מגוון מחשבות, התכתבויות, זכרונות, סיטואציות משפחתיות וקרייריסטיות-אקדמיות, שכולם כאילו מכווננים לפי נושא מרכזי אחד הקשור בבן-ציון נתניהו ומשפחתו. מסופר דרך נקודת מבטה של דמות אחרת, שהיא אולי קצה שני בסקאלה, ומצליח כך גם להיות חווייתי וזורם וגם לעניין ולעורר מחשבה.

ישנה צרימה מסוימת בשל השפעת הפוליטיקה הקשורה בשם נתניהו על הסיפור - בכל זאת, מדובר ברומן על היסטוריונים - אבל אני חושב שהיא מצדיקה את מקומה מבחינה דרמטית, וגם נעשתה עבודה טובה בהבאת מורכבות ואיזון.

מבחינת הסתייגויות, קצת הפריעה לי החנופה-העצמית על חכמה של יהודים (היא לא הוצגה כאיזו אמירה אובייקטיבית, אלא דרך דעתן של דמויות, ובכל זאת), וגם הרגשתי שהצגת החוויה האקדמית של מרצה זר המחפש תקן הייתה קצת שטחית. אבל אלו אינם לב הספר.

אני ממליץ: ספר מעניין וכיפי.

דרמה פוליטית באווירת ימי הביניים. קניתי אותו מהמדף של הפנטזיה, אבל חוץ מהשמות הממוצאים אין בו פנטזיה (מקסימום סצינת הזיה אחת או שתיים).
חלק מקווי העלילה מוכרים ואפילו מעט קלישאתיים בעיניי, אבל אהבתי את תיאור סצנת המיניות בארמון, את שני צדדי האישיות של המלכה, את ההתפקחות של איינטרוך לאדם שהוא נהייה בעקבות היחלצותו מעברו, ואת חלק מהדמויות שמסביב.
בסך הכל ספר קליל ודי מעניין שקל לחבב.

ספר מרתק לקריאה. הוא מסופר מנקודת מבט מקורית ומרעננת ויש בו דמויות מגוונות ומעניינות, ודימויים ויזואלים יפים מדי פעם. הוא בעל דרך סיפור חכמה, שמשחקת עם הקורא ומחמיאה לנקודות העלילה החזקות, שהסיפור נבנה לקראתן היטב, בדרך יעילה ומרוכזת.
בחצי מהפרקים התודעה המלאכותית של ספינת חלל שולטת באלפי גופות בשלבים המוקדמים של התאוששות לאחר כיבוש אלים, ובפרקים האחרים, לסירוגין, מסופר מסע הנקמה שלה לאחר שנותרה רק עם גוף בודד. בניגוד לאיך שזה נשמע, אין פה מסע מורבידי או שטוף זעם של דם וביתור גופות. הספינה הזאת מעדיפה קצינות מוסריות, חובבת שירה, ומתעסקת רבות, בתבונה רבה, במחשבות על החברה הפיאודלית שהיא כלי בידה, על מניעי הדמויות האחרות בסיפור ועל מהותה עצמה. נקודה זו לא הובהרה כראוי על ידי תקציר הספר, לדעתי.
לקראת סופו הספר הופך באופן די מוזר וממושך מדי לדרמת הליכות ונימוסים בחברה. אבל אז זה משתפר שוב.
ממליץ!

מאוד מהנה.
רגלה של הסופרת קצת קלה על דוושת הקטרזיס לטעמי, בהתחלה בתור ניגוד יפה ליאוש ולעינוי של הגיבור בתור עבד, אבל עם הזמן זה קצת הפריע לי. אני גם נאלץ להזהיר שאם כמוני נמשכתם לצבעוניות של העטיפה כהבטחה לפנטזיה מפורטת ומסועפת אז אתם עלולים להתאכזב, יש אלמנט אחד פנטסטי מרכזי שהוא אמנם יפה, אבל יש מעט מסביבו, כאילו התפקיד שלו היה בעיקר לשמש רקע אווירתי ואלגורי להיבט אחד של הסיפור כששאר הזמן אין התחייבות לפנטזיה כסגנון. (למי שקרא את ספרי ההמשך: גם הם ככה?)

אבל הספר מאוד מוצלח מהרבה בחינות אחרות, והדמויות הראשיות כמובטח הן שתיהן ממש הפגזה. הוא הצליח בקלות למשוך אותי עד הסוף בתקופה שלא היה לי בה מצב רוח לקריאה, ואפילו נתן לי תאבון להמשיך לדברים אחרים.

אני חייב להתחיל בהתרשמות עמוקה - מאוד התרשמתי.
אם להיות יותר ספציפים, אני מדבר על הלוקיישנים - עברו יומיים מאז שסיימתי את הספר, ופתאום אני קולט שאני מכיר כל פינה מזובלת בבית של אנני וילקס. את חדר השינה של פול, את החצר הקדמית, ואת האסם, והמטבח, והסלון והמרתף והמזווה - ואת המדרגות אל הקומה השנייה, הבלתי מושגת - ואפילו את הכביש בינה לבין העיירה שמתחילה בס' ויש בה שני ו' (נראה לי), שאיכשהו נחשב בעיניי כחלק מהבית. הייתי צריך לשכנע את עצמי שחזיונות אלו באו אלי מתוך הספר, ולא נשארו לי כשאריות תת-מודעיות מהסרט - שבכלל לא ראיתי.
כל זה, כמובן, רק הגביר את המתח והאימה שהוזרקו לורידיי ללא רחמים (אני אפסיק את ההקבלות המגושמות לספר כבר כאן, ברשותכם). אבל לא רק התיאורים המוצלחים של הסביבה הפיזית הם שעזרו לי להתחבר לסיטואציה, לפול ואפילו לאנני. קשה לי להסביר את זה, אבל הרגשתי שהעלילה והרעיונות והדיאלוגים בספר היו מלאים בכל כך הרבה... מורכבות, ונכונות, ו'אכויות מטאפוריות', אם תרצו.
בין אם אלו הכמוסות, משככי הכאבים, המסמלות באופן מטא-פיזי שכזה אבל גם באופן מאוד מילולי, כמובן, כיצד פול מתמכר נגד רצונו אל הסיטואציה ואל דרך החיים, או לפחות אל היבטים מהם.
ההקבלה של אנני לאלה, על שליטתה בסביבה, קומתה השנייה האקסלוסיבית והתנהגותה האימהית אך גם הרודנית והאכזרית והמשוגעת, שבכל זאת מאפשרת חופש פעולה מסוים.
השנינויות של פול, והתנסויותו האישיות, מהילדות ומהבגרות. וגם - אלו של אנני. גבולותיה של החמלה.
השגעון של אנני, כזה עשיר.
הבדיחות פרטיות של פול - מוצלחות! - שהופכות למלמולים של משוגע.

שמעו, אני כבר מאבד את הסדר. יש עוד הרבה, אבל הספר הזה הוא כזה חתיכה מרוכזת של אמנות, אני לא מסוגל ולא רוצה לשים סדר בהכול. נקווה שהחלק הלא מודע של המוח שלי הצליח ללמוד משהו קונסקרוטיבי. מזל שהעלילה היא כל כך לינארית.

--ספויילרים קלים--
--למרות שעושה רושם שלסטיבן קינג אין בעיה עם כאלו https://www.youtube.com/watch?v=l8TkQvdJVbc 33:32--

אפילו הסיום, שבהתחלה היה לי מאוד אנטי קליימטי ומאכזב - עכשיו אני רואה אותו כהכרחי וכטאץ' אומנותי אחד אחרון.
קיצר, תקראו.

נגנז :(

מלא בתובנות מדהימות, עם עלילה חכמה ומרגשת, מלא בדמויות נהדרות שקל להתחבר אליהם. סגנון כתיבה ייחודי ומהנה. מה עוד אפשר לבקש? הספר האהוב עלי נכון לעכשיו (למרות שזה לא אומר יותר מדי).