אני אוהבת את רייצ'ל הוליס.
את הספר הקודם שלה קראתי לפני כ-6 שנים, הוא בדיוק יצא והיה במבצע ברשת ספרים מוכרת, ובאותה תקופה הייתי סטודנטית שממלאת מקום בסניפים שכוחי אל בשעות הקטנות של הערב.
הספר הראשון שלה תפס אותי, ומצאתי את עצמי מסיימת חצי ספר עד סוף המשמרת, מיותר לציין שקניתי אותו מיד אחרי.
מה שאני אוהבת בכתיבה שלה זאת הדרך שבה היא מספרת סיפורים. היא יודעת לעורר רגשות בעזרת הסיפורים שהיא מספרת ובעזרת הדרך שבה היא מספרת אותם.
כל פרק מלא בפרקטיקה ובידע שאפשר למצוא גם במקומות אחרים, אבל החידוש הוא שהקריאה לא יבשה או משעממת, להפך. היא מתבלת את התוכן בכל כך הרבה הומור, סיפורים כנים ואותנטיים, חשופים ומרגשים.
מצאתי את עצמי צוחקת המון ומושיטה יד אל הספר בכל בוקר, על הבוקר.
הספר הוא מעין מדריך מפורט להשגת מטרות, הוא כולל בתוכו את התירוצים שאנחנו מספרות לעצמינו בדרך, את ההתנהגויות שכדאי לאמץ, ואת הדרך להצלחה, בגדול. הוא בעיקר מעודד להיות אישה שלא מוותרת על עצמה ועל החלומות שלה.
אגב, גם גברים יכולים להינות ממנו. בן הזוג שלי קרא כמה פרקים, הרבה זמן שלא ראיתי אותו מתלהב ככה מספר.

אה, וגם, בתקופה שבה קראתי את הספר עשיתי שינוי משמעותי בקריירה שלי ויצאתי לעצמאות. אני מרגישה שהאומץ שאזרתי היה קשור בקשר הדוק לקול של רייצ'ל שליווה אותי כל בוקר.

גלי הנוסטלגיה שעטו עלי כשקלטתי את הספר הזה מזווית העין בספרייה, וואו.
אי שם בגיל ההתבגרות, דמדומים היה אחד הספרים האהובים עלי ביותר, חוויתי התאהבות קשה בדמות של אדוארד קאלן.
ממש. ברמת החלומות, פוסטרים, שרבוט השם, קריאה חוזרת ונשנית של הספר.
אבל 726 עמודים? מה? מי זוכר איך קוראים ספר כל כך ארוך?
ובכל זאת, לקחתי אותו, וקראתי בו בכל הזדמנות אפשרית.
מה שאומר- בשיגרה העמוסה בה אני חיה, לקח לי 22 יום (וזה אומר שקראתי בעיקר בימי שישי-שבת, מוותרת על ההזדמנויות היחידות לאור השמש. אהאה כמו אדוארד).
בכל מקרה,
לא הצלחתי להניח מהיד, התמוגגות ואנחות רווחה לאורך כל הספר. אפילו שאני כבר מכירה את העלילה.
הוא כתוב טוב מידי, מן הסתם.
הרבה יותר טוב מהמקור. באמת, לוקח בכיס הקטן.
כל התוספות, הדברים שלא ראינו מנקודת מבטה של בלה, מוסיפים ומרחיבים את הדמות שלו, נותנים עומק חדש לעלילה הזו.
אז כל אוהבי דמדומים, אם יש לכם עוד פינה חמה בלב לסיפור של אדוארד ובלה- צפו להתמכרות מחודשת.

אני אוהבת את הספרים של היגינס.
קל לי להתחבר לדמויות שהיא יוצרת והכתיבה שלה כל כך נעימה לי.
אז הספר מגולל את סיפורן של שתי אחיות, חורגות, בשנות ה-30-40 לחייהן.
הן לא קרובות, מעולם לא היו, אך הן גם לא שונאות אחת את השנייה. פשוט... אין קירבה.
ואז מתרחש אסון בחיי קייט, האחות המבוגרת והמיושבת יותר והאסון הזה מטלטל את חייה מקצה לקצה.
אינסיילי, הקלילה והמתוקה מתגלה כ"יעילה".
יותר מזה- היא תומכת בקייט, מבשלת עבורה, באה לבקר אותה, תומכת בה.. דוחפת אותה ללכת לקבוצת תמיכה ומלווה אותה.
הקשר שלהן מתחיל להשתנות, והשינוי הזה מאפשר לשתיהן התחלה של ריפוי.

לא אספר יותר כדי לא להרוס למי שלא קרא/ה.
הספר מצוין, היו חלקים שהעלילה קצת נמרחה, במיוחד בגלל שהפרקים שזורים בצורה כזו שכל פרק מציג את הסיפור מנקודת המבט של השנייה.
מצד שני, זה מאפשר הצצה לעולמה של כל אחת מהאחיות, ואיך כל אחת חווה את מה שקורה בחייה.

ממליצה בחום, והלוואי ויתרגמו עוד ספרים שלה!

כל הספרים של סופי קינסלה דומים: קלילים ורומנטיים, לא כבדים ולא מסוג הספרים שנצרבים בתודעה שנים (או ימים) אחרי.
אבל לפעמים זה בדיוק מה שצריך..
אם לומר את האמת, בהתחלה לא עפתי על הספר, חשבתי אפילו להפסיק לקרוא אחרי 100 העמודים הראשונים, אבל הוא משתפר מאוד ככל שהדמות הראשית משתנה..
ובסוף הקריאה יכולה לומר שאני חושבת שהוא אחד המוצלחים שלה.
בקיצור- קליל, כייפי ורומנטי.

הספרים של ג'ודי פיקו שובים את ליבי, אחד אחד יותר יפה מהשני.
העלילה נעה בין שלושת דמויות מפתח- רות, קנדי וטרק, כל פעם מנוקדת מבט אחרת.
כל אחד מהם שונה במהותו מהשני, ובכל זאת, ג'ודי פיקו מאפשרת לנו לחוש אמפתיה גם כלפי הדמויות הקשות ביותר לעיכול.
הספר אקטואלי מעין כמוהו, לא אלאה בפרטים כיוון שגם בתקציר וגם בביקורות יש מידע רב על העלילה.
הקריאה מרתקת, עבודת מחקר מצויינת, פתאום יכולתי להרגיש (אפילו במעט) איך מרגיש מיעוט.
אני מודה, קצת אירוני בעיני שהספר הזה נלקח מהספרייה העירונית בעיר מגורי, ספרייה שאותה אני פוקדת מאז הייתי בת 8 (18 שנים, תעשו את החישוב..)
וזהו הספר האחרון שאקח משם.
נאסר עלי להיכנס למקום האהוב עלי עלי אדמות, למקום המבטחים שלי.
אני כאובה וכועסת, ובאופן מפתיע בכל התקופה הזו אני בתחושה ש-"הנה, כך מרגיש מיעוט מופלה, נרדף, וזהו שיעור חשוב לכל בן אנוש באשר הוא".
אז הנה, אני טועמת, קצת, את טעמה המר של האפליה על לא עוול בכפי. אולי כמו כל בן מיעוט, אולי קצת פחות.
ספר אחרון, פעם אחרונה.

לא ברור לי איך ספר כזה קיבל דירוג כל כך גבוה.
העלילה נעה בצורה מוזרה, מאוד רדודה וילדותית, הדיאלוגים קצרים ורדודים...
והגרוע מכל- הדמות הגברית הראשית בעלת כל הסממנים לגבר אלים בפוטנציה (!!)
יש פה רומנטיזציה למערכת יחסים אלימה, מניפולטיבית ואובססיבית.
בקצרה: הוא לא יכול לישון או לאכול או להתקיים אם היא לא איתו, הוא מקעקע את השם שלה על הגוף שלו יומיים אחרי שהתחילו לצאת, הולך מכות רק כי גבר אחר העז להתחיל איתה והיא עושה הכל כדי למנוע ממנו לכעוס, היא נמנעת מלסרב לו כדי שהוא "לא יעשה סצנה", היא אומרת לו 'לא' אבל הוא לא מסכים לוותר עד שהוא מקבל את מה שהוא רוצה, וזה נורא רומנטי ומייסר בעיניה..
בקצרה-אסון!! ואסור שזה יהיה המודל של נערות ונשים לזוגיות רומנטית, פשוט לא. זה לא קשר בריא וזה ממש לא רומנטי.
פשוט נורא בעיני שדווקא אישה כתבה את הספר הזה.

לא היה לי משהו אחר לקרוא בסופ"ש מלבד הספר הזה, וזה היה פשוט בזבוז של זמן.

כמו הספר הקודם של אדם קיי, רק שכאן אוסף הסיפורים הוא מתקופת החגים האמריקאית (כריסמס, ערב השנה החדשה..)
הדעות לגבי הספר הראשון של קיי היו חלוקות, מאמינה שגם בספר הנוכחי הדעות יהיו חלוקות.. אך סביר להניח שמי שיקרא הוא מחובבי הראשון.
למען האמת, נהנתי מהראשון ונהנתי גם מהשני, אם כי הוא מעט פחות מוצלח לדעתי, אולי בגלל האורך (קצר משמעותית) או אולי בגלל שפה יש אפילו פחות רצף.
למרות הכל, סיימתי אותו תוך מספר שעות שבהן צחקתי בקול (בדיחות רדודות, כן? לא לצפות לעומק...), הסתקרנתי, כאבתי, ואפילו קצת הזדהתי...
לא, אני לא רופאה, אבל גם אני עובדת בעבודה שאני לא נהנית בה במיוחד, שעות ארוכות ולא גמישות ותחושת חוסר חשק תמידית.
אז הוא התאים לי לתקופה הנוכחית.
בקיצור, מומלץ- לאוהבי הספר הראשון בלבד :)

זה, חברים וחברות, מבחינתי ההגדרה לספר מושלם.
מלא בהומור, מצחיק, מותח, תיאורי, מרגש, מעניין במידה הנכונה, מעשיר את הידע וכו'.
ספר שובה לב, כתוב בצורה מעולה, היה לי קל להתחבר לדמויות ולחבב אותן מהרגע הראשון.. יכולתי כמעט להריח את ריח הים, התיאורים פשוט שובי לב.
אין דבר אחד שלא אהבתי, ולא אתפלא אם יום אחד יוציאו עליו סרט.
הגיבורה בת 35 אך הוא באמת מתאים לכל גיל, מגיל 16 ומעלה, לכל מי שמתחבר ואוהב את הז'אנר הרומנטי, תיאורי, מותח.
ממליצה בחום רב!

אני אפילו לא יודעת איך לתאר את הספר.
זהו הספר הראשון של ג'ודי פיקו שקראתי, סיימתי לקרוא אותו בשעות האחרונות ואני עדיין מעכלת..
את הספר קיבלתי במתנה לפני 5 שנים, ועד לפני מס' ימים לא הצלחתי מעולם לצלוח את 10 העמודים הראשונים.
אחרי שצולחים את ההתחלה, הספר זורם, מרתק, מותח, מסופר מכמה נקודות מבט שונות.
הדמויות ססגוניות, מלאות, מעניינות וקל להתחבר אל נקודת המבט השונה של כל אחד/ת מהן.
העלילה נעה מדמות אחת לאחרת, מהעבר להווה, בפסיפס מטורף של גוונים.
זאת לא דרמה רגילה, זה גם לא ספר מתח, זה משהו אחר, ייחודי.
לא כל אחד יתחבר אליו, אבל וואו, זה ספר שמשאיר את הקורא מרותק, נפעם, מהופנט.
לא לבעלי לב חלש, גם לא לילדים/ בני נוער.
למי שאוהב עלילות מפתיעות, טוויסטים בלתי צפויים, רגש, מתח ולמי שיש דימיון פורה- הספר הזה בשבילו.
נהדר, פנסטטי, שונה.
ולגבי עבודת המחקר של ג'ודי פיקו- וואו! מעוררת השראה.