לשבחו של הספר "רשימת המשאלות" ייאמרו שני דברים:
1. הוא קולח ונעים לקריאה.
2. הוא מצליח לרגש. לא פעם אחת.

העלילה בספר מאוד ברורה, ומצליחה לסקרן. מה שבעיקר חזק הוא הרעיון שבבסיס הספר - המשימה של יישום משאלות הילדוּת.
מעבר לזה, הוא די בנאלי, כי המשימות הן די בנאליות: ילדים, להתאהב, לגדל כלב וכדומה.
די צפוי, וגם יצאתי עם תחושה שהוא לא נסגר היטב.

ובכל זאת, הספר גם מצליח להפתי יותר מפעם אחת,
והוא ספר שמשאיר שובל של טוב בלב.

הרבה זמן כבר לא קראתי ספר כזה, ואני אסביר למה.
ספר מתח טוב מכיל שלושה רכיבים שקשה מאוד להחזיק ביחד:
1) תעלומה מסקרנת. הספר נפתח בדרך כלל באיזו תעלומה, ועל הסופר מוטל שהיא תהיה משהו שהקורא ינסה לבחמון מכל הצדדים ולא יצליח למצוא פתרון. בניגוד למה שחושבים הרבה מסופרי המתח בעולם, לא חייבים דווקא רצח בשביל ליצור תעלומה שתקרע את הקורא. אפשר גם דברים פשוטים, בנאליים, שפשוט מסקרנים.
ב"חשוב על מספר" יש תעלומה כזאת כבר בהתחלה. פשוטה לכאורה, חידתית משהו, אבל לקורא אין שום קצה חוט. אחר כך זה מתפתח גם לרצח, אבל בעיניי זאת בכלל לא הנקודה.

2) פתרון התעלומה צריך להיות מפתיע. כל אחד מאיתנו קרא בוודאי ספרי מתח רבים, וברובם ניתן לנחש את הסוף. רבותיי, אם תעלומה כבר פתורה לפני הרגע שהסופר בוחר לגלות אותה, הספר צונח משמעותית באיכותו. אין מה לעשות.
אני לא הצלחתי לפתור את התעלומה של חשוב על מספר עד שוורדון הוביל אותי אליה, יד ביד.

3) פתרון התעלומה צריך להיות מתבקש. לאורך הספר צריכים להיות שתולים רמזים לפתרון, כך שבשעת התגלית הקורא יכה עם היד על הראש ויקרא "איך לא חשבתי על זה". פחות חוכמה להביא בסוף איזה מידע שלא היה לקורא מושג עליו, ולנפנף בו לנגד עיניו. הרבה יותר מרשים כשמכניסים לו את הפתרון על כפית של כסף לאורך הסיפור, אך הוא מצליח לבלוע אותו רק כשהסופר מחליט.
זה אולי החלק הקשה ביותר, כי זה אומר שהסופר צריך לפעול בשני מישורים מנוגדים: לגלות ולהסתיר בו זמנית.
וורדון הצליח.

איך הוא עשה זאת? הכל נובע, כמובן, מן התעלומה האינטליגנטית שהוא יצר, ועליה לא אספר כלום בנקודה זו.

מעבר לתעלומה האיכותית, יש בספר דמויות אמינות מאוד, רבות פנים. ממש תענוג. הוא ספר נדיר שזוכה אצלי ל-5 כוכבים.

עוד קצת על ספרי מתח:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%AA%D7%97_(%D7%96%27%D7%90%D7%A0%D7%A8)