הספר "עושה כרצונו" אינו ספר, ולכן לדעתי יש להתייחס אליו כיומן אישי, או ביוגרפיה, ללא עריכה וליטוש שהוגש לקריאה as-is .

אסתי וינשטיין בחרה לספר לכל העולם ואשתו, על הגורמים שהביאו אותה לעזוב את משפחתה ואת עולם החיים.

המסמך הזה הינו תיעוד מסקרן, מבזה ומכעיס כאחד ומציצני לחיים לא מוכרים.

אני לא תוהה על כך שהספר הפך לרב מכר. זה די טבעי לתהות על קנקנם של אחרים ומאידך גיסא, לדעתי האישית בלבד, חבל שהוא נכתב. זהו מסמך פוצע, מכאיב, מצער וגם דוחה ולא מעט...

אסתי ניסתה להתגבר על הקרעים בנפשה, ולחיות בין שני עולמות, אך קפיצותיה בין העולם המוקפד והמחמיר של "חסידות גור", לבין העולם החילוני והמיתרני לא צלח.

בספרה היא מגוללת את סיפור חייה ומסכת ייסורים שעברה, לרבות "קטעי חיים" בלתי נתפסים על בעלה החסיד "לכאורה", שמאלץ אותה לקיים יחסי-מין עם גבר זר מול עיניו.

ל"חסידות גור" יש אומנם רשימה ארוכה של איסורים, אזי אני שואלת האם כל האיסורים הללו, הם אלה שחוללו וליבו את היצר הרע אצל אסתי? כן? מי אחראי על היצר הרע? האם לא האדם עצמו?

בספר אסתי היא בת דמותו של דסי, ואילו יעקב הוא בן דמותו של שלמה בעלה. כל הסיפור מסופר בגוף ראשון ומנקודת מבטה של דסי בלבד.

הזוגיות של דסי ויעקב מתחילה ל"התקלקל" כאשר הם מורדים ב"תקונעס" (תקנות התנהגות מיוחדים של "חסידות גור"). ואיך הם מורדים? הזוג מתחיל לבלות בערבים, לנסוע לת"א, לשהות בצימרים, להשתתף במפגשי טנטרה, לצפות בסרטים ב-DVD, לקיים יחסי מין יותר מפעמיים בחודש, ואפילו אסתי מנתחת את "שדיה הנפולים" משמונה הלידות... לא מקובל וזה מעשה שלא יעשה על ידי "בנות חסידות גור".

דסי עטפה את מעשיה והסכימה לגחמותיו של בעלה, בעטיפה עם כתובת "עושה כרצונו". איפה רצונה, והיכן היא? לאן נעלם האני שלה? עברה מעיד על כך שהיא "כן" ידעה להתעקש על דברים, למרות כל "התקוענס" ורשימות "הלא" של "חסידות גור"... אז?

קשה להזדהות עם דסי. היא האחראית הישירה למעשיה וחייה, לאורך כל המסע שהיא עשתה בעולם החיים. למרבה הצער, היא לא התנגדה לבעלה, ההיפך היא הגשימה את הפנטזיות שלו כבובת מריונטה... ומי היה הקהל בתיאטרון הזה? עוד נקודה למחשבה...

כבר בגיל שנה היא שברה את מסגרת הלול, ויצאה לטייל בסלון כשהיא אוחזת את המוט בידה. דסי אכלה "אגוזי" של "עלית" ולא של חברת "מגדים" ה"כשר למהדרין". הלכה עם חברותיה "החילוניות" לצימר ולחוף הים, היא למדה ספרות בתל-אביב בבית ספר חילוני ועוד.

אין עוררין על כך שכל ההתנהגויות הללו, מעידים על כך שאסתי ידעה לעמוד על שלה, כשהיא רצתה, ועשתה גם מה שהיא רוצה...

נכון, היו לה מרידות קטנות עוד בתקופה הילדות, אך לאן כל האומץ הזה נעלם, כשהיה צריך להגיד "לא" כ"ילדה גדולה" כ"רעיה" כ"אימא לשמונה ילדים"?

בפני ד"ר דנה הרשקוביץ, בעת אישפוזה בית החולים לחולי נפש, אסתי מעידה ע"כ שהיתה ילדה פטפטנית. היא חושפת את "הכביסה המלוכלכת" שמצויה ב"חסידות גור", אך מה אסתי עשתה כדי להלבין את הכביסה הזו לפחות בביתה שלה?

הקו שהנחה את אסתי "טוב שם טוב משמן טוב". (עמוד 20) "לא משנה מה אתה עושה כל עוד אף אחד לא יודע מזה – הכול בסדר.".... האומנם? איפה המצפון? מוסר הכליות וחובת הלב?

לאורך כל הדרך... והיתה דרך... אסתי לא לקחה אחריות על מעשיה, ולראיה היא אומרת לד"ר דנה הרשקוביץ: "נועם אח שלי הוא בעצם ההתחלה של כל הצרות שלי!" ... "הלידה שלו הפכה אותי ממפונקת למפונדרקת!" (עמוד 20). המסקנה: כולם "לא בסדר, אני בסדר"... כמה קל ופשוט להפנות אצבע מאשימה לגורר ולא לנגרר!

כל התנהגותה מלמדת על דמות ללא שדרה, ולא לחינם היה לה שם של בחורה ריקנית, שראשה מלא בבגדים ותכשיטים. כל מה שעניין והעסיק את דסי, שיהיה לה חתן גבוה, רחב כתפיים, וחשוב לא פחות להתארס לפני חברתה, הא... ובאיזה בגד תכסה את גופה אם וכאשר...

חברים תסלחו לי, לדעתי לא ניתן לשפוט את הספר ולדרגו בכוכבים, כפי שאנחנו נוהגים בדרך כלל, משום שעסקינן ביומן זיכרונות. זהו מסמך כואב, שובר שתיקה, כתוב בשפה פשוטה וקופצנית, על דמות שטוחה ומפונקת, שהמשפט "טוב שם טוב משמן טוב" צרור בתוכו.

בסיכומו של יום וכאוהבת המילה הכתובה, הייתי מעדיפה שהסיפור הזה לא יפורסם ברבים, ויישאר במשפחת "חסידות גור". מאידך גיסא, הספר כבר פורסם, ולמרות חסרונותיו הפך לרב מכר. אזי תקראו ומלאו את בקשתה האחרונה של אסתי : "תעשו הכול שאנשים ישמעו על הספר ויקראו אותו"...

לא לחינם האם תרזה אמרה: "הבדידות והתחושה של היותך לא רצוי, הן צרות העוני הנוראות ביותר"... ואכן כך גם במקרה הזה.

זהו ספר שמהווה הצצה ותיעוד לעולם "קצת אחר עם נורמות שונות" עפ"י משנתה של דמות אחת בלבד וזה לא הוגן!

אסכם מעולם הפסיכולוגיה: יש כאן "השלכה" כמנגנון הגנה לעומת "הסתגלות"... חבל... מה שבטוח שבמקרה הזה כל השיחות של אסתי עם האלוקים לא הועילו ... ואת הסוף כולנו יודעים...

אסתי איננה מתוך בחירה!

לי יניני
(הספר לא דורג מהסיבות שצויינו בסקירה).

לפורנוגרפיה בחצי גרוש היה יכול להיות צבע צהוב סנסציוני.
אולי אדום לוהט.
אולי אפור סתמי וחסר עניין.
ואולי חמישים גוונים של אפור כמו אלו שבגללם השוק מוצף בספרים ארוטיים.
אבל ברגע שהפורנו המביך הזה נמכר תחת הכותרת המרגשת (כאילו) 'סיפור אמיתי'
ברגע שהוא כולל סוף טרגי והתאבדות,
ברגע שהוא כולל ניסיון לעשיית כסף מפרסום הכביסה המטונפת,
יש לו רק צבע אחד.
שחור.

מצטערת על הביקורת שאני כותבת, תמיד אני כותבת אך ורק את האמת לפי ראות עיני.
לאחר התאבדותה של אסתי (דסי) זה שמה שמופיע בספר. העולם רעש. באחד מביקורי בסטימצקי נתקלתי בספר "עושה כרצונו" שהוצא לאור לאחר התאבדותה.
ואכן קניתי את הספר והתחלתי לקרוא בשיא המרץ. בתחילת הספר ריחמתי וכאבתי את כאבה של דסי. ככל שהתקדמתי עם הספר החל מעמוד 116 הרגשתי גועל, דחיה, זוועה ואכזבה. לא האמנתי שאני ממשיכה לקורא כשמידי פעם זרקתי את הספר ואמרתי לעצמי "איך המשפחה לא התביישה להוציא את הספר הזה לאור". איך הילדים מסוגלים להתמודד עם מעשיהם המגעילים והדוחים שהוריהם ביצעו.
אולי זה ישמע אכזרי, לדעתי אסתי היתה חולת נפש וחולת מין בלשון המעטה. קראתי המון ספרים על דתיים וחסידים, וחסידי גור, ומעולם לא נתקלתי בסיפור אמיתי שדוחה את הקורא. איני מאמינה שאנשים חילוניים ביצעו בגופם את המעשים שדסי ובעלה יעקב עשו. אני מתביישת ומתנצלת שאיני יכולה לפרט לכם את המעשים הנוראים שהזוג הזה עשה.
ידוע לי שחסידי גור הם דת מאוד קיצונית ואטומה, אך יחד עם זאת אני מאמינה במשפט: "איש איש באמונתו יחיה". בכל מקום שאתה נמצא ולא משנה אם אתה חילוני או דתי, אם לא טוב לך אתה קם ועוזב. דסי עזבה את החסידות לאחר שהביאה 8 ילדים, עברה עבירות וחיים סוערים, ובנוסף ניתוח להגדלת חזה (שזאת עבירה חמורה בחסידות גור). דסי ויעקב פרצו את כל הגדרות המותרות והלא מותרות שבהלכה, וגם את אלו שאסורות בתורה.
דסי מספרת את סיפורה כאשר היא מאושפזת בבית חולים לחולי נפש, ובכל פעם היא מהרהרת או נזכרת בקטע כזה או אחר בחייה. כך מתחיל הספר ואין לי מושג איך הוא מסתיים מאחר והחלטתי לנטוש מרוב גועל וזוועה.
ישנם אנשים שיסכימו איתי וישם שלא יסכימו - אך זוהי דעתי על הספר. בזבוז זמן, או יותר נכון ספר פורנוגרפיה.

בלי מילים (שלי)
"אחרי נישואיהם הקפיד בעלי לקרוא לי "בואי רגע", או "תגידי", ולא לנקוב בשם הפרטי ("באותו זמן לא ידעתי מה פירוש המלה רומנטי, אבל הרגשתי בכל מאודי שהייתי רוצה לשמוע אותו מבטא את השם שלי על שפתיו. לפעמים הייתי הולכת אחריו בבית כמו צל ומדמיינת איך פתאום הוא מסתובב אומר את מלת הפלאים הזו").

בלי מילים (שלי)
"הרעבע מגור קבע, שזה פעמיים בחודש וכבר עשינו את זה פעמיים החודש! לכן הרב אמר, שהחודש לא נעשה את זה שוב"

הייתי יכול להמשיך בלי מילים (שלי) ולהביא כאן ציטוטים או בעצם ספר שלם, אבל אתרום רק כמה מילים שלי.
בהזדמנויות שונות אמרתי כאן שמעמדה של האישה ביהדות בכלל וביהדות החרדית בפרט, נמוך ממעמד חיות הבית.
אני חוזר בי.
מעמדה לא יכול להיות נמוך מזה של חיות הבית, משום שבעוד שלחיות יש מעמד כלשהו, לאישה אין מעמד בכלל.
היא צל חולף בין קירות הבית, יצור שכל תכליתו מוכתבת על ידי הגבר והיא קיימת אך ורק כדי לשרת את התכלית שקובעים לה גברים.
אין לה רצון, תשוקה, תחושה, דעה (היא הרי פסולה לעדות, כמו חתול או כלב) מחשבה חופשית או ידיעה אישית מה היא רוצה לעשות בחייה.
אבל עזבו את המילים שלי.
תקראו את המילים שלה.
תקראו, אתן ואתם, נשים וגברים של אמצע העשור השני של המאה ה-21 - לספירה, לא לפני הספירה.
תקראו איך חיות יהודיות במרחק של מאות מטרים מכולכם, אבל במרחק של אלפי שנים מכולנו.

את סיפורה של אסתי רציתי לקרוא מזה זמן מה אך התלבטתי, משהו לא היה נראה לי בצורה שבה עשו לספר, יחסי ציבור. קריאות ה: הו-הא מציבור הקוראות המזועזעות אודות המעשים הנוראיים שחשפה הכותבת, אשר התבצעו בחדרי החדרים של חסידות גור כאילו שבמרחב החילוני מסתובבות נשמות טהורות ואין טינופת שיש לכסותה מתחת לשטיחים ואריגים.
אך התאבדותה נגעה ללבי בפרט משום שאני יודעת כי מייחסים למעשה פתרון סופי לאחר שכלו כל הקיצים ואין מוצא אחר לבעיות שהינן גדולות מהחיים.
הציבור החילוני לא יודע כמעט דבר על חסידות גור, חצר הקרויה על שם העיירה גורה קלוואריה הקרובה לוורשה אשר בפולין.
קבוצת חסידים מצומצמת עלתה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי והתיישבה בערים השונות. לאחר השואה נחלשה החסידות ונדרשה הייתה מנהיגות איתנה לחוזקה, רבי ישראל לקח על עצמו את המשימה, קירב שוב את לבבותיה המתרחקים ואף תיקן לחסידיו תקנות מחמירות בתחום יחסי האישות והפרדה כמעט מוחלטת בין בני הזוג.
פרישות לזמן מוגבל מחיי המין והתאפקות הינם חלק מקדושת הייחוד למטרת "פרו ורבו"
המיניות בעולם החילוני פירושה פריצות אליבא דרבני גור.

החלטתי שאני ניגשת לקריאה בבחינת "טאבולה ראסה" שכן המידע באינטרנט לא סיפק את סקרנותי הרבה.
רציתי לדעת מהן הסיבות שהובילו את האישה הצעירה ליטול את חייה ולהפנות עורף לבעלה וילדיה.

אכזבתי מהספר הייתה גדולה ומרה. לא אתחיל ללהג על התחביר וסימני הקריאה הרבים, ה-"אוחחחח, שיואו והבאסה" שצצו בכל פסקה. הרי ידעתי שמדובר במישהי שאינה סופרת או לפחות אישה שלא הייתה חשופה לכתביהם של אנשי עט ידועים או משוררים שהותירו רושם בפיוטיהם היפים.
הדרך שבה כתבה, הצורה שבה בחרה להתבטא בתארה את בעלה וסובביה היו דוחות בעיני. עוד מקטנותה, כך היא כותבת, העולם עשה לה עוול.
כולם היו נגדה. היא לא קיבלה מספיק תשומת לב ואהבה.
אחיותיה הצליחו יותר ממנה, חברותיה קיבלו ציונים גבוהים יותר ממנה, ארון השמלות שלה חף היה מבגדים יפים והיא חשבה שנמשיה בפנים מכוערים.
בגיל 17 שידכה אותה משפחתה לבחור ביישן שלא אהבה ולא פסקה מללעוג לו.
ועל אף שניסה לספק אותה בכל הדרכים העקלקלות שעמדו לרשותו: מימון קורס לספרות, מקצוע בו רצתה לעבוד, ניתוח להגדלת השדיים על מנת שתרגיש יפה ורצויה ושיא השיאים: מציאת גבר חילוני שיביא אותה לסיפוק כי ידע שאינה נמשכת אליו – על אף כל אלו, גדלה דחייתה אל איש חיקה והיא בזה לו בכל פרק, בכל קטע ובכל שורה.
שום דבר לא היה מספיק טוב בעיניה והיא הצליחה לעורר בי אנטגוניזם מוחלט ולהגיע למסקנה כי כותרת סיפורה מוטעית; אין בעלה עושה כרצונו אלא היא, עושה כרצונה.
היא הוציאה החלטות לפועל באמצעות בעלה, הוא היה הראש והיא הצוואר.
סובבה את הגולגולת כרצונה ימינה או שמאלה ולא התביישה מלהשליך את הרפש שלא נראה לה על האחרים.

הבנתי יפה את ההלכות והאיסורים, הפנמתי את הרצון שלה במגע ואהבה אך לא היה זה עניין חדש עבורה, היא נולדה לעולם הזה וידעה היטב את מוסכמותיו.
מקטנותה הלכה נגד הזרם והביעה התנגדות וסלידה.
בעיותיה הפסיכולוגיות התחילו הרבה לפני שפגשה את בעלה.
נרקיסיזם, הפרעת אישיות גבולית, התנהגות פאסיבית אגרסיבית ושאר ירקות שבקלות אפשר לחשוף רק מקריאת הטקסט שעליו עברתי ברפרוף.
התאבדותה לדעתי הייתה בלתי נמנעת. מובן שהיותה סגורה בקהילה מחמירה לא תרמה למצבה הנפשי אך את דבריה לקחתי בעירבון מוגבל, מה שעוד שמדובר רק בצד אחד של המטבע.

חבל על דאבדין ולא משתכחין ועוד יותר, חבל על הזמן שתשקיעו בקריאה

זהירות! הביקורת הזו היא לא לבעלי לב חלש.
הדבר הראשון שמרגישים כאשר קוראים את העמודים הראשונים הוא סקרנות.
לאחר מכן באה בהלה דקה ומרוסנת היטב, מיד לאחריה השתאות עד אין קץ ואז- גועל. גועל מוחלט ואמתי.
גועל כלפי החוויות המתוארות בספר במילים כל כך נמוכות, בהרהורי לב כל כך חייתיים, בהכללות גסות במיוחד.
אסתי העלתה חוויות אינטימיות ביותר שאולי קרו במציאות ואולי לא, וזה לגיטימי בהחלט לעשות כן.
לגיטימי, אבל כל כך בזוי, כל כך מכליל, כתוב בצורה כל כך פתטית ומעוררת רחמים. אבל לא רחמים מהסוג הטוב.
קראתי את הספר כולו ברצף, לא הפסקתי לשנייה, והרגשתי שהספר הזה מחליא אותי.
להזדהות עם הדמות הראשית? עם מסרים כלשהם בספר?
אני לא הצלחתי. מצד אחד יש שם רצון לביטוי עמוק של הצרכים העמוקים ביותר של האישה, שלה עצמה. הכמיהה למגע, לתחושת עצמאות ושליטה, רגשות אימהיים סוערים, כל אלו מעורבבים באותה נשימה עם התכחשות לדת, שנאה עזה, דחפי תשוקה בלתי נשלטים ותיאורים ארוטיים שלא מצליחים לשדר אמינות מוחלטת.
בספר הזה יש אמירה, ואי אפשר להתעלם ממי שכתבה אותו. במיוחד בשל נסיבות מותה הטראגיות.
אבל מילא, לא עם כל ספר צריך להזדהות ולא כל דמות ראשית חייב להעריץ. נכון.
אך אם הופכים את הספר הזה לצוואה של אסתי, למורשתה ולדרכה- הרי שהוא השיג בדיוק את המטרה ההפוכה.
הספר הזה מבזה את שאריות הכבוד האחרונות שנותרו לה, והופך את מסכת חייה, שאומנם הייתה למודת סבל וייסורים (לא מעט באשמתה, יש לומר), לביזיון מוחלט.
ספר שמוטב שלא היה יוצא לאור, ושאם כבר יצא לאור- שהיה משקף את החוויות האמתיות בלבד של אסתי ומצהיר על כך, או הפוך- שרק "מבוסס" על מסכת חייה, ומדגיש זאת.
כך או כך, הסיבה היחידה שאמליץ כן לקרוא את ה"ספר" הזה, היא רק כדי שאנשים ינסו להבין אותה בעצמם, אם הם חשים צורך.
וגם אז, תכינו לידכם איזושהי שקית, למקרה הצורך.

תקנו חכמים בברכות השחר שלוש ברכות הודאה מיוחדות, ואלו הן:
"שלא עשני גוי, שלא עשני עבד ושלא עשני אישה“.
והנשים מברכות: "שעשני כרצונו"(שולחן ערוך מ"ו, ד')
ובמשנה אבות, ב', ד' נאמר: "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו.
בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך".

אני חושב שהמצוטט לעיל אומר המון אם לא הכול.

עשה אותה כרצונו. והיא לנצח תעשה רצון אביה ורצון אישה או רבה.
לא כרצונה.

"אני בת שמונה עשרה וחצי. אני כבר לא נתונה למרות הוריי האהובים, אני נתונה למרותו היחידה והמלאה והמוחלטת של בעלי, שאותו אינני מכירה.... דירה זרה, זוג ילדים בני 19-18 חתן-כלה, זרים לחלוטין זה לזו, כשמה שמאחד בינינו כרגע זו המשימה המשותפת שאנחנו צריכים לבצע הלילה. המחשבה הזו הטרידה אותי וגרמה לי לתחושת חנק ובחילה"

והיא לנצח תהיה "עזר שכנגד" אך מאחור ולא ליד (אפילו בסממנים החיצוניים: לא תצעד לצד האיש שלה כי אם תלך מ א ח ו ר י ו, לא תגע בו, הוא לא יגע או יקח חפץ מידה הטמאה, לא תשמע אותו קורא לה בשמה, מדבר אליה ברוך מתעניין בה, לא מעריך, לא אוהב, לא תומך לא. לא. לא. לא. לא. לא. לא.
התא הביתי שנבנה ביחד ע"י שני שותפים הגבר וההיא - הוא תא ענייני - היא שם. הוא שם, עם הזמן יכירו יאהבו (מרחוק) או לא, שותפים לנצח - המטרה ניהול מפעל משותף - ילדים. בית. תלדי, תגדלי, תפרנסי, תבשלי (אל תגישי לו בידך הטמאה תכיני ותניחי אל השולחן. תתנהגי, תשתקי, תצייטי, תשתקי, תתנהגי, תשתקי
וברגע שזו תרגיש את המצוקה. את החיים סוגרים עליה. את המחנק. המועקה. ותרצה לזעוק לזעוק - הנה אני, אני, אני אדם. אמנם אישה אך אדם. ותעז ותצא ותגיד ותרצה ותבקש להיות ולהרגיש ולהיות. אדם ולא עזר טמא שכנד - תמו חייה בעולם הזה.

"דייייי!!!!!“ צרחתי פתאום בקול גדול לחלל החדר
"די עם נאום ההטפה הזה!! יש לך מושג בכלל מה זה חסידות גור??
אתה יכול לדמיין לעצמך מה פירוש להיות ילדה בת 17.5 מאורסת למישהו שהיא לא מכירה,
ולהתחתן אתו אחרי תקופה של 9 חודשים שבהם היא לא ראתה אותו??" - כך צרחה אסתי (הדסה) בחדר מנהל המחלקה הפסיכיאטרית שם אושפזה, לכיוון הפסיכיאטר, אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון שעברה.

מסמך מצמרר. מרתק. מזעזע - על החיים מאחורי מסך הברזל האימתני שנמצא לעתים מעבר לרחוב או בעיר סמוכה.
סגנון הכתיבה פשוט, כדיבור יומיומי לא מלוטש, אך עובדה זו רק מחזקת את האותנטיות הפשוטה והקשה של דברי הכותבת.

ברוך שלא עשני אישה.

במהלך "שבוע הספר" נכנסתי עם בעלי לקניון. ליד חנות החיות אליה נכנס, היה דוכן ספרים.
החלטתי שמקום להתעסק בענייני דגים שלא מעניינים אותי (את בעלי מעניינים מאד),
אמתין לו ליד דוכן הספרים (הפחות מעניין אותו).
לידי עמדה גברת שאחזה בידיה שני ספרים: "עושה כרצונו" ו "החיים אחריך". הגב' התלבטה איזה מהספרים
לרכוש.נראה כי המוכר נטה להמליץ על "עושה כרצונו" בנימוק שמדובר בסיפור אמיתי.
איני יודעת מה בחרה הגברת לרכוש לבסוף, לאחר לבטים ארוכים מאד, יודעת שהיום, לאחר שקראתי את "הספר"
שהופץ באינטרנט (נתקלתי בו במקרה ולכן קראתי), יכולה לומר שמקווה בעבורה שהחליטה לרכוש את ה"חיים אחריך".
רבות התלבטתי באם לכתוב את חוות דעתי על אשר קראתי, כי חושבת שפרסום רע הוא עדיין פרסום והדבר האחרון
שהייתי רוצה זה לפרסם בצורה כלשהי את הגועל נפש שנקרא "עושה כרצונו".
גם באם מדובר בטיוטה שלפני העריכה, הייתי אומרת שהספר רע, עושה שירות רע ואף "מסוכן".
מבחינה ספרותית? - זבל! כתיבה אסוציאטיבית, חובבנית, ילדותית, מתייפייפת, המסתתרת מאחורי מילים גבוהות ועברית יפה?
יתכן ופזלה , פינטזה על כתיבת הספר (לבסוף יצא לאחר מותה).
בספר חזרות רבות על אותם הדברים, הרבה דרמה מיותרת וסצנות מיניות (פורנו).
מבחינת תוכן - סיפור לא אמין של אשה מתוסבכת, אגוצנטרית, הסובלת מפיצול אישיות. ילדותית, חסרת נסיון חיים(למרות
היותה אמא ל- 8). אשיות בעייתית, תמימה בעלת ציפיות מוגזמות (מכאן גם האכזבות), משועממת מעצמה.
הרואה את הכל בזום צר מאד, של הקרבן. הספר נכתב כנראה אחרי יציאה בשאלה.
בהחלט נזקקתי לשקית הקאות צמודה בקריאת הספר.
איני יודעת מי עמד מאחורי היוזמה לפרסם, להפיץ ולהדפיס את הדבר הזה, מה שברור ששירות טוב לא היה כאן.
ה"ספר" לא מכבד את המנוחה, ומזיק (מאד) לבני משפחתה (בשבילם? מקווה שלא קראו את הזיה חולנית זו).

מתנצלת מראש על סקירה כנראה מבולגנת, מלאה במחשבות ותהיות וחוסר סדר מופגן - לקח לי יומיים שלמים להתיישב לכתוב את הסקירה על הספר הזה, לא מפאת חוסר זמן אלא בשל העובדה שאחרי סיום ספר כזה צריך זמן לעכל את מה שקראת בזה הרגע והלב נוטה ללכת ולתור אחר עוד מידע בנוגע למה שקראת והמחשבות עובדות שעות נוספות…
אסתי ויינשטיין, בספר, דסי, מגוללת את סיפור חייה במקטעים מקטעים ובכאב עצום של נוסטלגיה בין אם היא נוסטלגיה טובה יותר או פחות בחייה בחסידות גור - קהילה קשה, פדנטית, מרוחקת מהעולם המערבי שנות אור, סגורה וסגפנית.
אני חושבת שמעטים האנשים בישראל שלא נתקלו בסיפור על אסתי ויינשטיין בחודשים האחרונים - נעלמה לאחר שהשאירה אחריה מכתב שלא משאיר ספק בנוגע לצעדיה הבאים ונמצאה לאחר מס׳ ימים נטולת חיים ברכבה לאחר שהחליטה כי היא לוקחת את חייה בידיה.
והאם אפשר להאשים אותה?

הסיפור שהיא מגוללת בספר, אומנם בשינוי שמות ומעט מקומות, אבל כביכול מציגה לנו את כל מה שעבר עליה במשך שנים רבות מאז הייתה ילדה קטנה כיצד העולם הסגור הזה של חסידות גור גרם לה לגדול לדרך מסוימת, דרך קשה מנשוא שלאנשים שחיים בעולם המערבי הפתוח נראית כדרך קיצונית וחסרת כל בסיס ובכלל חסרת כל טעם לחיים.
כאשר אני קראתי את הספר כל הזמן עמדה לנגד עיניי התמונה של אסתי, לעיתים אחרי דברים מסוימים שהיא כתבה חזרתי לעמוד הראשון להביט בתמונה שלה, באישה החזקה הזו שלמרות שהיא הצליחה לצאת מהעולם הזוועתי הזה של חסידות גור והחיים הסגפניים נשברה לאחר שילדיה ניתקו עימה את הקשר ושלחו לה מכתבי נאצה.
ושוב, האם אפשר בכלל להאשים אותה בכך שלא יכלה לסבול יותר? שגם 8 שנים לאחר שיצאה לחופשי לא הצליחה להשלים עם האובדן על ילדיה?

אסתי, על פי סיפורה, עברה התעללות פיזית ונפשית באספקטים שונים שחלקנו לא מעיזים בכלל לדמיין לעצמנו סיטואציות כאלו ואחרות בחיינו שלנו והיא עברה את כולן וקמה ושוב נפלה וחוזר חלילה.
את הסיפור הזה היא מביאה בפני כל עם ישראל ובכלל בפני כל מי שיכול לשמוע - זה מה שקרה לה, זה מה שהיא עברה, זה מה שעוברות ועוברים הרבה מחסידי גור שעדיין תקועים בתוך הקהילה המחמירה הזו ולא מצליחים לתת את קולם.
ובעיקר היא מנסה לעזור בסיפורה לחסידי גור שחזרו בשאלה, שנמצאים לבד, בלי אף אדם שיתן להם גב ויתמוך בהם נפשית לאחר מעבר חיים כזה.

כבר הובן שאני לא ממעריצי הדת ובטח לא כשמדובר בקיצוניות כזו שלדעתי היא אטומה וחסרת כל בסיס, שוב, זו רק דעתי ואתם יכולים לא להסכים איתה. ומצד שני, גם אני יודעת להיות ביקורתית ולאחר שסיימתי את הספר הקלדתי את השם של אסתי בגוגל, חיפשתי כתבות וקראתי אותן ונתקלתי גם בכתבה בה ראיינו אנשים מבני משפחתה של אסתי, מצרפת לכם את הכתבה בסוף הסקירה שתשפטו בעצמכם, הלב שלי עם זאת, עדיין עם אסתי.
יהי זכרה ברוך ומי יתן ולא ניתקל במקרים עצובים כאלה עוד.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/802/357.html