הרמן קוך הוא פטפטן בלתי נלאה. לפעמים זה חינני ויש גם כמה וכמה פנינים בדרך, רוב הזמן זה אפילו מעניין. הבעיה היא, שכשמסיימים את הספר, שואל הקורא את עצמו שאלה גורלית: האם אקרא את הספר שוב? האם יעלה למדף העליון בארון לאיזה עתיד משוער, או שיימסר לסיפור חוזר.
ובכן, יימסר. ללא נקיפות מצפון.
הרמן קוך כותב בגוף ראשון. רוב הכותבים בגוף ראשון משתדלים להקנות לדמות הראשית אופי תקין ואינטלקט משובח. נדירים הם הסופרים שמתארים גיבור מגוחך, טיפש או רע לב. הרמן קוך הוא מומחה גדול בגיבורים שליליים.
רוברט (שם בדוי), הוא ראש עיריית אמסטרדם. בחגיגת תחילת השנה הוא רואה את אשתו סילביה (שם בדוי) מצחקקת עם אחד מחברי מועצת העיר, טיפוס משעמם, שמוצאו הכפרי בולט במיוחד והוא נעול על הקמת טורבינות רוח, שיכערו את עירו האהובה של רוברט. מיד עולה במוחו המחשבה כי סילביה בוגדת עם מרטן (לא שם בדוי), למה? ככה. סילביה איננה בת עשרים, היא בת חמישים פלוס וכל ימי נישואיהם היא לא בגדה בו. אז למה המחשבה הסוררת מנקרת במוחו? לרוברט (שם בדוי), ראש עיריית אמסטרדם, פתרונים, או שלא. הוא משכשך בביצת החשדות וחוקר ניואנסים כמו ניד ראש, צליל של וואטסאפ, מבט שנשלח קדימה או לצד וכולי וכולי. בקיצור, נודניק בינלאומי.
ולמה סילביה הוא שם בדוי? כי רוברט שלנו, הולנדי בלונדיני גבה קומה וטהור גזע, בעל מראה ארי טיפוסי, התחתן עם בחורה שמוצאה מאומה לא בלונדינית, לא הולנדית, לא גבוהה, לא בהירה, לא תרבותית, אומה שהגיאוגרפיה שלה נמצאת דרומה דרומה להולנד, (איפה? אולי ספרד, אולי סיציליה, אולי בכלל מרוקו), תושביה אינם דוברים אנגלית, הם נורא פטריארכליים, לא מטפלים כראוי בשיניהם, צרובי שמש, שחומים, מיזוגיניים, ארץ שנשותיה נמצאות במטבח והן כנועות לבעליהן, להוריהן ולאחיהן. ורוברט שלנו, שמתאר בהתנשאות כל כך בולטת את הארץ הלא מתורבתת הזאת, התחתן עם סילביה דווקא, לרמז לכם שהוא נורא לא גזעני!!!
וכדי שלא תזהו עד סוף הספר מאיזו ארץ איומה סילביה הגיעה, הוא מכנה אותה סילביה, כי שמה האמיתי יסגיר אותה מיד. ולכן את בתו בת העשרים הוא מכנה דיאנה, ואת שמו של גיסו, אחיה של סילביה הוא לא מסגיר עד סוף הספר ואפילו לא נותן לו שם בדוי.
ממש בסוף הספר, הרמן קוך או רוברט, מגלה לנו שבחתונה הפרימיטיבית של סילביה ושלו, נצלתה חיה על שיפוד באסם. איזו חיה? חזיר. אז תמחקו את מרוקו מיד מרשימת הניחושים, ואולי אם חשבתם ישראל, לא ולא. מוצאה של סילביה ממדינה נוצרית אבל פרימיטיבית. קראתי שוב את החלק האחרון ואת הרמז וחשבתי לעצמי שאולי מדובר דווקא באחת ממדינות הבלקן, כי רוברט מספר ששנים רבות קודם לכן נרצחו סבה וסבתה של סילביה על ידי שכניהם מן הכפר. משמע, איזו מלחמת אזרחים, אז שוב אולי ספרד ואולי בלקן או קפריסין או כרתים או שקוך עצמו עוד לא החליט.
בין חייו מוכי החשדות ופגישותיו עם מנהיגים מהעולם (ניים דרופינג, מלא הערות שליליות), ובין התפארות ביכולותיו, בכישרון הנאום שלו ובמראהו החיצוני, רוברט גם מודע לעובדה כי הוריו בני התשעים וחמש מתכננים להתאבד ביחד. הוא מניח להם לנפשם (נורא ליברלי מצידו). המזל הוא שרק אחד מהוריו מצליח למות. תנחשו מי? בדרך כלל כשאחד מבני הזוג מצליח להתאבד, זה יהיה אתם יודעים מי.
ישראל מוזכרת פעמיים בספר. פעם אחת, מלחמת יום כיפור ובפעם השנייה אקדח יריחו, שבו מתאמן רוברט המאוים (עד כדי כך חשוב ראש עיריית אמסטרדם).
חוץ מזה, ניכר שהרמן קוך או גיבורו מתעבים את משפחת המלוכה ההולנדית, ואת ההולנדים בכלל. בספר הקודם שקראתי, סרט עם סופיה, הוא ממש שופך על ראשיהם של אנשי הקולנוע והסופרים ההולנדים תשפוכת של עלבונות בוטים במיוחד.
בחלק האחרון של הספר, כשענן החשדות נעשה לא ברור בכלל, סילביה עוברת למדינת מוצאה. למה? לא ממש הבנתי, רוברט פורש ממשרתו הרמה ועובר לחיות באותה מדינה לא תרבותית. למה? לא ממש הבנתי.
הספר הזה הוא כמו טור ארוך בעיתון. בספר צריך איזה רעיון מרכזי. ואם ציר העלילה הוא חשד מטורלל של גבר ברעייתו האהובה, אז יש לנו עסק עם עוד גיבור מעצבן של הרמן קוך. אבל הספר הרבה הרבה פחות טוב מהספרים הראשונים שלו.
