נכון בספרים/סיפורים יש תמיד את הסוף שאתה מצפה לו? כאילו, איך הכל מסתדר בצורה מושלמת, הזוג שעליו מסופר בספר ביחד, הדמות הראשית ורוב החברים שלה חברים שוב, החיים מדהימים. אבל בספר הזה, כמו באשמת הכוכבים ובשומרת אחותי, אין סוף באמת. הזוג יכול להיות ביחד בסוף הספר, הדמות מבריאה מהסרטן, המשפחה מתאחדת. אבל זה זמני, כי ברור שהכל תמיד יכול להשתבש, אבל כשמדובר בדמות שחולה בסרטן או בכל מחלה סופנית אחרת, זה עניין של זמן. היא לא תהיה בריאה לנצח רוב הזמן. מצטערת על האי אופטימיות.
כשקראתי את הספר הזה וחשבתי איך בסוף הכל יהיה בסדר, לא הצלחתי. כי זה לא רק התגברות על איזה משבר או מריבה. זה עניין של חיים ומוות שעומד על חוט דק. כל זיהום קטן יכול להתפתח לתפנית מפחידה. זה למה אני פחות אוהבת ספרים כאלו, שכל סוף טוב הוא זמני בלבד. שסוף המושלם כמעט בלתי אפשרי.

הספר הזה מספר על שני נערים שחולים במחלה כזו שתהרוג אותם בסופו של דבר. סטלה מנסה להשיג יותר זמן בשביל שהמשפחה שלה לא תתפרק ו-וויל רוצה לחיות אחרי שנים שלא. אני חושבת כמה החיים נראים חסרי משמעות כשאתה קולט שאתה הולך לחיות שנים ספורות, הרי בסוף זה בכל מקרה ייגמר. בניגוד לאשמת הכוכבים, שגם שם המחלה מנעה מהם סוף מושלם, גם כאן האושר נמנע במקום מסוים. כי סטלה ו-וויל לא יכולים להתקרב אחד לשני וחייבים להיות במרחק של שישה צעדים, שזה בערך מטר וחצי, בשביל שלא יהרגו אחד את השני.

כשאתה חושב על סוף טוב בשביל הספר הזה זה די בלתי אפשרי, שניהם יבריאו ויחיו באושר ועושר? הם בסוף יתקרבו אחד לשני למרות שזה יכול להרוג אותם?
זה די הורס את החוויה של דמיון ללא גבול כי הסוף די ברור מאליו. יש אפשרויות בודדות. אולי זה גם היופי של הספר.

אבל למרות שלא כדאי לקרוא את הספר הזה בגלל שהוא די מדכא, אני אגיד כמה הספר הזה באמת מדהים. שלושת הסופרים שכתבו את הספר ידעו מה הם עושים, הם נתנו לנו מידע על המחלה שלא הכרתי עד שהתחלתי לקרוא את הספר. הכתיבה מדהימה, אתה באמת לא רוצה לעזוב את הספר. אם תהיתם איך נראית אהבה אז היא מפורטת בשלמות בספר הזה. הכאב של הדמויות מורגשות, האושר, העצב. המחלה.
אני בכיתי ברובו כי הוא כל כך ריגש אותי.
אשמת הכוכבים זו קלאסיקה, אני חושבת שגם הספר הזה צריך להיות.