****




לפני בערך שנתיים חזרנו מטיול בת מצווה מושלם בצפון איטליה. כשנכנסנו הביתה, אחד הילדים שלי התיישב על הספה ומירר בבכי. למה חזרנו בכלל, הוא יילל. היינו צריכים להישאר שם. היה לנו טוב.
בערב, כשכל הגמדים נרדמו, שירי ואני יצאנו לחצר, ונשענו על הקיר. אז למה לא, בעצם? שאלתי לחלל האוויר. אפשר לעשות את זה. לנסוע לשנה, או שנתיים. ככה סתם. מה הם כבר לומדים בבית ספר? כלום. לא יקרה להם שום דבר. להיפך. נהייה כמו המשפחות האלה שפשוט לוקחות את הפקלאות, משכירות את הבית, ומעלות לפייסבוק צילומים מווייטנאם או סין, לטביה וברזיל ודרום אפריקה וניו זילנד, ושכולם יתפוצצו.
בעיניים מצועפות פרטנו לפרוטות את העתיד, שנפרש לפנינו כמו שמיכת טלאים אינסופית ומשתנה-תדיר. אני אוכל לקחת לפטופ ולעבוד מרחוק כמה ימים בחודש, בלי לחץ, ויחד עם שכר הדירה שנקבל, נוכל להתפרנס ולאכול רק חלק מהחסכונות, ומנגד נרוויח זמן משפחתי שלא יסולא בפז. נרד מהגלגל. נשבור את התבנית. נעצור את המירוץ. נלמד את הילדים חשבון ואנגלית על הדרך, נישן באוהלים ונשכור טריילר ונחייה בלי שעונים... יהיה לנו טוב. למה לא, בעצם? למה לא?

לא עשינו.
למה? ככה.

אמרנו, כשיהיה יותר זמן. נעשה עוד קצת כסף. נראה מה יהיה עם בתי הספר, ומה יהיה עם העבודה. ההזדמנות עוד תגיע. נזהה אותה. נתפטר וניסע.

ואיך אמר ג׳ון לנון? החיים זה מה שקורה כשאתה מתכנן תוכניות. ולפעמים הם לא מחכים אפילו לזה.

אז קרו לנו החיים.

החיים וכל קסמם הרע.

****

רות עפרוני כתבה ספר מיוחד, אוטוביוגרפי אבל מעניין, על תקופה של כשנה מחייה, שנה שהתחילה כשהבחינה במקרה בשועל חוצה את דרכה באחד משיטוטיה הליליים, שהוביל אותה למסע של חיפוש עצמי כרוך ברדיפה הכפייתית הרצופה אחרי סמלים וסיפורים, זו שמוכרת לכל מי שכותב בזמן שהוא כלוא בחיים שאין בהם הרבה מלבד החיים עצמם. הרי רובנו לא בדיוק חיים בצריף על החוף בזנזיבר, שקועים בחיי נדודים צבעוניים ומרתקים במזרח הרחוק או במקומות אחרים שיזינו את התאווה המשתנה שלנו לדעת לעומק את החיים האמיתיים, יהיו אלה אשר יהיו. את צדם הטוב, לפחות.
הדברים שקורים לרות, בחייה הרגילים, המוגנים, בשפיות, בבריאות ובזוגיות מונוגמית ארוכת שנים, מתוארים בפרקים קצרים ומענגים כמו חטיפים, ואינם יוצאי דופן בשום צורה. ובכל זאת, היא מצליחה להפיח בהם רוח חיים בראייה חודרת, מדוקדקת ומלאת הומור עצמי, על העבר וההווה והעתיד, וזאת בכתיבה פשוטה ומדוייקת, ללא התחנחנות או מילים ארוכות ומתוחכמות. הדימויים שלה שקטים ורעננים, ומעניקים תחושה של הזדהות, גם אם אני לא בדיוק קהל היעד המובהק שלה - כלומר, אני גבר, והיא אישה שכותבת בפירוש כמו אישה, ובפירוש לנשים.

רות יוצאת למסע. מסע פנימי, בעיקר, גם אם נראה כלפי חוץ שבוסטון רחוקה וזרה. מסע חיפוש אחרי מה שמרכיב אותה, וגם איך ממשיכים ממנו הלאה. כנראה שלא רק לי נדמה שהרבה יותר קל לעבור מסעות פנימיים כשגם מבחוץ אנחנו רחוקים.

****

את רוב הספר הזה קראתי בגניבה, בעיניים טרוטות ולב מכווץ בבית החולים שניידר, שכמו כל בית חולים הוא מובלעת של קיום שניוני, מקביל. הכול בחוץ ארעי, הכול. הכול פריך, ושביר, ומתפורר. כאן הכול יפה ומכוער, ויושב על הגבול העגום שבין הנסי לשגרתי, מיקרו קוסמוס של החיים האחרים רק מוקצן עד הסוף ואיום בכל משמעות אפשרית. כל דבר כמעט כאן מביא אותי לכדי דמעות, בייחוד הנפשות היפות המתנדבות כאן, אנשים שמגיעים כדי לנגן ולשיר לילדים החולים, לחלק להם מתנות נדיבות או ממתקים, ומעניקים הצצה למה שחבוי כל כך מעיני מי שנמצא בעיבורה של בועת הקיום המודחקת, הרגילה, המקבילה והבלתי חדירה. היופי האנושי בכל עוצמתו.

חג שמח ושנה טובה ובריאה. אין כמו קלישאות.

****

המחברת מטיילת עם הכלב בפרדס סמוך לעיר מגוריה רחובות, כאשר היא מבחינה בשועל והכלב משתחרר ורץ אליו, לתוך הלילה. היא דולקת אחריהם, קוראת לכלב "פלה! פלהההה! תחזור!"
מאוחר יותר תיזכר בשועלי שמשון.
היא הדמות המרכזית באסופת הסיפורים הקצרים שהם מסע חייה. נשואה ואם לארבעה שידעה עצב בחייה מגיל צעיר. מגדירה עצמה 'נורמטיבית בת ארבעים וחמש'. רעיה ואם. כותבת בפייסבוק, מפיקת טלוויזיה 'פרום איזראל' (יש בספר מילים באנגלית באותיות עבריות) ועוקבים.
התחנה הבאה היא בוסטון שם יהיו שנה במסגרת שבתון של בעלה סול.
הסיפורים הם לקט של אפיזודות, חלקן שהטביעו חותם בל יימחה ואחרות חולפות ונשכחות. זכרונות קשים של שכול בצד מפגש מקרי בבוסטון עם ילד ממוצא מכסיקני, איסוף רהיטים ממיכל ('דמפסטר') ענק ברחוב נראית כמו הומלסית. דוגמנות עירום ובחזרה לארץ עוברת טיפול אצל כירופרקט המציע לה סוכריות טיק טק. הלוויה של זרה בעקבות בקשה מהציבור ללוות למסע האחרון קשישה גלמודה, ניצולת שואה. הולכת מכות עם בת זונה (במקור) בטירונות. כעת היא גם מלמדת במגמת צילום יום בשבוע.
הכתיבה מתזזת, קופצנית, אין קשר בין הסיפורים הקצרצרים שחלקם עמודים ספורים. עבר והווה מתערבבים, כתיבה לעתים יפה, לעתים עסיסית או תמוהה בנוסח "מה שהקנה לשולחן דמות של היפי מפרכס במכנסי פלדפון". מה שבא לתאר את מסעה בתערובת של סלנג, הומור ורצינות שחלק ניכר ממנו מתבטא ברגעים חולפים לא ממש מצליח להתרומם. בין השורות יש יכולת כתיבה אבל משהו בסך הכל לא עובד כהלכה.

צ'רלס בוקובסקי הוא דוש.
(הגיגים אסוציאטיביים מעשעשים מעין אלו תמצאו לרוב בספר הזה.)

מפגש ארעי עם שועל בפרדס מעורר משהו קמאי באשה בת 45, נשואה עם ילדים מרחובות - "כמעט נורמטיבית".
היא מחליטה לארוז את המשפחה לשנה בבוסטון שבמהלכה היא עוברת תהליך של חשבון נפש עצמה שמתועד ביומן בו היא כותבת על חוויות חייה, יחסיה עם ההורים ועם בעלה, וגם על החויות בבוסטון - שם היא פוגשת הומלסים, הולכת להיות מודליסטית עירום מנוסה "פרום איזראל" ואוספת סיפורים בקרייגסליסט.
היומן הזה מחולק לפרקים קצרצרים, שמזכירים באורכם ובאופן כתיבתם פוסטים בפייסבוק (אבל מהארוכים). יש פרקים בהם היא נוגעת בנושאים מאד מאד קשים-טראומות ילדות, דיכאון אחרי לידה והתמודדות עם אבל, ומצליחה לעשות את זה בקלילות ואפילו בהרבה הומור.

כמו שהשועל בפרדס פיתה את הכותבת לצאת למסע שלה כך פיתתה אותי הכריכה עם הציור ההורס והפראי של השועל/אשה, שאוירה בהשראת הנובלה הקלאסית "מאישה לשועלה". כריכות מרהיבות ומיוחדות זו חולשה קשה שלי. וגם שועלים. אני מודה שלולא הכריכה הזאת כנראה הייתי מפספסת את הספר - כי עוד ספר על אשה במשבר אמצע החיים שעושה חשבון נפש זה ממש לא מה שאני צריכה. טוב לי להתבוסס במשבר גיל ה-30 שלי, תודה.
אבל כאמור השועל הכתום שבלט על הרקע האפור קרא לי וגמעתי את 'שנת השועל' ביום אחד. הכתיבה של רות עפרוני קולחת, בלי פילטרים-או ככה זה מרגיש. כאילו היא לא התאמצה בכלל לכתוב את הספר וכאילו אנחנו באמת קוראים את היומן שלה ומציצים לתוך חייה.

בדיוק כפי שמצהירה הכריכה, מדובר בסוג של יומן ואת הפרט הזה, לשימחתי, גיליתי בדיעבד. כי אם הייתי מייחסת לו חשיבות טרם הקריאה, הייתי מוותרת ומפספסת.
יתכן כי זה אפילו רומן עצמי. ז'אנר חדש, קטן וייחודי שנובע מהאהבה שלנו את עצמנו (וגם אם לא ממש).

הוא כתוב רהוט כמו מכתב שכתבה חברה, מישהי שהתחשק לה (ככה בלי לחשוב יותר מדי), לספר לי מה עבר עליה הבוקר, בשנה שעברה ובכלל (כולל הדברים המבישים שאפשר להתוודות עליהם רק באזני חברים קרובים).

"אני נזכרת בשלושה דברים שאני אוהבת במיוחד: את הילדים שלי כשהם ישנים, את אבא שלהם כשהוא בחו"ל וסיפורים כשהם על אהבה."

יש כאן בליל מחשבות ואסוציאציות שבאופן מפליא עד מפתיע, לא קשה לקריאה.
ובואו נעצור ונודה שהמשפט 'בליל של מחשבות ואסוציאציות' זורק את כולנו אל טקסטים מטורפים, חסרי יד מכוונת ועמוסי התאהבות ראשונית בטקסט מיותר.
אלא שלא כך כאן.

כי לאורך כל הספר, התרגשתי להבין על מה חשבה הגיבורה. היא שמוגדרת 'מעט אני' והרבה לא (או להיפך), אישה, נערה, ילדה אבודה כמו כולנו, שמציגה לעולם את הצד השפוי באישיותה ולפעמים, בלי להתכוון, חושפת צדדים אחרים.

יש כאן סיפור, והוא תלוי גם תלוש, בין דפים מרגשים. מכיל תובנות לרוב והומור שתואם את אורכות חיינו הבנאליים, יאפים, אומללים ללא סיבה ומאושרים, אם רק ניתן לעצמנו להיות.
אה ויש הומור, הומור בשפע. דק נעים, איכותי ופשוט מצחיק. כי כשדמות נבונה עסוקה בבקורת עצמית איכותית, לא נשאר לי אלא להתגלגל איתה יחד (לטוב ולרע).
ואין כמו ציניות מהולה בחוסר בטחון אמין להפליא, כדי לתבל את האווירה.

"והילד של השכנים עדיין חושב שאת יפה, רות.
הוא אומר שהוא תמיד יחשוב ככה. לפעמים את גם מאמינה."

זוגיות היא עסק קשוח
"שנת השועל" מתאר זוגיות אמינה של משיכות חבל בין רצוי למצוי ובין אותו רצוי לחוסר בטחון מערכתי ומובנה.
הוא המראה הזוגית של כולנו (או שלי) ואולי לא רק זוגית.

"אני צועקת לו בחזרה וחושבת שכבר לא יישבר לי הלב לעולם. אני רק לא יודעת אם זה טוב או רע."

בקיצור, אהבתי, התחברתי, נשאבתי ומצאתי את עצמי שם.

כתיבה ושפה לרוב
הכתיבה טובה נעימה וסוחפת והשפה יומיומית עד סלאנג בכוונה גדולה, שמשרת מטרה גדולה עוד יותר.
כי השפה של "שנת השועל" מאפשרת לכולנו להתקרב אל האמת, אל הדמויות ואל הכותבת גם.
אותה שפת סלנג לא מונעת מ"שנת השועל" להימנות עם הספרים הנעימים והרהוטים שקראתי השנה.

ואם אמרנו כותבת
אל הספר נחשפתי בערב יום הכיפורים, בעקבות פוסט של כותבת שתארה מסע שיווקי יוצא דופן, נועז, מוזר ומלא ברוח נעורים לא אופיינית (בהנחה שהערכתי נכון את גילה כמובן).
היא ומסעה גרמו לי זיק סקרנות שסחף אותי אל הספר וזה האחרון עשה והשלים את המלאכה.
אחד הדברים שאהבתי לגלות בין הדפים הוא את אותה כותבת עצמה, בדמות דמותה הספרותית החדשה (או כך לפחות דימיתי אותה).

סיכום על נורמנליות ושאר טרופים
מסקנה ברורה כאן היא שכדי להיחשב נורמלי, אין צורך להימנע מהמחשבות המטורפות שמציפות את כולנו. צריך פשוט לא לספר.

רוצו לקרוא, להתערבב, לאהוב את עצמכם וגם לשנוא קצת.
כי באמת לא נוכל אחרת.
באימשל'כם, לכו לקרוא (כי הייתי חייבת גם).

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com

הגיבורה: אישה שמרגישה שקיבלה את כל ההחלטות החשובות בחייה מוקדם מדי.

המשימה: לנסות לברוח ולהישאר, ללכת עם ולהרגיש בלי.

ספר ביכורים יפיפה שראשיתו בפוסטים של רות עפרוני. הוא מתחיל במפגש מקרי עם שועל בפרדס באחד מטיוליה הליליים של הגיבורה, וממשיך בנסיעה משפחתית לבוסטון לשנה. שם הולכים ונפרמים חייה, היא בוחנת את הקשר עם בעלה שמקורו באהבת ילדים, את האובדן של אחותה שנהרגה, את אימהותה. למעשה כמו במיכאלה, הנורמליות של הקיום הנשי על שלל פניו היא העומדת למבחן. כל כך הרבה תפקידים יש לנו, רעיות, אימהות, נשות מקצוע, בנות, אחיות חברות – ומה עם התשוקות והמאווים שלנו? הסיפורים קצרים אפיזודות בוחנת רות עפרוני את גבולות הנורמליות, ומחפשת אחר הסדקים שבה. כמו שבעלה אומר לה "היא רוצה ללכת עם להרגיש בלי".

הוא מבין אותה את תחושת ההחמצה שלה על שהתחתנו מוקדם, שהייתה לאם צעירה, שלא נסעה, התפרעה וחוותה. אבל כשהשיגעון "האחר" דופק באמת על דלת הבית, היא מבינה שהיא זמנה אותו ובמקום ללכת היא מתחילה לכתוב.

שורה תחתונה: במילות הסיום של הספר "אולי סיפור על אהבה", ספר מקסים לכל אישה וגם לגבר שרוצים לפעמים לעזוב את מה שהם אוהבים.

אחרי הביקורות המעולות, תליתי בספר תקוות. קיוותי כי לאחר תקופה בה לא מתחברת לשום ספר שמנסה,
סוף סוף אגיע אל ה"נחלה".
התאכזבתי!
קובץ אנקדותות, אפשר לקרא להן גם סיפורים קצרים.
הכתיבה יפה, מתובלת בהומור. אך ללא תוכן ממשי, ללא קשר בין קטע לקטע. לעתים הזוי, לעתים סתם מיותר.
אז מדי פעם יש משפט שנוגע, אך זה רק משפט בודד מדי פעם, כשהשאר? גבוב של כלום.
לאחר כמה סיפורים, מיציתי! (אחרי השועל, אחרי הקבצן ואחרי הדוגמנות עירום)
התחברתי להמלצת הבעל (בעלה של המחברת) שלא ממליץ על הקריאה בספר.
בדרך כלל אני צוחקת מהערה שכזו, הפעם? חשבתי שהיא מדוייקת בהחלט!