• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
וידויה של מסכה

וידויה של מסכה

מאת יוקיו מישימה

הביקורת של יהונתן מויזה

תמונה של יהונתן מויזה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
וידויה של מסכה

וידויה של מסכה

מאת יוקיו מישימה

הביקורת של יהונתן מויזה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של יהונתן מויזה
הוצאה לאור:אפרסמון
שנת הוצאה:2020
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מתישהו
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•1 דקות קריאה

היתרון שבספר הוא התובנות החכמות ולא רדי-מייד, הדורשות מבט נוסף כדי לרדת לסוף דעתן, זאת בשילוב סיפור מסגרת קל לקריאה ופשוט. גם רמת החשיפה של הסופר - בתיאור הפנטזיות המיניות המקאבריות שלו כלפי נערים צעירים, היא דבר נדיר בספרות. ספר דק, המכיל הרבה, שרמת האותנטיות, הקצב והקריאות שלו - לא פחתו עם השנים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של moshef
moshef
תמונה של חני
חני
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של משה
משה
6קוראים|גיל ממוצע63|67%נשים

על המבקר

תמונה של יהונתן מויזה

יהונתן מויזה

ותיק
חבר מזה 16 שנים
105 ביקורות•1 נבחרות•570 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•שירה - מקור
תמונה של יהונתן מויזה
יהונתן מויזה
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות105
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל570
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית23ספרות מתורגמת18שירה - מקור12

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של יהונתן מויזה

בחזרה מעמק רפאים

בחזרה מעמק רפאים

חיים באר

את חיים באר הכרתי כמרצה בספריית בית אריאלה, אשר להרצאותיו הצטרפתי מהזום בבית. תמיד התרשמתי מהשפה הגבוהה והשורשית שבוקעת מפיו, ובעיקר מפני שהיא מתדברת בהמון הומור. את הספר ״בחזרה בעמק רפאים״ קראתי לאחר כחצי שנה של הדממה מכל ספר, ובניגוד למוטו הקלוקל שירשתי שספרים יש לקרוא רק לפני השינה אלה אם כן אתה שוטה, חירש או קטן, התפתיתי וקראתי את ספרו של באר גם באור היום.
מה יש לומר? ספר מ-ע-ו-ל-ה ומרתק עד הסוף. אין זה פלא כי הוא לא קצר תשואות כאן באתר, זאת משום שכדי להבין לאשורו את משחקי הלשון, והניבים של באר, אתה חייב לבוא מבית דתי, או לכל הפחות לחזור בתשובה פעם אחת בחייך, וגם זאת רק בהנחה שאתה לא עם הארץ . במילים אחרות, זהו ספר אליתיסטי שלא מתפשר על עומק לשוני, והנשען על מרבדי השפה העברית לדורותיה. גם לי, כמי שקורא בתנך על בסיס יומי, הוא לא הפסיק לחדש. אז נכון, באר הוא לא פול אוסטר, ולא מדובר פה בספר גאוני מבחינת עלילה. עדיין הספר הזה, ובאר, ככותבו, מהויים אחד מאמות הסיפים של הספרות העברית. אין שום סופר בישראל, שיכול לכתוב ככה, גם יפה וגם אותנטי, ולו בשל הביוגרפיה היחודית של באר כדתל״ש ובאר החכמה הנובעת ממשפטי פיו.
מומלץ!!!

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•יהונתן מויזה
מסע דילוגים

מסע דילוגים

חיים באר

ספר שהוא בית ספר לעברית יפה. מומלץ לכל מי שידו במלאכת הכתיבה ורוצה לשפר את ניסוחיו. זאת ועוד, על האף העברית היפה הספר לא משעמם והסיפורים האוטוביוגרפיים הקצרים נקראים בצורה קלילה וזורמת...

לפני שנה•
★★★★★
•יהונתן מויזה
חייו וזמניו של מיכאל ק'

חייו וזמניו של מיכאל ק'

ג'ון מקסוול קוטזי

מיכאל ק' הוא גנן בגינה ציבורית. יש לו אמא שעבדה כל חייה כמשרתת-מנקה בבתים של עשירים. הוא עצמו גדל בפנימייה. כדי שהילדים בפנימייה ישמרו על שקט השמיעו להם ברמקולים ללא הפסק מוזיקה קלאסית. הוא שנא את את זה, כי זה לא נתן לן לחלום, למשל, שהוא פורש כנפיים ומתעופף מעל העיר. בינתיים התחילה המלחמה. לאמו החולה יש בקשה אחת לפני מותה: לחזור לאיזור הכפרי בה נולדה. אימו נישאת על ידי מיכאל בעגלת סופר, כאשר הוא רוצה להגשים את חלומה של אימו יקירתו. לאחר מכן האמא הופכת במסע לשק של אפר, כאשר היא מתה בבית החולים ושורפים את גופתה (ולמיכאל מוענקת שקית האפר). זה לא מפריע למיכאל להמשיך במסע. בשביל מיכאל מלחמה אינה דבר אוביקטיבי. הוא מגיע לחווה ולאחר ימים של רעב וציפייה מגדל ומשקה ירקות למחייתו, צד ציפורים ברוגטקה שהוא בנה, ומצליח לשרוד. עד שנתפס על ידי השלטונות, שמאשפזים אותו כאשר אינם מצליחים להבין כיצד אדם חי חיים של כבוד בזמן מלחמה. או באשמה מדוקדקת יותר: כביכול תמך במורדים ונתן להם ארוחות בחווה.
מכיוון שהספר הזה הוא יצירת מופת על חירותו של האדם הן מבחינה פיזית והן מבחינת חירות המחשבה ויש לקרוא אותו במלואו, אצטט כאן רק על התנגשות העניינים בין הפסכיאטר המאשפז לבין מיכאל ק', לאחר הסגרתו. אלו דברי הפסכיאטר על מיכאל ק':" אחד ויחיד הייתי שראיתי שאתה יותר ממה שניכר בך," הייתי אומר עוד. "לאט -לאט, ככל שהוסיף משקל אותו "לא" עקשני שלך, יום אחר יום, התחיל ליבי אומר לי שיותר מסתם חולה אותה, יותר מסתם נפגע מלחמה, יותר מסתם לבנה בפירמידה זו של הקרבה שעתיד מישהו לטפס ולעלות בה בסופו של דבר ולעמוד בפישוק רגליים על ראשה ולשאוג ולהלום על חזהו ולהכריז על עצמו שהוא קיסר על כל מה שעיניו רואות" במילים אחרות, הפסיכיאטר שרגיל לחולים המאושפזים אצלו שמרוב יאושם מ"פרמידה זו של הקרבה" מכריזים על עצמם כקיסרים או במילה עברית יותר כ"משיח", מתפלא כיצד מיכאל ק', מסרב להכנס למשבצת המקובלת, ודבק בדרכו האנושית.

עוד נקודה שהתעניינתי בה היא דבקותו של קוטזי במעשה האומנות של סיפור סיפורים ודבקותו בכתיבה. לאחר שק' בורח מן האשפוז לקראת סוף הספר וחוזר לעיר, הוא מבין, שכעת, שתלאותיו כמעט מאחוריו, המיומנות החשובה לאדם יותר מכל היא אינה נשיאת נשק, בניית גשרים או גידול דלעות, אלה לספר את סיפור חייו - כדי שיהיה מעניין, ולא יתנדף ברוח השכחה. "אילו לספר סיפורים למדתי בבית נורניוס ולא קילוף תפוחי אדמה וחשבון, אילו אכפו אותי לשנן ולתרגל יום יום את סיפור חיי, והיו עומדים עלי במקל עד שהייתי מצליח לבצע בלי טעויות, אולי הייתי יודע לעשות את רצונם. הייתי מספר את סיפורם של חיים שעברו בבתי כלא, איך עמדתי שם יום אחר יום ושנה אחר שנה וראשי לחוץ אל התיל ואני צופה למרחקים וחולם על חויות וניסיונות שלא אדע לעולם, והשומרים קראו לי שמות גנאי ובעטו באחורי ושלחו אותי לקרצף רצפות. ועם סיום סיפורי היו הבריות מניעים ראש ומצטערים וכועסים ומלעיטים אותי במאכל ובמשקה. נשים היו לוקחות אותי אל מיטותיהן ומטפלות בי טיפול אימהי בחושך. אבל האמת היא שאני גנן, גנן הייתי, תחילה בעיריה ואחר כך לעצמי, והגננים מבלים את זמנם וחטמיהם בקרקע" האם רק לי מקצועו של מיכאל ק' כגנן מזכירה לי מטאפורה על אדם הראשון בגן עדן?

לפני שנה•
★★★★★
•יהונתן מויזה
יָרֵנָה

יָרֵנָה

חיים פרי

מצאתי את הספר זרוק ברחוב עם עוד הרבה ספרים שקשורים למזרחנות. ממש אוצר גנוז. הספר הוא הסיפור שכתב החטוף חיים פרי ז"ל לנכדתו ומתאר את החיים השלווים בקיבוץ שלפני ה-7.10. סבא ואלה נכדתו יוצאים ערב ערב לחפש את הלבנה בשמיים. הם הולכים בשבילים החשוכים שרק אור קלוש מבעד לתריסי הבתים או פנס רחוב בודד מאירם, היא נגררת באוטו-עגלה והוא חמוש במקטרתו. מהספר ניתן ללמוד על הבטחון שהיה טבוע בתושבי ניר עוז. אלה הקטנה, שלא מבינה למה לפעמים קוראים לירח "ירח" ולפעמים "לבנה", מחליטה באותו לילה לקרוא לירח בשם שהוא הלחם בין שמותיו - "ירנה". יש בזה משום מעשה סמלי של שליטה בכוחות האפלים אותם מייצג הירח. כמו שאדם הראשון קרא בשמות לכל החיות וכך נעשה שותף לבריאה ושליט החיות, גם הירח, בקבלתו שם חדש מפי הפעוטה, נעשה לחבר וידיד לה ולסבא שלה והחשיכה הלילית והאפלה נשכחת. אך הפלא ופלא - באותו לילה הירח כלל לא נמצא בשמים. בעלותה על משכבה לישון, מספר סבא לאלה שתפקיד הלבנה (או ה"ירנה" בסיפורנו) היא לשמור על כדור הארץ, והיא נבחרה לכך מלא אחרת מאשר השמש בכבודה ובעצמה. ולמה הירנה לא שומרת על הקיבוץ באותו לילה? כי היא ביישנית, ומתגלה לאט, בהדרגה. אבל איפה המדינה שתשמור על קיבוץ ניר עוז?

הרבה מוסלמים מאמינים, תוך ציטוט פסוקים מפורשים בקוראן, שתפקיד המוסלמים הוא להזכיר ליהודים ולעמי הספר ללכת בדרך הישר. דרך הישר אצלם היא האסלם, אבל זה כבר ספור אחר. תודה רבה למוסלמים שבאמת אכפת להם מאיתנו, רק שהעזרה שלהם כרוכה בהרבה דם. ואני שואל - מה עם השמירה העצמית שלנו? עד לאן צריכה זעקתנו להגיע כדי שהמדינה תשמור עלינו ותפדה את שבויינו? בדיוק סיפר לי חבר אתיופי דתל"ש, שהחרדים לא רואים בשחרור החטופים מצוות פדיון שבויים משום שהחטופים היו מחללי שבת ולכן נחשבים כגויים. צריך להיות שם כדי להאמין. זה עד כדי כך רע. על מי יש לסמוך? כנראה אין מנוס מלפנות לכוכבים.

לפני שנה•יהונתן מויזה
נדנדת חבלי הכביסה

נדנדת חבלי הכביסה

אחמד דני רמדאן

מצאתי את הספר מונח על אבן פינה של חומה נמוכה, ברחבה של סוזן דלל. ניכר שמי שהניח אותו לא רצה לזרוק אותו קיבינימט, אלה למסור אותו עם מעט אהבה למישהו שיהיה מתאים יותר עבורו. באור פנס הרחוב קראתי את התקציר: סופר ערבי - יש. יחסים חד מיניים - יש. ניחוח סוריאליסטי - יש. סיפור אינטימי ולא סאגה גדולה - נכנס בדיוק במשבצת. אז החלטתי לאמץ אותו לחיקי, וכבר באותו הלילה התחלתי בקריאה. תקציר העלילה - מדובר בסיפור בדיוני כאילו עברו כבר 50 שנה או יותר ממלחמת האזרחים בסוריה. שני פליטים החיים בקנדה כזוג: האחד נוטה על משכבו למות ואילו השני דואג לו ובעיקר דואג להישאר לבד (שני דברים שונים בתכלית). לזוג העליז והעצוב מצורפת דמות שלישית - מלאך המוות בכבודו ובעצמו, שבא לבקר אותם כל לילה ומנהל משא ומתן ער עם הצלע הבריאה, לקחת את חברו עימו. כדי למשוך את הזמן וגם משום שזה הדבר היחיד לדבריו שהוא יודע לעשות טוב - לספר סיפורים, מספר הגיבור לשאר הדמויות הפועלות פרגמנטים דוקומנטריים קצרים על החיים בסוריה, לפני פרוץ המלחמה ולאחריה, בחיק משפחתו, ובחיק חבריו לכשבגר. להוציא סיפור אחד - כיצד משא ומתן בשוק על עגבניות מתנהל במקביל לפיצוצי חבלה ולא מופרע על ידיהם (כאשר המוכר מתעקש - אז אתם לוקחים את העבגניות או לא?!) , רוב הסיפורים נשכחו ממני כליל זמן לא רב לאחר הקריאה. אין פה מידע חדש שלא ידענו קודם - גם על חיי הקהילה ההומו-לסבית במדינות ערב - כבר ידוע שהיא חיה וקיימת. עם זאת, דעתי האישית שאין דבר כזה ספר רע - וכל ספר שמאפשר לסיים אותו עד הסוף זה דבר טוב (להוציא ספרי א.ב יהושוע שעל סיומם יש לקבל ממש פרס). נהניתי, למרות שלעניות דעתי אם כבר מכניסים את מלאך המוות יש לתת לו גוון יותר תיאטרלי. סה"כ ספר קל לקריאה, לא מכביד יותר מדי על הנשמה למרות העלילה הלא שמחה. הזדמנות טובה להכיר את שכנינו הסורים...

לפני שנה•
★★★★★
•יהונתן מויזה
חבלים

חבלים

חיים באר

לקחתי את הספר על סף נסיעה לכמה שבועות לטיוואן וחשבתי שהוא עשוי להתאים לי כמדגרה כך שלא אשכח את הארץ. יש בספר כל מה שהוא צריך, לשם מטרה כזו, להכיל: עברית משובחת העטורה באזכורים תנכיים ותלמודיים, נופים ואנשים ארץ ישראלים, ובעיקר אמונה יסודית. כשאני אומר אמונה למה אני מתכוון? אין בספר אף לא אזכור אחד שטוען שבאר מאמין במי שמכונה בורא עולם. אבל בכל זאת, אפשר לדעתי להבדיל בין סופרים שמשתמשים במילים כדי לקשט את היצירה, ומי שחוצבים אותם בסלע ממעמקי נפשם. באר מושפע כמובן מעגנון ומברנר, אבל ככל שידעתי השיגה עד כה, בכתביהם של השניים האחרונים לא הרגשתי את אותה לכידות במבע שאותה, כטענתי, יכול ליצור רק מי שמצטט מהתנ"ך לא כעיטור לשוני, אלה מתוך פן אמוני. בהפוגותיי בטיול קראתי את הספר בשקידה, שבחוץ מכה טייפון חסר רחמים, שובר עצים וקורע חוטי חשמל. לבסוף, שארזתי את הדברים לקראת הטיסה חזרה, נוכחתי כי המזוודה כבדה מהמשקל המקסימלי המותר במטוס. אז נאלצתי להוציא אותו.. "אתה לא צריך להחזיר אותו לאנשהו?" שאלה חברתי הטיוואנית. "כן, לא נורא, הוא שייך לרכבת" אמרתי לה. אבל בתוכי חשבתי, שאולי במחלקה לעברית במסדר הנוצרי הבפטיסטי של העיר סינצו, איפה שלומדים לתקוע בשופר עברי עתיק ומלמדים לאהוב את העם היהודי, הוא יישמר טוב יותר..

לפני שנה•יהונתן מויזה
מזוודה על השלג

מזוודה על השלג

אולה גרויסמן

הספר הזה ליווה אותי כחודש בערך, בקריאת פרק פרק לפני השינה. כמי שמתעניין בתרבות הרוסית, שמחתי לפגוש דמויות סימפטיות אותם הגיבורה פוגשת במסע שלה בחזרה לרוסיה. רוסיה והעם הרוסי מצטיירים לנו בזמן האחרון כאסופה של אנטישמים ובורים, אך כאן הגיבורה פוגשת דמויות מחממות לב ומאירות פנים. להגיד שהספר גדול? את זה לא אוכל להגיד. אך למי יש כוח בימנו לקרוא סיפור "גדול"? בין מבזק חדשות אחד לאחר, לחמם את הלב אם דמות אחת או שניים לפני השינה היא די והותר המצופה מספר, בטח ובטח ישראלי. לסיכום נהניתי לקרוא את הספר, אשר סיפק את הסחורה מבלי לשאוף לגדולות. אמשיך להתעניין בתרבות הרוסית וללמוד את השפה הרוסית. עם כל הרצון הטוב באמת של האמריקנים לעזור לנו במטוסים הכי חדישים נגד אלה שאין להם אפילו שדה תעופה, ועם הידע ההיסטורי שכל המדינות שלאחר מלחמת העולם השנייה שכרתו ברית עם הרוסים הפכו להיות עניות - ואלו עם האמריקאים - עשירות, היום אני יכול להגיד בביטחון - אין על העם הרוסי ותרבותו! (כמובן שגם שם מדובר ביחידי סגולה שנאבקו כנגד השלטון אבל לצערי באמריקה או במדינות אחרות גם המעט הזה לא קיים). 5 כוכבים!

לפני שנה•
★★★★★
•יהונתן מויזה
שכנים וסוטים אחרים - סיפורים

שכנים וסוטים אחרים - סיפורים

מרדכי גֶלְדְמן

הספר מחולק לשני חלקים. חלק ראשון מתאר את קורות הבניין בו הגיבור גר, שכן שכן בבניין וסיפורו כפי שהוא משתקף מבעד לדלת ולקירות של הבית היישר מדמיונו הקודח של המחבר. חלק שני מתאר "תיאור מקרה" טיפולי, סיפור של אחד מהמטופלים של הסופר מרדכי גלדמן שהוא פסיכואנליטיקאי במקצועו. בשני החלקים ניכרת הישראליות שבספר. קשה לי להצביע בדיוק מה הופך ספר לישראלי כל כך: אולי כמו הדיבור העברי, זה דיבור בעל עברות חותכות כגון ח' וא', ועל כן גם עם ביקורתיות ורצון להביא את הדברים לידי הכרעה כדי לחתוך למילה הבאה, אך בניגוד לשפה הערבית, גם עם אלגנטיות מסויימת של נפרדות ובהירות המבע והקול המקנים לדברים משהו אצילי. גם בסיפור: גלדמן מצליח לתאר את שכניו בלי לשעמם, כשהוא מתרחק מקישוטים לשוניים מיותרים. בנוסף קובע גלדמן מעמד של סטטוס חדש בחברה. גיבור הסיפור, המייצג את גלדמן עצמו, הוא "רווק כרוני". זהו דמות של אדם שאיננו הומוסקסואל אך גם שנים אינו נמצא במערכת זוגית. גלדמן מציע לכך גם תירוץ פסיכואנליטי: "היחסים הקשים בין הורי חוללו סצנות טרגיות ומלודרמטיות רבות ותכופות, שכרו בתוך ילדותי תהום של כאב. דגם הזוגיות שהציגו בפני היה אומלל, וחשבתי לכן שידידות מרוחקת מעט עדיפה על מלכודת נישואים אכזרית" כך, בניגוד לאמונה שתפקיד הטיפול הוא לחולל שינוי בחיי המטופל, מסייעת פה הפסיכולוגיה לשימור המצב הקיים על ידי הצדקתו במשקעי העבר. לרווקתו הכרונית מוסיף המחבר עוד שני הסברים: רצונו להיות לבד כדי לכתוב, והתלבטותו במשיכה בין המינים. ספר קצר, המוכיח שאפשר לעניין גם בלי לחולל דרמות עלילתיות סוחפות אלה רק על ידי חציבה שיטתית בסלע כדי לגלות את מה שהאמן, כנראה, מצא בו מלכתחילה. כך כמו בשיר "Eleanor Rigby
" של להקת הביטלס, עם השורה המפורסמת "All the lonely people
Where do they all come from?" מצליח המחבר לחדור לחייו של אדם בודד ולהבין מאיפה הוא, actually, הגיע. מומלץ!

לפני שנתיים•
★★★★★
•יהונתן מויזה
בן בעולם

בן בעולם

דוריס לסינג

בן הוא עוף מוזר, במראהו דומה יותר לצב ענק - יש לו כתפיים אימתניות וכפות ידיים רחבות. לא ברור בדיוק מה לא נורמלי בו - פיגור קל שהוא סובל ממנו, מחלת נפש, אבל כל מי שמביט בו מבין שהוא סוג של יצור מעולם אחר. אף על פי כן, הוא יודע פחות או יותר להתנהל בעולם - לאכול עם סכין ומזלג, לחפש לעצמו נקבות, להחזיק עבודה למשך שבועיים - אבל בסוף תמיד מרמים אותו בכסף. זאת הסיבה שהוא צריך תמיד להיות במעמד של בן חסות, למישהו החזק ממנו. כך נכנס בן לעולם הפשע, המשתמש בעובדה שמראהו של בן כל כך חריג, עד שאף אחד לא מעז לבדוק אותו ברצינות בשדה התעופה. משם הוא עובר לחסותו של במאי, הרוצה להפיק סרט בכיכובו, ועד למדענים הרוצים לערוך בו ניסויים במטרה לגלות את אבות המין האנושי - שמראהו של בן מזכיר אותם אסוציאטיבית. בספר נלווה את בן בהרפתקאותיו השונות, כשאת בן תמיד מלווה תקווה אחת כגחל לוחש - למצוא בעולם אנשים הדומים לו. האם הוא יצליח? ספר קצר (185 עמוד), הנקרא בנשימה עצורה, מותח לכל אורכו כספר מתח, ואף על פי כן בעל עומקים פסיכולוגים. לסינג מעלה על הנייר רק את ההכרחי, ונמנעת מתיאורי זרם תודעה מיותרים..
נחשפתי אל הספר "בן בעולם" במסגרת התעניינותי בסופרים שזכו בפרס נובל - ולעניות דעתי, הזכייה של דוריס לסינג מוצדקת בהחלט, ולו בשל יכולתה להיכנס לנעליו של אדם מזן שונה. סוף סוף ספר טוב שאפשר לקרוא גם בלי להיות מבקר לספרות. מומלץ!

לפני שנתיים•
★★★★★
•יהונתן מויזה

ביקורות נוספות על "וידויה של מסכה"

וידויה של מסכה

וידויה של מסכה

יוקיו מישימה

שני ספרים קראתי משל יוקיו מישימה: מקדש הזהב, שאהבתי, והמלח שחטא לים, שלא אהבתי.
ועכשיו לכמה דברים הנוגעים לספר וידויה של מסיכה: מדובר באוטוביוגרפיה הנוגעת לגיל 13-23, כשמחצית הספר בן 195 העמודים נוגעים להיותו הומוסקסואל והשאר מדבר על ניסיונו להיות נורמלי, להתאהב בסונוקו, אחותו הגדולה של חברו. זה לא ממש מצליח.
מישימה, שם עט, נולד בינואר 1925. כילד ונער חלוש הוא לא תמיד חש בין המוצלחים והיפים. כבר בגיל 13 הוא חש באהבתו לבנים ולמרות שמדובר ביפן, לא היתה באהבתו זו משהו שהוא חש בגללה תחושות לא נעימות. משהתפרסם הספר, מדובר בשנת 1948, מישימה כבר היה גיי מחוץ לארון. כמה וכמה דברים יש לומר בנוגע אליו, שהם סותרים: למרות שנולד חלוש ומשום כך לא היה ממש חייל ובטח שלא לוחם, מישימה החליט לפתח גופו והפך לשרירן. למרות שחשב שהוא לא יפה במיוחד, הפך לדוגמן. למרות שכתיבתו חסרת נשמה בעיני, היה מועמד בשל כתיבתו הענפה למועמד לנובל שלוש פעמים. למרות היותו הומו גלוי ומוכר, היה נשוי עם שני ילדים. למרות פרסומו והצלחתו, החליט לשים קץ לחייו בגיל 45 כדרכם של סמוראים, כשהוא נועץ סכין בבטנו בנוכחות חבריו.
וידויה של מסכה נחשב לפרסומו הראשון כפרוזה. כהומואים אחרים, כל חייו מוגדרים דרך משיכתו לבנים באופן כללי בתחילה, ובאופן ספציפי לאחד אומי, נער שנשאר כיתה פעמיים והוא גדול משאר הנערים בכיתה, בוגר, יפה ומפותח מהם. לאחר מכן הוא ניסה להמשך לנשים, לסונוקו אחות חברו, היפה והמושכת בעיניו. המשיכה הזו, ככל שנמשכה וכבר חשבו שיתחתנו, הסתיימה בפרידה ולאחר מכן נותרה ידידות ארוכת שנים, כשהוא מנסה להמשך אליה גופנית, בידיעה ברורה, שאשה הוא לא יאהב לעולם גופנית. היא לא הבינה ידידות זו, אך לא התנגדה.
מישימה כותב בלי שיפן ממש תיכנס לספר. ללא אזכורים מפורשים, הספר היה יכול להיות על אחד מושיקו מחולון. הספר כתוב היטב, נטול נשמה, בטח אם לא נשכח לרגע את החברה המסורתית, את הזמן, מלחמת העולם השניה ואפילו לא את הדרמה הגדולה מכולן, השלכת פצצת האטום על הירושימה, שהותירה אזכור חולף בספר ופליאה מדוע היה צריך פצצה לאחר שכבר החלו שיחות שלום(?!). הספר לא ממש מרשים. ניתן היה לצפות ליותר משלל הניגודים בחייו, שכן ניגודים בונים ספר וסיפור טוב.
התרגום הכמעט ללא רבב הוא של עינת קופר, שנפלה אף היא לאמונות תפלות ואפילו ארבע פעמים.
אחרית הדבר של יורי מירון ניסתה להפיח חיים בקרקר היבש הזה. שיהיה. עוד כמה עמודים לקרוא, שאינם חובה כלל וכלל.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מורי
וידויה של מסכה

וידויה של מסכה

יוקיו מישימה

אוטוביוגרפיה חושפנית ונוקבת של יוקיו מישימה. זו הנובלה הראשונה של מישימה אותה כתב ב-1948.

הספר מתאר את ילדותו, נערותו ובחרותו עד הגיעו לגיל 23. מישימה התאבד בגיל 45 לעיני חבריו תוך כדי ביצוע ספוקו "חראקירי"- שיסוף הבטן על ידי חרב סמוראים. מנהג סמוראי עתיק ומכובד. משחר ילדותו מישימה היה ילד אובדני ונמשך אל המוות אותו ראה כמשהו אצילי והוא מדבר על כך רבות בספר.

הניתוחים הפסיכולוגיים של נפש האדם בספר הם הצד החזק ביותר שלו, משום מה הרגשתי תוך כדי קריאה שכבר נחשפתי לספרים בז'אנר הזה, אך הם הזכירו לי במיוחד סופר אחד- שטפן צוויג. לאחר שעובדה זו נחקקה בזכרוני הקריאה כולה העצימה הרגשה זו, אין ספק שמישימה היה מושפע עמוקות מצוויג שאף הוא מת בהתאבדות בשנת 1942 ממש מספר שנים לפני שמישימה כתב את הספר הנוכחי. אפשר לומר בוודאות שיוקיו מישימה הוא הצוויג של יפן. הוא אמנם נוגע בתחומי נפש שצוויג לא עסק בהם, תחומים שאופייניים לתרבות היפנית כגון כבוד ואיפוק, אך המסגרת הכללית היא מאוד צוויגית. הוא אף מזכיר את צוויג בע"מ 83. מישימה כותב "על פי הגדרתו של שטפן צוויג מה שאנו מכנים רוע הינו חוסר שלווה הטבוע בכל בני האדם, והוא מניע את האדם אל משהו בלתי נתפס מחוצה לו, מעבר לו, וזה, ממש כאילו הטבע הותיר בנשמתנו, מתוך האנדרלמוסיה של העבר, ערעור חסר תקנה".

מישימה יודע לכתוב, אך יש לו נטייה למצות דיאלוגים או תאורים עד תום, לעיתים זה מעייף ואף משעמם. הייתי נותן שלשה כוכבים, אך הכוכב הרביעי ניתן לזכות המתרגמת הנפלאה עינת קופר שהצליחה להוסיף רבות להנאה מהספר. תרגומה של קופר נעשה ישירות מיפנית והוא מאתגר מאוד והתוצאה מרשימה והופכת אף טקסטים טרחניים לקטעי קריאה איכותיים ומהנים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•משה
וידויה של מסכה

וידויה של מסכה

יוקיו מישימה

לומר על אדם שביצע בעצמו טקס ספוקו (חרקירי) שהיה לו יצר הרס עצמי, זה סוג של אנדרסטייטמנט, כמובן. הרי כמעט מתבקש שמי שכתב על סבסטיאן הקדוש "גורלו לא היה ראוי לרחמים... הוא היה גאה וטראגי, גורל שעשוי אפילו להיקרא זוהר", ימצא את מותו באופן אלים כלשהו. ובכל זאת חשוב לי להזכיר את היצר הזה, שהופנה בתשוקותיו של הסופר גם כלפי אחרים. אחד מהדברים הקשים לעיכול בספרו האוטוביוגרפי של מישימה הוא חשיפת מידת הסיפוק שמצא מצעירותו בחזיונות של עינויים ומוות. הוא מתאר תשוקה לחוויה שבטית בראשיתית שתעניק לו את "שמחתו העמוקה של הפרא". החיבה לאחווה הגברית של שדה הקרב ולריח הדם איפיינה מאז ומעולם את האידאולוגיה הפאשיסטית, ולכן לא מפתיע שבבגרותו הפך מישימה ללאומן קיצוני שתעב את הפציפיזם הבתר-מלחמתי היפני, ושאף ניסה לבצע הפיכה צבאית כושלת.

לא הכול מרתיע כאן. יש ב'וידויה של מסכה' מבט מדויק על התפיסה הילדית של המספר, וניסיון לפענח אותה מקרוב. יש פה כנות מרשימה בתיאור צמיחת הנפש שלו על חסרונותיה, במיוחד בתיאור תחושות של משיכה ואהבה. במיטבו מסוגל משימה לכתוב משפטים נפלאים כמו "כמה נערות האמינו שאכן בא מן הים כי היה אפשר לשמוע את שאון הגלים ההולמים מתוך חזהו. כי עמוק באישוני עיניו, מסתורי ובל יימחה, שכן קו האופק, שהים מעניק למזכרת למי שנולד לחופיו ומוכרח לעוזבו. כי הבל פיו היה חם כמו רוח ים מלוחה של אמצע הקיץ, וריח גופו היה כריח אצות שנשטפו אל החוף". אבל מן הצד השני, ניתן למצוא בספר גם קטע כמו "המרחק בזמן ובמרחב מציג את קיומו של אדם באופן מופשט. ייתכן שבזכות ההפשטה הזו, המסירות המוחלטת שחשתי כלפי סונוקו ובלי קשר אליה, תשוקותיו הנוכחות תמיד של הבשר, התמזגו בי כעת כאלמנטים שווים זה לזה באיכותם וחיברו אותי במקביל וללא כל סתירה לתחושת הקיום המופשט, לחלוף הזמן שעה אחר שעה". התיאור המדוקדק של נבכי הנפש של גיל ההתבגרות ומערכת היחסים עם אותה סונוקו בראשית שנות ה-20 לחייו נותר קצת משעמם בסופו של דבר. הכול נע ונד ומשתנה ושוב חוזר בכל רגע, ואם לא נמצא נרטיב ברור שמוליך את התנודות הללו לאנשהו, ההשתלשלות נותרת מעט חסרת פשר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•עמית לנדאו
וידויה של מסכה

וידויה של מסכה

יוקיו מישימה

וידויה של מסכה
יוקיו מישימה
הספר ראה אור ב:1948 והוא נובלה אוטוביוגרפית.
ילד גדל אצל סבתו השתלטנית בתנאים קשים. מהר מאוד ככל שהוא גדל הוא מבין שהוא נמשך לגברים הומוסקסואל. הארץ היא יפן והרבה מהדברים שקורים בספר מתרחשים בזמן מלחמת העולם השנייה.
יוקיו מישימה נולד ב1925 וב1970 התאבד בגיל 45. הספר מאוד נגע ללבי ונדהמתי מהפרוזה הצלולה של סופר שמתאר איך ילד גדל בתמימות ומתבונן בעולם בפליאה ובכאב. בזמן הקריאה חשתי את כאבו של הגיבור ואת הקונפליקטים אשר ממלאים את ראשו. הכתיבה של מישימה חסכנית מתומצתת ובכמה משפטים הוא מתאר עולם שלם. יש גם קטעים קשים בספר והוא לא קל לקריאה אך מתגמל. יש לי תחושה שבימים אלה זהו ספר נדיר ושונה מכל הספרות המסחרית שיוצאת בארץ.
הוצאת אפרסמון היא הוצאה לאור חדשה שכבר הוציאה כמה ספרים שאת חלקים קראתי. הספרים קצרים והם קלסיקות.
בספר יש 210 עמודים. בסוף הספר יש אחרית דבר שכתב יורי מירון.
תרגמה מיפנית: עינת קופר.
ספר מומלץ מאוד לכולם ולכל מי שאוהב ספרות איכותית

לפני 5 שנים•
★★★★★
•rea
וידויה של מסכה

וידויה של מסכה

יוקיו מישימה

וידויה של מסכה הוא ספרו השני של מישימה שאני קורא. הראשון היה "המלח שחטא לים" ולאחריו היה לי ברור שאני אצרוך עוד מכתביו של מישימה.

בוידויה של מסכה מספר לנו מישימה על חייו עד גיל 23. לא זכור לי שאי פעם קראתי ספר שכל כולו חשיפה אישית עמוקה ונוגעת כל כך כמו ספר זה. מדובר בסטריפטיז אמיתי.

הוא נלד בטוקיו בשנת 1925 וכשהיה תינוק, נלקח מאמו על ידי סבתו שלא היתה בריאה בנפשה והיא גדלה אותו עד גיל 12. מישימה מספר לנו על החיים בבית סבתו, כיצד לא הורשה לשחק בשמש או להשתתף בפעילות ספורטיבית כלשהי.

עם שובו לבית הוריו מנסה מישימה לחבור לנערים כדי להתנער מההשפעות הנשיות של סבתו ובואו לא נשכח שבתרבות של אז, מאפיינים "נשיים" אצל גברים כמו חולשה גופנית, נחשבו לדבר שלילי המאיים על הגבריות.

בנעוריו גילה מישימה על עצמו שני דברים: אחד, שפחד ממוות דווקא אין לו, כי בשנים בהן נכלא אצל סבתו פיתח לעצמו עולם פנטנסטי אפל, מורבידי ורווי דם, והמוות נתפס בעיניו כהתגשמות יפהפיה של צו הגורל, כדבר שהוא חיובי במהותו. והשני: שהוא אמנם רוצה להיות בחברת נערים, אבל מסיבה אחרת לגמרי מהשאר.

מישימה מספר כיצד מתברר לו כי הוא נמשך לגברים דווקא, כיצד הוא מנסה להסתיר זאת, על התנסותו עם אשה בבית בושת לשם משכנע אותו חבר ללכת ובאמת יש משהו נודע ללב בכל התאורים האלו.

ברקע כל הסיפור עומדת מלחמת העולם השנייה אך לאירועים אלו מתייחס מישימה ממש באופן שולי.

הספר נכתב בשנת 1948 אז היה הסופר בן 23. בהמשך חייו נשא מישימה אשה והביא ילדים לעולם אך בהיותו בן 45, שם קץ לחייו. ספר זה עוסק בשנים שעצבו את אישיותו ודמותו וכמי שיש לו ענין בכל הקשור לתרבות היפנית, זהו מסמך מרתק בעייני.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
וידויה של מסכה

וידויה של מסכה

יוקיו מישימה

ספר קשה ומוזר, מכאיב, מסרב להתפענח. באהבתי העזה אל מישימה ניסיתי לקרוא אותו כמה פעמים בתרגום לאנגלית, ובכל פעם עזבתי אותו כשאני לא מבינה בדיוק מדוע. חשבתי שאולי האנגגלית קשה לי. הפעם קראתי אותו בעברית, בהפסקות, בתוך חודש. היו פעמים שהכרחתי את עצמי לחזור אליו. הגעתי אל הפסקאות שבהן נתקעתי בפעמים הקודמות והבנתי שזו לא השפה. הוא פשוט עורר בי יותר מידי. מה בדיוק, אני עוד לא יודעת. כל מיני דברים. הזדהות? איך אפשר להזדהות עם פסיכופט שמפנט בפרוטרוט על גרימת כאב ומקנא באישה שאוהבת אותו כי היא לפחות מרגישה משהו? כאב? הוא מוצא עונג בכאב קר, מנוכר. בהלה? בהחלט. זה ספר מזעזע. גועל? גם. רתיעה מהיהירות? נדמה לו שבכתיבה הוא עורך לעצמו מעין ניתוח בלא הרדמה, אך בעצם, ממרומי שנותי (כשכתב היה צעיר יותר מצעיר בני כיום) אני רואה שאין הוא מכיר את עצמו כלל. קנאה? בטוח. הבן אדם כותב כמו אני לא יודעת מה. אולי כשמה של הביוגרפיה של צביקה פיק, מלאך או שטן. עוד לא נרגעתי ממנו. אני שמחה שקראתי אותו. השארתי בו חלק ממני.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מתישהו
דירוג
5.0
לפני 5 שנים

“ספר קשה ומוזר, מכאיב, מסרב להתפענח. באהבתי העזה אל מישימה ניסיתי לקרוא אותו כמה פעמים בתרגום לאנגלית”

7/7
ביקורות על וידויה של מסכה
הבאה
אין ביקורת הבאה