אני מחבב את כתיבתו של שניאור, לטעמי כתב שירה ופרוזה מעניינת, אך מזמן נשכח ונראה שאין מה שדוחף להזכיר ולהוכיר את פועלו. שניאור כתב המון, שירה, רומנים, סיפורים קצרים, מאמרים, ביקורת, פוליטיקה ומה לא. שניאור היה דור שני בספרות העברית אחרי דור הנפילים של ביאליק, טשרניחובסקי, פרץ ואחרים. הוא היה נער צעיר כשביאליק היה קרוב לשיאו. הוא מצטייר כאדם שהעריך עבודה קשה בתחומו, אך לא היה אדם שקל להסתדר איתו. על אף כשרונו הרב בכתיבה נטה להיות ביקורתי מאוד כלפי סופרים, פוליטיקאים ואנשים רבים ובכך יצר אנטגוניזם סביבתי נגדו בעיקר בקרב הדור הצעיר של סופרים ומשוררים בישראל בשנים הראשונות של המדינה. הם מצידם החזירו לו ככל יכולתם. דעתי היא שלמרות כשרונו וכתיבתו הטובה לא צלח בישראל מפאת הסיבות שהזכרתי.
הספר שלפנינו סוקר ממקור ראשון את עיקרי ההתרחשויות בסצנה הספרותית במרכזיה האירופאים בעיקר בתחילת המאה העשרים 1900-1915 וקצת פחות בשנים 1915-1960.
שניאור חי את התקופה והיה מעורב בה לעומק וכל מה שהוא מספר חווה ממקור ראשון. הוא פותח בסקירה על חייו ופועלו של דוד פרישמן אותו העריך וכיבד כמנטור וחבר. חיבתו הרבה לכתיבתו של פרישמן ולאדם עצמו מורגשת היטב.
חלקו הבא של הספר מספר על מרכזי הספרות העיקריים באירופה בתחילת המאה ה-20 ועל הדמויות המשפיעות ביותר בתקופה. שניאור בילה רבות בוורשה שהיה מרכז ספרותי יהודי בתקופה, מרכז שהתרכז סביב ביתו של י.ל. פרץ ויוסף קלוזנר. אצל פרץ התכנסו והסתודדו כל הסופרים ממוצא פולני ואצל קלוזנר כל הסופרים ממוצא רוסי ואוקראיני. מערכת היחסים בכל מרכז שכזה והיחסים בניהם מרתקים. שניאור מספר את ההיסטוריה של שני המרכזים ולא חוסך פרטים עסיסיים ורכילות. הוא כותב ביתר תמציתיות גם על המרכזים הספרותיים בברלין, אודסה, לונדון ווילנה אשר בכולם ביקר או חי תקופה מסויימת.
יש פרקים שלמים המוקדשים לסופר או משורר בודד כמו פרקים על דוד פרישמן, יוסף קלוזנר, נחום סלושץ, ז'בוטינסקי, י.ד. ברקוביץ, ארי אבן זהב, ש. בן-ציון ועוד.
ספר מרתק לכל מי שיש עניין בשורשי הספרות העברית המודרנית.













![תקוות גדולות [מהדורת 1991]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1006529.jpg)



