אם היתה אפשרות חד פעמית לתת לספר ציון 10 מתוך 5, ספר מופת או לא משנה איך תקראו לזה- זה לספר הזה!
אני קורא אותו לאט, מפחד שיגמר לי מהר (למרות שהוא קצר וקריא מאד- הוא נקרא לאט ובזהירות עם עצירה למחשבה אחרי כל עמוד. כמו שאוכלים אצל המלך בסעודה ומוגש מעדן נדיר שלא תמצא כמותו- אתה מקבל מעט, דוגמית בצלחת, אך מגלגל את המעדן לאט על הלשון ,אוכל אותו טיפה טיפה, ביס ביס- שלא יגמר לעולם).
אני קורא אותו לאט, מזיל דמעה כמעט בכל עמוד- בוכה... מהתרגשות, מהתפעמות, מזה שלא זכיתי להכיר אותו בבגרותו (בסוף בוכה גם מהסוף העצוב הבלתי נמנע וגם מהזכרון שלי של הילד הקטן שהסתובב בבית הכנסת שלנו ולאיזה דמות צמח!)
זה ספר שאתה רוצה לחלק לכל אוהבייך וידידיך שיחוו גם הם את האור והרוח שבו- אתה רוצה לקנות אותו בהמונים ולחלק לכל העולם.
שילה הוא קודם כל אדם- קשוב, רחום, מחייך ועם עיניים טובות, עם עין טובה לכל אחד.
ובאותה נשימה- מפקד קשוח ודורש (קודם מעצמו ואחר כך מהאחרים), החיילים שלו תמיד ראשונים, הכי מקצועיים ותמיד הכי מחייכים.
בספר שמואל מופיע אחד מגיבורי דוד- עדינו העצני. ואומרים חז"ל שנקרא כך על שם שכשהיה עוסק בתורה היה עדין כתולעת וכשהיה יוצא למלחמה היה קשה כמו עץ.
אני רואה את התמונה של שילה וככה אני מדמיין את שילה- עדינו העצני. וכך בתמונתו של שילה אני מתאר גם את דוד המלך.
כמו שכתבתי הכרתי אותו בזמנו והוא ילד קטן ואני מרגיש ממש אבידה לעצמי שלא זכיתי לראות אותו גדל ולהכיר את דמותו.
גם אתם- אם עוד לא הכרתם את דמותו כדאי שתכירו- מהגיבורים שבזכותם אנו פה.
חבל על דאבדין. יהי זכרו ברוך!
נ.ב.
גם בצד הטכני של הספר אפשר להגיד רק דברים טובים- הספר בנוי בצורה חכמה ומושכת מאד לקריאה, עם סיפור מסגרת של דמות המנסה להכיר את שילה וחושפת שכבה שכבה את דמותו (לא נספיילר).
בנוסף הספר משולב בציטוטים בכתב ידו (מפרי הפרויקט של "אות חיים"- חפשו במרשתת)- ציטוטים מיומניו ומפתקים שכתב לעצמו. הציטוטים האלה ממש מחיים לנגד עיננו את דמותו.

נדהמתי לקרוא בויקיפדיה שבתקופתו של סטלין והטיהורים שלו (בערך בשנים 1929-1953) היו בין 20 מליון ל-30 מליון איש (מתוך אוכלוסיה של כ-150 מליון איש) בגלות, במחנות ריכוז, במחנות עבודה ובקיצור בגולאגים. בנוסף מדברים על 1-2 מליון איש שנרצחו בתקופה הזו. זה נתונים פסיכים!!! אי אפשר לקלוט את המציאות הזו.
אמרה לי שכנה עולה מרוסיה שההורים שלה סיפרו שהיה מספיק שהיתה לך דירה יפה ומישהו חמד אותה לעצמו והוא היה מלשין עלייך משהו חסר כל ביסוס לשירות החשאי ואז בלי לשאול כלום היו באים ולוקחים אותך למאסר 20-30 שנה. אי אפשר לקלוט את זה... (בהמשך הספר נתקלתי באירוע דומה המופיע בספר, איך במחי הלשנה ללא ביסוס אדם נשלח למחנות עבודה למשך 10-25 שנה ללא כל אפשרות ערעור: " גם את תקופת העונש הראשונה קיבל מחוסר מזל. בתחילת המלחמה אסרו אותו בעוון תעמולה אנטי סוביאטית- על סמך הלשנת השכנים, שרצו לקבל את דירתו (וקיבלו אותה אחר כך). אמנם הוברר שתעמולה כזאת לא ניהל, אך עלול היה לנהל כי האזין לרדיו הגרמני. אמנם לרדיו הגרמני לא האזין, אך יכול היה להאזין, כי היה לו בבית מקלט רדיו שנאסר. אמנם מקלט כזה לא היה לו, אולם בהחלט יכול היה לבנות, כי במקצועו היה מהנדס רדיו").
הספר הזה חשוב מאד כדי להבין את האוירה הזו, להבין את החיים בתקופה הזו.
הרבה כתבו שזה ספר מדכא, נושאים קשים ועוד, ובאמת נכנסתי בחשש לספר אבל גיליתי אוירה נוספת חוץ מאשר דכדוך...
[כמובן חוץ מהכתיבה המופלאה של סולז'ניצין שקשה למצוא כמוה- לא סתם הוא זכה בפרס נובל לספרות]
כלומר הדכדוך והייאוש נוכחים מאד בכל שעל ושעל בספר אבל עדיין יש משהו נוסף, איזה חוט דק עוקצני שמרחף על פני הספר, חוט של תקוה, נצחון הרוח וידידות גדולה מהכל.
הספר מתאר 3 ימים בגולאג הספציפי הזה- כלא מאוורינו ("השאראשקה")- שהוא כלא נח, גולאג למשכילים- כל האסירים כבר עברו 7 מדורי גיהנום במלחמה הגדולה (מלחמת העולם השניה, בשבי הגרמני, ובמחנות העבודה והריכוז הרוסיים שאחריה) ועכשיו הגיעו למקום נח יחסית להעביר בו את הזמן הנותר בתקופת המאסר (שאף פעם אי אפשר לדעת באמת מתי סופו).
התיאורים הם צינים, הומור שחור, עקיצות על הבירוקרטיה ללא סוף, עקיצות על המערכת המסואבת שבה הטיפשים שולטים והחכמים עובדים קשה, עקיצות על חוסר ההגיון בסוציאליזם, יש בספר את התובנות העמוקות שיש רק בחברה שנמצאת על הקצה, את הדו פרצופיות של המציאות, את העינוי של משפחות האסירים, את העינוי והסדיסטיות הנפשית שמעבירים את האסירים, ומעל לכל חברות שנבנית בתוך הכאוס ומתוכו.
הספר הזכיר לי גם במידה רבה (בהבזקים של סיטואציות) את מילכוד 22- אמנם פה זה סיטואציה של מחנה צבאי וכאוס מלחמתי ופה זה גולאג וכאוס פוליטי אבל האוירה היא אותה אוירה, אותו חוסר צדק וחוסר הגיון שמרחף מעל הכל ומצד שני אותה ידידות בין חברים שהיא הרבה יותר גבוהה מעל כל העוולות של היום יום. וכסיכומם של האסירים עצמם: "רק ביום השחור ניכרים הידידים האמיתיים".
ומעל הכל מרחפת מעל הספר חירות הרוח, רוח האדם, שמתגלה דווקא במקומות כאלו.
הספר מסתיים בשילוחה של הדמות המרכזית מהכלא הנח בחזרה אל הגולאגים הרחוקים- מחנות העבודה בסיביר:
"כן. ציפו להם הטונדרה והטאיגה, אוי-מיאקוי שבארץ הקוטב ומכרות הנחושת של ג'אזקאזגן. ציפו להם מקוש, מריצה, מנת רעב של לחם לח, בית חולים, מוות. ציפה להם רק רע.
אך בנפשם היתה שלוה.
השתלט עליהם האומץ של אנשים שאיבדו הכל, עד הסוף- אומץ שאפשר להשיג רק בקושי, אבל לאחר שהושג הוא איתן."

לסקירה זו מצורפת מתנה לקוראים...
רבי שלמה אבן גבירול היה קודם כל תלמיד חכם וירא שמים- ידיו רב לו בפילוסופיה הקבלית ובחכמת ימי הביניים. כך צריך לראות אותו וכך גם צריך לזכור אותו- בשורה אחת עם ענקי הדורות יוצאי גלות ספרד- רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי, רבי שמואל הנגיד, הרמבם ועוד.
אבל... הוא גם היה בן אדם- אחד שכועס, אוהב, מתרגש מהטבע, עצוב, מתנצל וגם אדם עם חוש הומור משובח.
רוב השירים בקובץ אכן רציניים מאד- מתעסקים בנושאים כבדים וחשובים עד למאד. בכלל בשירת ימי הביניים קשה למצוא הומור טוב אבל רבי שלמה הוכיח את עצמו גם בזה.
לראיה אעתיק פה שיר במתנה לקוראי סימניה (השתמשו בו כשאתם מחזירים לחבר ספר גרוע שהשאלתם ממנו).


[לשיר קוראים "יהי אחי לך ספר" והמהדיר מתאר אותו כך- "בהחזירו ספר שלא מצא חן בעיניו"] :



יְהִי, אָחִי, לְךָ סֵפֶר שְׁלַחְתִּיו

וּמִמְכֶּרֶת צְמִיתוּת לָךְ מְכַרְתִּיו,

וְהָסֵר מֵעֲלֵי שִׁכְמִי כְּבֵדוּת,

לְמַעַן כִּי כְהַר תָּבוֹר נְשָׂאתִיו.

וּמָה אֶצְעַק וְעַד אָנָה אֲשַׁוַּע?

וְעַל רֹאשִׁי חֲמָסִי כִּי שְׁאִלְתִיו!

וְלֹא אֶתְמַהּ בְּךָ, כִּי אַתְּ נְתַתּוֹ

אֲבָל אֱתְמַהּ בְּנַפְשִׁי, כִּי לְקַחְתִּיו.

וְזַמֹּתִי הֱיוֹת לִי בוֹ תְעָלָה

וְכָמוֹךָ תְּמִים דֵּעִים חֲשַׁבְתִיו,

וְכַמָּה הֶעֱבַדְתַּנִי בְּקָרְאוֹ –

וְלוּ הָיָה אֱלוֹהַּ, לֹא עֲבַדְתִּיו!

וְזָכַרְתִּי שְׁמוֹ בִּקְהַל חֲכָמִים –

וְכִמְעַט יִסְקְלוּנִי עֵת זְכֵרְתִיו.

וְאָמְנָם כִּי אֲנִי מוֹשֵׁל בְּרוּחִי

אֲשֶׁר לֹא בַחֲמַת אַפִּי קְרַעְתִּיו!

חֲדַל לָתֵת עֲוֹן רַב עַל עֲוֹנָךְ,

וְאִם הוּא מִנְּשֹׂא גָדוֹל – סְלַחְתִּיו.

וְלֹא אֶפְנָה אֲנִי עוֹד אַחֲרֵי זאת

וְלֹא אוֹסִיף רְאוֹתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיו.

לְכָה, אִיעָצְךָ וּשְׁמַע בְּקוֹלִי –

וְלֹא אִיעַץ אֱנוֹשׁ כִּי אִם אֲהַבְתִיו:

חֲצָב-קֶבֶר וְטָמְנֵהוּ בְתוֹכוֹ,

וְאַל יִחַר לְךָ אֹמֶר גְּזַרְתִּיו.

וְאִם אָדָם חֲסַר לֵב יִדְרְשֵׁהוּ

תְּכַחֶשׁ-בּוֹ וְתֹאמַר “לֹא רְאִיתִיו"!

סה"כ ספר טוב...
סה"כ החזיק אותי במתח...
סה"כ מעניין...
סה"כ נהנתי...
סה"כ סה"כ...
הגעתי לספר כי הסתקרנתי מאד מהכריכה בה מופיע מעין שרלוק הולמס חרדי. הרעיון הדליק אותי...
אבל בסופו של יום ספר בינוני (ספרם של בינונים- למביני הומור חרדי). בקיצור- סופר טוב עם רעיון טוב אבל ביצוע בינוני. נראה שהסופר לא החליט מה בסופו של דבר הוא רוצה מהספר הזה.
האם זה ספר בלשים? האם זה ספר מוסר? האם יש פה הצצה לעולם החרדי? האם זה כתב הגנה על החרדים? האם זה צחוקים ועקיצות על הדת? אולי זה ספר הלכה? אולי בכלל סיפור אהבה? אולי מותחן? אולי אני לא מבין וזה סימביוזה מדהימה של הכל ביחד?
כל כך הרבה נישות (וגם עשרות דמויות שצריך להחזיק בראש) שלא ברור עדיין מה עניינו של הספר.
קו העלילה של הספר הוא הבלש קלמן קימרלינג- בלש חרדי ירא שמיים עם שאלות אמוניות שמאוהב בסתר ליבו בפרומי הבלנית מסורבת הגט. פשעים ורציחות במאה שערים, חברותות בגמרא עם עיתונאי, שאלות ותשובות בהלכות ברכות וגיור- מתערבבות עם צ'ולנט חם, משלוחי מנות ורבנים לומדי תורה שתוכם כברם וגם שתוכם אינו כברם, עם פושעים חלקלקים ועם צדיקים נסתרים.
אשר קרביץ נתלה באילן גבוה. הספר הזה מזכיר עוד ספר דומה שסבל מאותן בעיות רק ברמת ביצוע גבוהה יותר- "איגוד השוטרים היידיים" של מייקל שייבון (שלמרות הבלבול והבלאגן בספר-מצליח להחזיק עלילה יותר שוטפת וזורמת עם קו עלילה שסובל הרבה פחות מהסחות דעת משניות או מרגעים בהם הבלש/סופר מעביר לנו שיעור אמונה/מוסר/הלכה).
בקיצור-אם משעמם לכם כרגע- תקראו אותו, כנראה שאפילו תיהנו. אבל אם יש לכם ספר יותר טוב על המדף- עדיף שתקראו אותו.

יש לי קושי גדול לכתוב ביקורת על הספר הזה מכיוון שהוא מתעסק בבעיה כל כך גדולה וכל כך מהותית לחיים שלנו-כך שכל מה שאכתוב פה עכשיו יגמד את העוצמות שלו.
לכן אני אצטט מספר נקודות מהספר ואנסה לתמצת דברים כפי היכולת.
מי שרוצה להתווכח עם מה שהבאתי מהספר מוזמן לקרוא אותו קודם בשלימותו כי כמו שאמרתי אני כנראה רק מקטין ומצמצם את הדברים.
זו הולכת להיות ביקורת ארוכה מאד (בטוח הכי ארוכה שאי פעם כתבתי) אז קחו תרמיל ומקל ונצא לדרך...
אתחיל בזה שזה ספר כבד מאד שקשה להתקדם בו במהירות. אבל... היה לי זרז... זרז טראומטי ברמה האישית והלאומית- אירועי הטבח הנורא בשמחת תורה והמשך הלחימה שלנו עד היום.
את הספר התחלתי כמה חודשים לפני שמחת תורה וכשהחלו האירועים ראיתי שהספר מדבר על אותם נושאים בדיוק - 150 שנה בארץ ישראל וכל ההסטוריה כאילו בשידור חוזר- מעגלים מעגלים, עוד ועוד, סבב אחרי סבב. היהודים אותם יהודים, הערבים אותם ערבים ואומות העולם אותם אנטישמיים. שום דבר לא השתנה לצערי...
הספר מתחיל בסופרת/עיתונאית שרצתה לכתוב ספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני אבל מתוך שיחות וראיונות ומתוך קריאת מאות/אלפי מסמכים גילתה שכמעט ואין דבר כזה פלסטיני ושכל התיאוריה והמיתוס על הפליטים הערבים שחיו כאן מאות ואלפי שנים- לא היה ולא נברא (הדבר הראשון שהיא מציינת שהדליק אצלה נורה אדומה היה שהאו"ם קבע הגדרת פליטים אחת לשאר פליטי העולם [בזמן כתיבת הספר כ-12 מליון איש] והגדרת פליטים אחרת לפלסטינאים [700 אלף איש]- זה היה מוזר בעיניה והיא ניסתה לברר מה השוני ומתוך כך הלך והשתלשל הספר הלזה).
אז כמו שאמרתי לא אוכל לסכם את שפע החומר שיש בספר ולכן אתחיל לצטט (ואוסיף בסוגריים הערות מבוססות משאר פרקי הספר):

"כל המיתוסים סביב ה"פלשתינאים" הערבים מבוססים על אותם הנחות: 1. "העם הפלשתינאי" היתה לו זהות עם הארץ ואותה זהות היתה קיימת זה "אלפים בשנים" (לא היה ולא נברא- הערבים במשך מאות אלפי שנים הזניחו את הארץ הזו למרות שהיו שליטים עליה. אין להם כל קשר דתי ורוחני איתה. לעומת היהודים שכל יום במשך אלפיים שנה מתפללים לשוב לציון, ובכל הזדמנות הסטורית חזרו לארץ הזו מייד כשהתאפשר).
2. הערבים היו כאן קודם- היתה זו ארץ ערבית (לא היה ולא נברא- היו פה המוני שליטים שעברו בארץ אבל את אף אחד הארץ לא ענינה- היא נשארה עזובה ולא מפותחת כשהאוכלוסיה בה דלה ומועטת- מעט יהודים, ערבים, ארמנים, יוונים, צ'רקסים, בלקנים, דרוזים ועוד ועוד עממים שונים ומשונים).
3. הטרוריסטים היהודים אילצו את הערבים "שוחרי השלום" לברוח מ"פלשתינה" (לא היה ולא נברא- 150 שנה של טרור מוסלמי ללא הפסקה. הערבים ברחו מהארץ במלחמת השיחרור לאחר שהובטח להם ע"י אומות ערב שהם יקבלו את בתי היהודים שיושמדו תוך יום-יומיים בלבד).
4. רק יהודים היגרו ל"פלשתינה" ואילו הערבים היו שם ילידי הארץ משך אלפי שנים (לא היה ולא נברא- עיקר הספר מתעסק במסמכים של הממשלה הבריטית שמלמדים על כניסה מסיבית של ערבים לארץ בזמן המנדט לעומת האיסורים וההגבלות על העליה היהודית בגזירות הספר הלבן. הערבים היגרו מכל רחבי המזרח התיכון אל הארץ בעקבות הפיתוח המואץ שלה ע"י היהודים והבריטים. התופעה הזו של ערבים שזה לא מכבר באו היא גם הסיבה לשינוי ההגדרות של האו"ם לגבי הפליט הפלסטיני= כל מי שגר שנתיים בארץ לפני 1948).
5. אין ל"פליטים" הפלשתינאים "חסרי הבית" לאן ללכת (לא היה ולא נברא- מדינות ערב הן הבית הטבעי של הפליטים. בזמן שפה בארץ קלטו כ- 600 אלף פליטים יהודים מארצות ערב בקליטה מלאה [עם הרבה חבלי לידה קשים] מדינות ערב החליטו כהחלטה פוליטית להנציח את מעמד הפליטים הפלסטינים [במספר זהה לפליטים היהודים] ועד היום לא נותנים להם מעמד של תושבות זהה בארצות אליהם הם היגרו. בנוסף- מדינות ערב לא מוכנות לקבל את אחיהם בשום אופן אל חיקם למרות שזה מקומם הטבעי).
6. היהודים חיו בשוויון ובשלווה עם "הערבים הפלשתינאים" לפני הקמת המדינה כמו שמאז ומתמיד חיו היהודים בשלום ובהרמוניה בכל רחבי העולם הערבי רחב הלב (לא היה ולא נברא- המוסלמים התיחסו ומתיחסים עד היום ליהודי כגזע נחות- ד'ימים- שאין לו כל זכויות ואפילו בסיסיות, ובמשך מאות שנים התעללו ביהודים בכל דרך שהתאפשר להם. המעמד הזה של היהודי גרם להם גם להתחבר אל הנאצים ולהיות שותפים בתהליך הפיתוח של הפתרון הסופי)."

יש עוד שפע של חומר בספר- את הבגידה הגדולה של הבריטים במנדט שניתן להם מהאומות המאוחדות לבנות בית לאומי ליהודים והם התכחשו אליו בלי שום בושה. את מצב הפליטים היהודים מארצות ערב (תחום שאף אחד לא התעסק בו עדיין די הצורך) ועוד ועוד.

כמו שאמרתי- התקופה הזו שבה אנו נמצאים נראית כשידור חוזר של כל ההסטוריה - הערבים רוצחים בנו ומייד כשאנו מגיבים הם מתקרבנים על מר גורלם ומנפקים לעולם נתונים ומספרים שאין בהם כל הגיון. והעולם?-הוא מקבל בשתיקה ובלי ערעור והרהור כל מה שמלעיטים אותו.
והיהודים? - טוב זה נושא לציטוט נוסף מהספר (והפעם ללא הערות):

"גם הישראלים מבולבלים ומתלבטים. הותיקים עודם זוכרים את מעשי האלימות, את הגירת הפנים הערבית, ואת נהירתם של ערבים מן הגבולות שסביב. אבל הרבה ישראלים צעירים מגיבים בחרדה, ברגשי השתתפות ובדאגה באשר לאשמתם כביכול, בתגובה על התפיסות המקובלות בחוגים רחבים לגבי ה"כיבוש" הישראלי של הגדה המערבית ועל המיתוס של "שלושה או ארבעה מליוני ערבים-פלשתינאים המורחקים ממולדתם אשר בה ישבו מאז ומקדם". זה זמן כה רב התעמולה חוזרת ומשננת ש"היהודים עקרו ערבים ילידי הארץ" ב"פלשתינה", אפילו בלי מסגרת עובדתית להערכת האשמות מעין אלו, עד שהרבה יהודים סבורים שעליהם רובצת האשמה ההיא. אין זו תסמונת חדשה. ארתור מילר היטיב לתפוס אותה במחזה שלו- "תקרית בווישי" (שמתעסק במעצרים ההמוניים של יהודים תחת משטר ווישי): הנה חליפת מכתבים בין שני אסירים יהודים, לדיק - פסיכיאטר, ולבו- צייר:
לדיק: אם כן אתה מרגיש את עצמך אשם?
לבו: קצת, אני מתאר לי. לא בגלל משהו שעשיתי אבל... אינני יודע מדוע.
לדיק: אם כן, למה להרגיש אשמה?
לבו: אינני יודע. אולי העניין הוא שכל הזמן אומרים עלינו דברים נוראים שכאלה, ואי אפשר לענות. אחרי שזה נמשך שנים על שנים, אתה... לא אגיד שאתה מאמין בזה, אבל... אתה מאמין, קצת.
גבלס הנאצי שדגל ב"שקר הגדול" של היטלר, גרס שאם חוזרים על שקר לעיתים קרובות למדי ובמשך זמן רב למדי סופו מתקבל כאמת. הוא לא הוסיף שגם קרבן השקר עלול להתחיל להאמין בו.".

כדי שלא נאמין גם אנחנו בשקרים שמתהווים מולנו גם ברגעים אלו ממש צריך לעמוד כל הזמן מול העובדות ולא להתבלבל. אני עשיתי לי הרגל של פעם בשבועיים לשמוע עדות/סרטון מהימים הראשונים למלחמה- שלא אתבלבל ואדע שהמלחמה הזו היא עדיין מלחמת בני אור בבני חושך, מלחמה של הצודק והצדק מול הרשע המוחלט. שלא נשכח ולא נסלח.

בשורות טובות לכולנו!

נ.ב.
[לאמיצים ולמתמידים שהגיעו עד לפה- הערה קטנה: הספר למרות חשיבותו הגדולה עבר עריכה והגהה שערורייתית- חייבים להוציא אותו מחדש ערוך ומהוגה כמו שצריך. הוצאת הקיבוץ המאוחד- לתשומת ליבכם!].

אני לא אוהב את יאיר לפיד הפוליטיקאי...
חלקלק כמו צלופח, קוסם מקסמי שווא במילים, מסית ומדיח...
(ובמיוחד לא אוהב את זה שהוציא את עצמו מהכלל בזמן המלחמה והחליט להישאר מחוץ לעשיה המאחדת- אבל זה כבר פוליטיקה וזה לא לאתר הזה...)
אבל את כל זה החלטתי להשאיר בצד. להשאיר את השיפוטיות נעולה בחדר ולקרוא את הספר במקסימום אובייקטיביות. כבר פגשתי אנשים לא נעימים שהם עילויים בתחומים אחרים (ודווקא כעיתונאי אהבתי לקרוא אותו- ככה שאולי יש סיכוי)...
יש לספר נינוח של ספר של ג'ון לה קארה- יש שיהנו ממנו אך לי תמיד היה קשה עם לה קארה והמלל הרב שלו בזמן שהעלילה מתפתחת באיטיות מייסרת.
לזכותו של לפיד יאמר שהוא יודע להשתמש במילים אבל לצערי לעומת לה קארה הספר מלא במלל על מלל של מילים עם עלילה איטית ומייגעת שלא מגיעה לשום כלום.
חוץ מזה יש בספר הרבה מיניות גסה ושפה בוטה- אני כבר מזמן לא ילד וכבר ראיתי וקראתי דברים בחיים ועדיין זה מפריע לי. כשמכניסים כל כך הרבה מיניות בספר (וגם בסרטים) זה אומר שהעלילה לא משהו ולכן צריך לדחוף אותה קדימה ולשווק אותה ע"י הדחפים הבהמיים ביותר של האדם. מה לעשות- זה מוכח כמביא מכירות.
------------------------
יש לי כלל של 1/3 ספר. אם ספר לא מתניע לאחר 1/3 ספר חבל להשקיע בו. בשם האובייקטיביות הפרתי את הכלל שלי ואני שמח בזה. עד 1/3 ספר נתתי לו בקושי כוכב אחד. לאחר שהמשכתי נתתי 3 כוכבים- אמנם לא עילוי ספרותי אבל עדיין ספר סביר מינוס.
בקיצור- ניסיתי כמה שיותר לסנגר אבל הספר ממש לא טוב בלשון המעטה. היה קשה מאד לסיים אותו. מומלץ גם לא להתחיל...

מנסיוני לכל ספר יש זמן. יש את הזמן המיוחד שבו הוא צריך להיכתב אבל יש גם את הזמן המיוחד שבו הוא צריך להיקרא.
הספר ישב בארון הספרים שמחכים לקריאה (נראה לי שלכל חובב ספרים יש ארון כזה...) וחיכה לתורו ולזמנו המיוחד. כל פעם דילגתי עליו מסיבה כזו או אחרת.
לפני שבועיים הגיע תורו- התחלתי לקרוא אותו ונהניתי מאד... אבל אז הגיע מהפך שהפך את הספר בתיזמון מושלם למושלם בעיני.
הספר עוסק בנערה מתבגרת שבעקבות שינויי ההתבגרות- מתחילה להרעיב את עצמה ללא מודעות למצבה ההרסני. מפה לשם- היא נכנסת למכון המתמחה בהפרעות אכילה ושם היא (וגם משפחתה והסובבים אותה) עוברת תהליך של התבגרות והתגברות. הספר נכתב במבט אופטימי וחיובי על תהליכי הנפש והגוף שעוברת הגיבורה.
כמה ימים לאחר שהתחלתי לקרוא באה הבת הגדולה שלי וסיפרה לי בסוד על חברה שלה מהשירות שסובלת מהפרעות אכילה והולכת להתאשפז במחלקה בבית חולים. היא סיפרה איך החברות שמו לב לשינויים ואיך לאט לאט הסביבה הבינה שיש בעיה... וכמובן שאסור לספר והכל בשושו...
ופתאום הספר הפך לכל כך רלוונטי, לכל כך נוגע לחיים שלנו פה ועכשיו.
פתאום הבנתי כמה בנות כאלה ומשפחות כאלה יש מסביבינו עם מסך השתקה ואנחנו פשוט לא יודעים....
ולכן קודם כל החשיבות הגדולה של הספר היא שהוא מעלה את המודעות לנושא הזה.
חוץ מזה נהניתי לקרוא ולהפיק תובנות לעצמי- כל אחד עובר קשיים ומשברים ומכל משבר אפשר ללמוד ולצמוח. והספר מלא בתובנות חשובות שאפשר לקחת לחיים.
‏לאחר שסיימתי לקרוא הספר עבר לאשתי ולבתי.
הספר מתאים וחשוב יותר לנוער. אבל גם כל מבוגר יהנה ממנו.
בקיצור- מאד נהניתי!
(את הדברים הללו כתבתי לסופרת ואם כבר כתבתי אז אפרסם אותם כאן לתועלת הציבור)

ספר מעולה.
את הספר ירשתי מהספריה של אמא שלי ז"ל (אבא שיבדלח"א קורא מקסימום ספרי מכניקה של מכונות תעשיתיות) בתוך חבורה של אלבומי נצחון ממלחמת ששת הימים ומבצע קדש. הרבה שנים ישב הספר על המדף. מידי פעם עילעלתי בו- אך האותיות הקטנות והמבולבלות והסגנון המרושל של הספר (שלא כמו אחיו המהודרים מששת הימים)- גרמו לי לזנוח אותו שוב ושוב.
נראה לי שגם היתה לי רתיעה פנימית אישית מהכניסה למלחמת יום כיפור.
בסוף קפצתי למים...
עיקר כוחו של הספר באותנטיות שלו. הספר נכתב בין שלהי מלחמת יום כיפור לחנוכה שלאחריו. כלומר בחודשיים שלאחר המלחמה. כנראה הספר הראשון על המלחמה הזו.
ספר שהוא מצד אחד חשבון נפש עקוב ומדמם על החברה הישראלית, הסתאבות ממשלת המערך ותיאור התדרדרות המוסר בדור הגנרלים (מביאים לדוגמא את פרשת הדחת אורי בן ארי הקצין המעוטר במלחמת קדש בגלל שאולי ידע על פקוד שגנב שק סוכר לעומת שוד העתיקות המאורגן והמעוגן בחוק שארגן לעצמו משה דיין). ומצד שני תיאור מדמם באופן אמיתי של מוראות המלחמה.
בכלל - מכיוון שהספר נכתב הרבה לפני סיכומי ועדת אגרנט (סיכומי הועדה הסופיים ניתנו ב-1975!) והרבה יותר קרוב למלחמה עצמה מסקנותיו שונות כמעט לחלוטין- הוא אמנם מבקר את הדרג הלוחם אבל גם משבח אותו על תיפקודו בימי הקרבות, ומאידך שופט בחומרה רבה וקורא ללקיחת אחריות מהדרג הפוליטי - דבר שלא קרה (הוא גם מנבא שהדרג הפוליטי ישפוט את עצמו ויוציא את עצמו זכאי- מה שבהחלט קרה). מי שקיבל את מירב הביקורת הם גולדה מאיר ובעיקר בעיקר משה דיין (שזה בעיני פלא גדול מכיוון שאחד הכותבים בספר הוא אחיינו- יהונתן גפן).
הספר כתוב ע"י שורת עיתונאים וכותבים גם מהימין וגם מהשמאל- מה שנותן לו אובייקטיביות גבוהה.
הספר יצא בהוצאה עצמית ונראה שיצא בחיפזון רב ויתכן וגם עבר איזו צנזורה- לעיתים חסרות בו שורות, לפעמים הסידור בדף מבולבל, כריכה רכה ולא מזמינה ובכלל ספר מרושל. הסגנון הזה רק מחזק את האותנטיות של הספר כמסמך חתרני ומיוחד מאד.
הדבר הנוסף שתפס אותי בספר הוא הבאת סיפורי גבורה מוכרים לנו מהמלחמה ההיא באופן ראשוני מאד ובוסרי מאד (כמו הקרב על החרמון, כח צביקה, הקרב בעמק הבכא עם "הקצין הצעיר השחרחר מתל אביב" (למי שלא הבין-אביגדור קהלני), מוצב המזח, קרב החווה הסינית). הסיפורים כתובים באופן חי כל כך וכואב כל כך שממש קשה לצאת מהם.
בסוף הספר יש פרק סיום של יהונתן גפן- מסמך אותנטי ואמיץ של תיאור אישי של הקרב בחווה הסינית ושל ההתמודדות שלו כהלום קרב. נוגע ללב ומעלה דמעות.
כלוחם במלחמת לבנון השניה יכולתי להזדהות עם הרבה מהכתוב בספר- החזיר אותי להרבה רגעים קשים ולשריטות שאני נושא עד היום. בכלל- הרבה משיק בין המלחמות הנ"ל.
לסיום- אמרתי לגיסי - איש קבע בכיר בצה"ל- שאת הספר הזה צריך לחלק לכל קצין- שיבין מהי מלחמה על מוראותיה והאחריות הצפונה בה, ושילמד ענווה כלפי עצמו, כלפי חייליו וכלפי האויב.
משום מה לא נראה לי שספר זה יחולק אי פעם במסגרות כאלו. ואם כך- לא נשאר לנו אלא לקרוא בעצמינו על מנת לזכור ולהיזכר דווקא בימים אלו שלפני הפסח שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו- ואין לזלזל בכך...

שנה עברה שנה חלפה...
עברה שנה בדיוק מאז קראתי את השלישיה המופלאה של טרילוגיית החוק הראשון...
תשאלו למה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב משהו עליה? אז ככה- הסידרה באמת מופלאה וכנראה הייתי צריך להכיל אותה ממרחק הזמן. הדברים התבררו לי עוד יותר- מאחר שבסיכומה של שנה הגעתי למסקנה שאלה הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה (ואולי גם בשנים האחרונות). ספר שמנקר לך במוח במשך שנה (גם לאחר שקראת ספרים נוספים)- מספר לך שהוא ספר טוב.
אז מה יש בסידרה?- אבירים, לוחמים קשוחים, מלכים, קוסמים, מסדר עתיק, פוליטיקה וסודות- הרבה סודות.
הספר הוא לא פנטזיה רגילה. זה פנטזיה פוליטית למבוגרים. ספר שלדעתי מכניס לכיס הקטן את "אש וקרח" (ראיתי כתבה שבה ניסו לחשוב על ספרים שיוכלו לתת תחליף ל"משחקי הכס" והסדרה הזו הובלטה שם במיוחד. מה שנכון נכון-באמת פלא שאף גורם טלויזיוני עוד לא קפץ על הסידרה).
הכיף בסידרה הזו הוא שהפנטזיה היא מאד ארצית. היא לא מייפה את המציאות ולא צובעת אותה בצבעים יפים- הרעים לפעמים טובים והטובים לא תמיד טובים. באופן הזה היא דומה בדרך כלשהי למשחקי הכס. יש הרבה פוליטיקה ותככים ובינהם קסמים וקוסמים ועולם מטהפיזי שמניע הכל. (למרות קטעים מהפכי קיבה בסגנון ג.מרטין).
גם הגיבורים הם לא חד צדדיים- לוחם אכזר עם נפש רומנטית ופילוסופית, אביר שחצן אך פחדן בתוך תוכו, קוסם מסתורי שעיקר קסמיו הם במישור הפוליטי ובעיקר הדמות המופלאה (ואולי גם זו שכלפיה יש הכי הרבה אמפטיה) של האינקויזיטור המעונה והמענה בעל אלף הפנים - גלוקטה- שזוכה בסוף הסידרה למעין גאולה.
לא הייתי נותן את הספר לנוער (למרות שהיום לצערי הם קוראים הכל)- בעיקר בגלל הרבה אלימות.
חוץ מנוער ובעלי קיבה רגישה- מי שלא קרא- שירוץ ויקרא...
מומלץ גם למי שלא חובב פנטזיה!