"החופש לאהוב".

זהו רומן המספר על נער ונערה בטהראן בשנת 1953 על רקע הרצון למהפכה, ההפגנות הבלתי פוסקות וההתפלגות הפוליטית בעם. רויא ובהמן נפגשים בחנות למכשירי כתיבה של מר פח'רי ושם מוצאים לא רק את אהבתם לספרים ולשירה אלא גם את אהבתם זה לזו. אך כמו לכל אהבה מושלמת ישנם מכשולים בדרך אל הטוב ואף על פי שהשניים מחליטים לחיות את שארית חייהם ביחד, אימו של בהמן לא מסוגלת לקבל את הבדלי המעמדות ביניהם. האובססיה של האם לבנה יחידה תיקח את סיפור האהבה בין השניים למחוזות מפותלים וקשים. האם האהבה באמת חזקה יותר מהכל?

ספר ששם את הביטוי "האהבה מנצחת" במרכזו וגורם לנו, קהל הקוראים לרצות לזעוק מתוך דאגה לזוג היקר שהשניים חייבים להיות יחד. אין ספק שהתיאורים על איראן הכניסו נפח משמעותי לסיפור. ריחות האוכל הפרסי, השפה, תיאורי הרחובות ובעיקר החנות האותנטית למכשירי כתיבה העניקו עומק מיוחד משל עצמו.

עם זאת, היה לי קשה לקרוא על פילוגים ועל שברים פוליטיים, הרגשתי שאני נכנסת לעולם שאני מכירה כבר מקרוב אך הפעם האירוע הוא של מישהו אחר ועליי להכיל גם אותו בנוסף למציאות חיי היומיומית. העיסוק סביב הפוליטיקה דומיננטי מאוד בספר והוא מהווה רקע קבוע להתרחשות של סיפור האהבה.

דווקא החלק האחרון של הספר שבכלל אינו קשור לעלילה אלא לתודות, ריגש אותי יותר מהספר עצמו. הערכתי את העבודה המעמיקה שעשתה הסופרת על טהראן בשנות החמישים ואת העובדה שהצליחה דרך הספר לקרב לבבות ובעיקר להתקרב שוב למשפחתה ושורשיה.

רומן היסטורי מכמיר לב בכל צבעי הקשת כולל טעמים וניחוחות של אוכל פרסי.

הסופרת מרג'אן כמאלי נולדה בתורכיה להורים יוצאי איראן, וזו כנראה הסיבה שכתבה על איראן, למרות שנדדה בין ארצות שונות. היום היא מתגוררת בבוסטון.

הספר מחולק לחמישה חלקים ונע בין הווה לעבר. החלק הראשון והאחרון מתחברים וסוגרים מעגל.

בחלק הראשון בשנת 2013 רויא בת ה-77 מתגוררת בניו-אינגלנד שבארצות-הברית ונשואה לוולטר ארצ'ר. היא בדיוקמתכוננת לפגישה עם בהמן אסלן השוהה בבית אבות במרכז דיאקסטון. עכשיו סוף סוף רויא תוכל לשאול את בהמן אסלן מדוע לא הגיע לפגישה בכיכר.

קלייר המטפלת של בהמן אסלן מפגישה בין רויאל בהמן בבית האבות ומשאירה את שניהם לבד בחדרו.

בהמן סובב את כיסא הגלגלים לעברה עם חיוך על פניו. הוא נראה עייף קמטים חרושים על פניו אך עיניו מלאות אור ותקווה... "חיכיתי"... (עמוד 30).

הפרק השני מחזיר את הקורא לשנת 1953. אז רויא כיהאני בת 17 מתגוררת בטהראן עם הוריה ואחותה זרי. 1953 הייתה שנה שאיראן החלה לגעת בדמוקרטיה . ראש הממשלה מוחמד מוסאדק דגל בדמוקרטיה, פעל לזכויות הנשים ופיטר את נאמני השאה. משפחת כיהאני תמכה במוחמד מוסאדק ולא רק הם. פעילותו הפוליטית גרמה להפגנות בעד ונגד, וככל שהרפורמות של מוחמד מוסאדק לא יצאו לפועל נאמניו נטשו אותו. באוגוסט 1953 מוסאדק נכלא ונעצר על ידי הצבא, ולאחר כשלוש שנים הוא שהה במעצר בית עד ליום מותו.

האחיות רויא וזרי למדו בבית ספר לבנות במקצועות ראליים. רויא בשונה מאחותה קראה רומנים ואילו זרי חלמה על בעל עשיר. רויא כקוראת ספרים אהבה את "החנות למכשירי כתיבה והספרים בטהראן". החנות הפכה למקום שרויא יכלה לברוח מכל הפגנות הרחוב. באחד מביקוריה בחנות היא פגשה את בהמן אסלן, והאהבה ניצתה ביניהם בחסותו ותוך העלמת עין של בעל החנות – פח'רי. הצעת הנישואין לא איחרה לבוא. אלא מה, למרות מסיבת האירוסין אמו של בהמן התנגדה לנישואין אלה. למרות זאת בהמן בכל זאת הציע לרויא מקום מפגש- בכיכר. בהמן לא הגיע למקום המפגש. למה? לאן נעלם? מה קרה? האם קרה לבהמן דבר מה בדרכו לכיכר?

רויא מאוכזבת ונואשת בעצת הוריה היא ואלותה עוזבים את טהראן לטובת לימודים בארצות-הברית. בארצות-הברית היא נישאת לוולטר ארצ'ר, ולאורך כל שנות נישואיה אהבתה לבהמן לא שכחה והייתה שמורה עימה.

כשישים שנה לאחר מועד המפגש שלא התקיים, רויא פוגשת את בהמן בבית אבות. האם רויא קיבלה תשובות מבהמן מה קרה באותו יום שהיו אמורים להיפגש בכיכר? האם רויא גילתה מדוע בהמן עזב אותה, ואיך שכח אותה כאשר היא לא שכחה אותו מעולם? רוצים לדעת? תקראו.

ספר נפלא המגולל סיפור אהבה שהוחמץ על רקע מאורעות היסטוריים בשילוב מגוון דמויות, מסורת, פוליטיקה, תרבות, ניחוחות תבשילים, תבלינים מיוחדים, מנהגים וגם סודות...

בשורה התחתונה: "אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר-בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר-אינה בטלה לעולם". (אבות פרק ה').

ממליצה בחום.

לי יניני
הוצאה: ידיעות אחרונות, פרוזה תרגום, תרגום-צילה אלעזר, 340 עמודים, 2022

רומן היסטורי, מעט קיצ'י ושיטחי אבל עדיין מעניין, על סיפור אהבתם של זוג צעיר באיראן בתחילת שנות ה 50.
יחד עם התהפוכות הפוליטיות של מדינתם הם חווים תהפוכה בחייהם גם כן והגורל מפריד בניהם.
הם מכירים בחנות למכשירי כתיבה ושם נפגשו באופן קבוע. בעל החנות מהווה סוג של שדכן ובהמשך אף מתברר כמשהו אפילו בעל חשיבות גדולה יותר.
הספר מגולל בקפיצות של השנים אחורה וקדימה את מה שקרה להם ואת האחראים לכך.
הספר מאוד קריא.. לא נמרח יותר מידי אבל גם לא ממש עמוק. עדיין ספר יחסית נחמד+ על הזרימה שלו והסיפור המעניין.
אי אפשר להגיד שאתה נקשר לדמויות כי הן די שיטחיות בסופו של דבר וסיפור האהבה לא ממש חדר ללב אבל אי אפשר להתווכח עם עובדות כי בסופו של דבר הספר כן שואב אותך פנימה והעמודים רצים..

ההיסטוריה של איראן תמיד מעניינת וסך הכל ספר טוב- נחמד+

כשברקע סקירת היסטוריית אי היציבות השלטונית והביטחונית הפנימית באיראן של השנים 1953-2013, המהפכה, הטלטלות, היחס לנשים ומעמדן והשינויים בו, נמצא במוקד את סיפורם של התיכוניסטים רויָא החולמנית והשאפתנית, בהמן האידיאליסט הפעיל פוליטית, פַחר'י בעל החנות המקסימה למכשירי כתיבה החולמני האידיאליסט. ומסביב דמויות רבות מגוונות דעות והתנהלות, צבעוניות מאוד.

כשברקע שינויי השלטון באיראן, התחזקות האיסלאם, והגירת צעירים מאיראן לארה"ב באותן השנים – מתוארים יפה גם משברי תהליכי המעבר מתרבות לתרבות.

הסיפור בתחילתו היה לי איטי מאוד, כמו לא התקדם, עד כי עזבתי אותו ושבתי אליו בעקבות ביקורת מפרגנת (ל. יניני) שקראתי כאן, ואכן מעמוד 50 בערך גם רויא גם בהמן, פחר'י ולגמרי גם שאר הדמויות תפסו אופי, צבע ואישיות מעניינת. כשברקע תיאורי המקום. הריחות, הצבעים, הטעמים, הרעשים, המנהגים, ההתנהגויות, המסורת הדעות והקולות – צובעים את הסיפור, מעשירים וממלאים אותו.

בחנות הקטנה של פחר'י - שם הכול מתחיל, שם גם מיטלטל מסתבך מתהפך, ושם גם מסתיים (זה איננו ספויילר).

סוחף, מעניין, צבעוני - אהבתי מאוד.

ספר מדהים!
רומן הסטורי משובח על ימי המהפכה של אירן ב-1953 עת היתה דמוקרטית ועד לארה"ב בימינו.
ספר שנותן לך הזדמנות לקבל את הניחוחות של האימפריה בת 6000 שנה,מאפייני המקום המרתק עם ניחוחות ומאכלים מהמטבח הפרסי המיוחד.
ספר המלמד על פוליטיקה, יריבות בין השאה ומשטרת הצללים שלו ועד ההפיכה הדתית וחזרתה של אירן לתקופת האבן.
האהבה בספר היא אהבת אמת והגורל האכזר שהתערב והפריד בין האוהבים ל-60 שנות ניתוק.
אהבתי ונהניתי מכל רגע ורגע. החנות למכשירי הכתיבה שם קורה הרבה והיא חלק מכריע בגורל הדמויות.
רויה אוהבת מאד ספרים, נערה חולמנית שמבלה המון בחנותו של מר פח'רי האדיב והשקט. הוא בוחר לה ספרי שירה בעיקר של המשורר הפרסי רומי מהמאה ה-13 והוא גם עוקב אחר הניצוץ בעיניה כשנכס לחנותו עוד לקוח אהוב עליו, בהמן שגם הוא אוהב שירה וגם פעיל פוליטי. הוא עושה ביניהם הכרה ואף עד לניצוץ האהבה ביניהם.
הם מבלים וחולמים על עתיד משותף למרות התנגדות אימו של בהמן. היא לועגת לה בכל הזדמנות ולמרות הכל בהמן לא מוותר והם מתארסים.
ביום שהם קובעים מקום מפגש כדי לערוך את טקס החתונה פורצת המהפכה באירן ומתחילות מהומות בכיכר.
רויא מחפשת אותו ולא מוצאת במקום המפגש ומאותו יום הוא נעלם מחייה.
שבורת לב מחליטה לעזוב לקליפורניהל ללמוד ושם היא ממשיכה את חייה ומוצאת אף אהבה.
באופן מפתיע ולא צפוי פוגשת לאחר שישים שנה אדם שמפגיש אותה עם בהמן שגם נמצא בארה"ב. מכאן הסיפור מתחיל ועובר מהעבר ולהווה עד לסופו המרגש.
לרויא שחייתה עם שאלות רבות יש סוף סוף הזדמנות לשאול את אהובה מהעבר מה קרה בדיוק ביום המפגש? שאלות ששאלה את עצמה תקופה ארוכה כדי שתוכל לסגור מעגל. הרי במשך כל חייה חשבה עליו יום יום ולא שכחה אותו אף לרגע ועדיין אהבה אותו. האם גם הוא חשב עליה?
סיפור בלתי נשכח שכדאי לקרוא ולהכנס למדינה שנפלה בידי משטר חשוך ואפל שבימים אלו במלחמה עם מדינתינו האהובה.

זהו רומן היסטורי שעלילתו מתרחשת, ברובה, בטהרן של 1953. בשנה זו התרחשבה המהפכה שהביאה לשלטון השאה עד שהודח בשנת 1979.
במרכז העלילה סיפור אהבה בין רויא, תלמידת תיכון, לבהמן, סטודנט צעיר במעמד חברתי גבוה יותר.
פגישתם הראשונית מתרחשת בחנות למכשירי כתיבה, ובעל החנות הופך לדמות משמעותית עבור שניהם, גם כשהם לא יודעים זאת.
הספר גדוש תיאורים על התרבות הפרסית, על המאכלים והניחוחות, ומקרב אותנו להווי החיים בעיר בשנים האלה.
נהניתי מהחשיפה וחלק ההיסורי הזה ולתרבות, למרות שהדמויות קצת שטוחות בעיני, אולי כדי להעצים את הדרמה.
נחמד, בסולם תמר.

הביקורת שלי על הספר מתחלקת ל-2: עד עמוד 140 ומעמוד 140.
אני חובבת גדולה מאוד של רומנים היסטוריים, בפרט היסטוריה ותרבות ערבית. מסיבה זו ובזכות התשבוחות והביקורות רכשתי את הספר.
האמת לולא הביקורות הייתי סוגרת את הספר כבר אי שם בעמוד 40-50. מה זה? רומן רומנטי מהסוג המשעמם יותר. אהבה נכזבת בין בני נוער, אמא שמפריעה ורוצה חתונה בשידוך ולא באהבה. למי זה לא קרה? למה ללכת כל כך רחוק לטהרן של שנות ה-50 אם יש לנו את זה על ימין ועל שמאל אפילו כאן ועכשיו בחברה שלנו החרדית.
כעסתי, אבל המשכתי לקרוא. לא התרשמתי מהתיאורים ההיסטוריים, לא הרגשתי את ניחוח התבשילים, לא ראיתי את הצבעוניות הפרסית. רק הייתי משועממת מתיאור אהבתם של רויא ובהמן, שלא שונה מסיפור אהבתם של כל כך הרבה בני גילם, שנמשך ונמשך ללא תכלית.
בראש כבר נתתי לספר בין 2 ל-3 כוכבים וגם ידעתי מה אכתוב בביקורת.
עד שהגיעה התפנית. ותודה לאל שהייתי מסוקרנת מספיק מהביקורות כדי להמשיך לקרוא ולהגיע לנקודה הזו.
משם ועד בערך עמוד 200 כבר פחות כעסתי, פחות הסתמכתי על הביקורות הנלהבות כי משהו השתנה. כאילו מישהו קרא את ההתחלה, הבין שזה ספר גרוע והחליט לתקן. כאילו שהחליפו את הסופר. העלילה עלתה הילוך. כמו גם הניחוחות והתרבות. אולי התרבות האמריקאית שעופפה עכשיו את רויא נתנה קונטרה לתרבות העתיקה, השמרנית והצבעונית שרויא גדלה בה, אולי זו סיבה אחרת, אבל דווקא עכשיו לקראת השליש האחרון של הספר התחשק לי לטעום מהאורז עם הזעפרן ולהבין יותר מי היה מוסדק והשאה.
מכאן העלילה דוהרת לסוף מפתיע ומרגש במיוחד ואני דוהרת לחפש מסעדות פרסיות אותנטיות.
כי הזמן אינו קווי אלא מעגלי.

קיטש סוחט דמעות.
בנוי בצורה שיטתית: רומן אהבה שלא מגיע למימוש...
הרבה תעלומות וסימני שאלה.
והפתרונות המפתיעים בסופו של הספר.
לאוהבי הז'אנר הזה מובטח ספר מושך, רב עלילה, ורב תסבוכות, ואפילו גרון נחנק מדמעות בסופו...
ובין כל זה ניסיון שטחי לספר את ההיסטוריה של איראן בשנים 1953- 1978/9.
יוצאי איראן שבינינו יתענגו בוודאי על הריחות והטעמים שיזכירו להם ימים עברו.

קניתי את הספר במבצע ספרי החודש בסטימצקי. בכך למעשה הלכתי בדרכה של סבתי, שכנראה מעולם לא קנתה ספר במחיר מלא, אלה רק במבצעים שהוצעו בעיתון (ידיעות אחרונות). הספר הזה גם התאים לסגנון שלה, היות שהיא קוראת עיתונים יומיים ולאשה (גם מגזין נשים ברומנית ובגרמנית) והיכולת לקרוא רומן בר מחשבה נבצרה ממנה. היא גם מעולם לא קראה את התנ"ך. אם כן, מדוע אני, שחובב ספרות איליטיסטית ואוונגרדית ניגש לספר? אולי בשל הלך מחשבה, שרווח יותר ויותר, שכל ספר, בדומה לבן אדם, הוא מיוחד. והעלילה המתרחשת למול עיננו, היא עלילה פרטית, הנוצרת רק במגע בין דפי הסיפור למה שבראשנו, והיכולת להינות ממנה היא פרי כשרונו של הקורא.

האם הלך המחשבה הזו הוא נכון? מובן שלא. החיים מורכבים מהכרעות, ובמגבלת הזמן קריאה של ספר אחד, בהכרח גוזרת שספר אחר יישאר על המדף. כמו כן עובדה היא, שיש ספרים שכולם אוהבים, ואחרים שפחות. לפיכך, כדאי לקרוא רק את הספרים הטובים ביותר. הרעיון של גיבורת הספר, הפוקדת חנות למכשירי כתיבה בטהרן כדי להשיג רומנים מערביים, דיבר אלי. בעוד שאר האנשים רדפו אחר הישגים חומריים והתקדמות בסולם החברתי באמצעות קניית ידע המלווה בתעודות, היא בחרה פשוט להתרגש מספר טוב. ואז עוד אחד. ועוד אחד...

ודבר תורה קטן לסיום: ישנה הלכה יהודית, שיש לרכוש דבר רק בשוויו האמיתי. לא יותר ולא פחות. כלומר שבמדינת הלכה, המבצעים ברשתות, וכן הפקעת המחירים, אסורים. אינני תומך במדינת הלכה, אבל אני חושב שהספר הזה היה שווה בדיוק את מחיר המבצע. זה לא ספר גדול, אבל יש בו הרבה חן!