נניח שהייתם כותבים ספר מתח בלשי, את מי הייתם לוקחים בתור דמות הבלש-הגיבור שלכם - את האלמן מר הנפש שלא התאושש מאובדן טראגי של אשתו ובנו, או את השוטר המבולבל שאינו יודע להיות הורה נוכח אבל לא שתלטן עם הילד שלו שהוא כבר בוגר צעיר?
אני לא יודעת מה תהיה התשובה שלכם לדילמה הלא פשוטה הזאת. לינווד ברקלי ענה בצורה מאוד פשוטה: למה לא את שניהם?
וככה עובד הספר הזה, ואולי גם שלושת הקודמים בסדרה, אבל אני לא באמת יודעת: הספר נודד בין בארי דאקוורת שלא ממש יודע להסתדר עם בנו טרבור שחזר לגור בבית ההורים, ובין קאל ויבר האלמן. ויבר מוזמן על ידי אישה אמידה בעיירה כדי לכהן בתור סוג של "שומר ראש" לאחיין שלה שהואשם בדריסת אישה אבל יצא בעונש מאסר על תנאי ומתקשה להמשיך בחייו בשל זעם ציבורי רב. אל דאקוורת מגיע אדם שמאמין שנחטף על ידי חייזרים, אבל המציאות מוזרה הרבה יותר, כי חייזרים לפחות לא היו מקעקעים על הגב שלו כתובת שאפשר לקרוא באנגלית, ואם זה לא מספיק מסובך, מתברר שהבן שלו טרבור אולי היה עד לפשע. קאל ויבר כותב בגוף ראשון, על דאקוורת נכתב בגוף שלישי והספר נע ביניהם לסירוגין עד שהם מתחברים זה לזה. ספויילר: הסיבה לשם הספר "יריית פרידה" לא מתבררת עד הסוף.
יותר מכל הספר הזכיר לי ספר טלפונים, כזה כמו שהיה פעם. כל פעם מתגלים עוד ועוד אנשים ועוד ועוד שמות. יכול להיות שלו הייתי קוראת את שלושת הספרים הקודמים בסדר הייתי מכירה את חלקן ולא הייתי מסתבכת במפולת השמות שנפלה עלי בקריאה. וזהו. ספר שקנינו בעשרה שקלים ונתרום לספריית תחנת האוטובוס הקרובה. באמצע העביר כמה שעות של קריאה, לא מועילות אבל גם לא מזיקות יותר מדי.


















