שמבינים מה היא רוצה), פתאום בה חתול-סנאי, יש אנשים רעים שמרביצים לו אז קלן משחרר את החתול, קלן חולה בצל האפל אז אביו קושר אותו למיטה כדי להסיר ממנו את הרצועות כדי שלא יהיה לו קסם (אבל גם ככה אין לו קסם, לא?), אחותו של קלן נחטפת, גם זאת עם הקלפים, הוא רוצה להציל אותן, יש קרבות כי שבט אחד רוצה להשתלט על שבט אחר (או משהו כזה), ובסוף קלן בורח בידיעה שכל מג צריך להרוג אותו כי אין לו שבט.
סוף ספוילר
אני טוען שספר נוער צריך להיות ברור. די, כואב לי הראש מהביקורת הזאת. באמת שברתי את הראש בניסיון לפענח את המסתוריות הזאת בספר. והדבר הכי חשוב: לא הצלחתי להבין מה הופך את קלן לדמות הראשית. מה מיוחד בו שהוא במרכז.
עוד דבר: בתקציר של הספר כתוב "המפגש של קלן איתה (עם האישה הזרה) יגרום לו לצאת נגד הכול, כולל משפחתו והקהילה שלו" – וזה היה בעמוד האחרון של הספר. זה ספוילר שכתוב בתקציר, ואכן הבנתי את התקציר רק כשסיימתי לקרוא את הספר.

אעבור לחלק השני של הביקורת: כמו בכל ספר, ברור שיש גם דברים טובים, אפילו טובים מאוד:
אני אוהב את קלן. הכתיבה שהיא מנקודת מבט בגוף ראשון תורמת לתחושת ההתחברות של הקורא אל הדמות.
בנוסף אני חושב שזה אחד הרעיונות הכי מקוריים ומגניבים שנוצרו בספרות הפנטזיה: קלפים שהם נשק, חתול-סנאי, פנטזיה שמשלבת גם כשפים וקסמים, דמות מסתורית שמעשנת עם קלפים מסתוריים, דמויות שהקורא מנסה להבין בעצמו מי הן. הרעיון מקורי, וזה מה שהכי חשוב לי כשאני קורא ספר, כי זה מה שגורם לספר להיחרט בזיכרון. זה בעצם מה שגרם לי להמשיך לקרוא עד הסוף. וזה גם מה שגורם לי לרצות לקרוא את הספר הבא, כי אני עדיין מאמין שאני מפספס פה משהו נדיר. בכלל, אני בדרך כלל פחות נהנה מהתחלות של סדרות. אני אוהב כשהעלילה כבר מתקדמת והדמויות עברו כמה אירועים, ובאמת נראה שהסיפור האמיתי הולך להתחיל מהספר הבא, כי ספוילר בסוף קלן עזב את האזור שגר בו והוא החליט להיות פורע חוק ולכן כל מג מחויב להרוג אותו. אז אולי זה היה רק ספר הקדמה להמשך.
משפט סיכום: בעיקרון זה ספר טוב, אבל לא ממש הבנתי אותו. שמות הפרקים היו מיותרים.
ויש לי הרגשה שאתאהב בסדרת הספרים הזו אם אקרא את ספרי ההמשך.