הרבה זמן לא שמעתי מישהו מדבר בלהט על ספר והרגשתי רצון וקנאה לאור העובדה שלו קל, ולי לא. זה קרה לאחרונה שוב. לא מחסום הקריאה, אלא העובדה שהכתה בי ש, טוב, בערך... מחסום הקריאה גרם לי לחשוב ש...שכחתי איך לקרוא. אני לא מדברת על אותיות ומילים. בכלל לא. אני מדברת על הישיבה הרגועה, לפעמים רגל על רגל או ישיבה מזרחית, הקשבה למוזיקה ברקע, ולקרוא ספר בהנאה משכרת. הנאה שרק ספר עושה.
כשקראתי את הספר הקודם לפני שבועיים, הייתי המומה לנוכח העובדה שלא יכולתי לשבת בשקט ופשוט לקרוא מבלי לרקוע ברגל או להפסיק כדי להתמקד במילים של המוזיקה, שהפריעו לי להתרכז. אלה היו דברים שבכלל לא קרו לי קודם.

אבל הספר הזה? הרגשתי כאילו אני לומדת לקרוא מחדש. איך אני לומדת באמת להסתקרן מספר ובאמת לרצות לסיים אותו. להתחבר עד הסוף לדמויות ובאמת לאהוב אותן. לקרוא כתיבה של אדם עם אהבה טהורה למילים, אהבה שממש... קסומה. כאילו מכשפת אותי דרך המילים. איך להצטמרר מעלילה ולהתאהב בתיאורים, לחייך מבדיחות קלות.

אני לא בטוחה אם זה המחסום קריאה שעוד אופף אותי מעט, אבל זה ספר טוב. זה ספר מעולה. עם כתיבה שובה, עלילה מעולה, ודמויות מרתקות, אורסולה חושפת אותנו לעולם מדהים ולדמיון מעורר קנאה, ומעבר לזה - לכתיבה! הכתיבה שלה פשוט... אני לא יודעת איך לתאר אותה. אני חושבת שאם אומר "מדהימה" או "מרתקת" אעשה לה עוול, כי זאת כתיבה מיוחדת. לכל סופר יש חותם אישי משלו על הכתיבה שלו, ולא נתקלתי בהרבה חותמים כאלה, שהיו כל כך יפים ועוצרי נשימה כמו של אורסולה.

למרות שבהתחלה התקדמתי על מי מנוחות, ללא התקדמות דרסטית מסוימת, מתקדמת רק בזכות הכתיבה והעניין שמצאתי בספר, פתאום הספר התחיל להיות באמת מעניין. העלילה הפכה להיות קצבית ומרתקת. התחלתי להתקדם במכה, בולעת את הספר בשקיקה.
הספר מגולל את סיפורו של גד; ילד קטן שהתגלה כוח קסם אצור בתוכו. ילד שעשה שטות נוראה, וכעת הצל שלו רודף אחריו. כשכל מה שנותר לו בתור חברה זה אוטק-המחמד שלו והכישורים שלו בכישוף בתור כסף.
אני חושבת שהרעיון הזה בפני עצמו הוא מעולה. כל כך קצר, אבל כל כך טוב. והוא מבוצע כל כך יפה, כל כך מרתק. שההבנה כמה אפשר לאהוב כתיבה וקריאה מדהימים אותי. כי הספר הזה פשוט מוצף באהבה למילה הכתובה.

אורסולה היא סופרת נהדרת. באמת. ואני חושבת שכל אוהב-פנטזיה עם קצת סבלנות צריך לקרוא את הספר הזה. אני חושבת שהוא טוב מכדי לפספס. כי באמת שכמו כל דבר בעולם, ספרים באמת טובים הם ספרים מועטים, וזה אחד מהפנינים האלה, של עולם הספרות.

הערה קטנה: התרגום של הספר קצת עילג לפעמים ונשמע כמו מתיימר-להיות גבוה. אבל בעצם מי יודע, אולי הוא באמת מתיימר להיות גבוה.

ואסגור את הביקורת עם ציטוט שיקבל את פני בחזרה לקריאה:
"באתי אליך חזרה כפי שהלכתי: שוטה"

כפי שניתן לראות מהכינוי שלי, ארץ ים הוא אחד הספרים האהובים עלי עם לא האהוב ביותר.
הגאונות שלו היא בכך שהוא לוקח את הרעיונות של קרל יונג, על הצל כחלקים הלא רצויים באידיות שלנו, שאסור להדחיק אלא לקבל, ומשלבת אותן בסיפור התבגרות יפה, פשוט לכאורה, אבל עם הרבה סאבטקסט.
גד מתחיל את מסעו פזיז, יהיר ושאפתן וממהר לעזוב את ביתו כדי ללמוד קסם. אז הוא עוזב גם את מורו, אוגיון, כדי ללכת למה שבעיניו עוצמתי יותר ומוצלח יותר, אף שבליבו הוא יודע שהוא מפספס משהו בכך. שם, כל היהירות והגאווה גורמות לו לבצע מעשה פזיז ומסוכן ולזמן צל אפל שפוגע בו. במשך זמן רב הוא מתעלם ממנו, בורח ממנו ומנסה לחיות בלעדיו.
אבל לבסוף הוא נאלץ לקבל את האמת, שהצל הזה הוא בעצם חלק ממנו, ושעליו לקבל זאת.
את הקוסם מארץ ים קראתי מעל עשר פעמים, והוא כזר לי יוצר מכל ספר אחר לצאת מדיכאון ומדכדוך.
זהו ספר הפנטזיה האהוב עלי, וספר העזרה העצמית הכי טוב שאני מכיר.

פעם, לפני שניים שלושה חודשים, לפני שהזעם והפחד והמצוקה החלו לחלחל היטב ולחנוק אותנו, שמעתי המון אנשים (ואני בתוכם) מספרים על מה הם שמחים במציאות הקורונה. על מה הם מודים. מה הם גילו. במה הם התחזקו.
אז עכשיו קצת יותר קשה להודות. לי לפחות. והנה, עכשיו, אני מודה.
כשהכל רק התחיל, וכשנסגרו הספריות ודברו על סגר ובכלל לא ידענו לדמיין מה יהיה, המשפחה שלי ואני עטנו על אתר ספריה איזורית גולן באינטרנט והזמנו המון, המון, המון ספרים. המון. סדרנו שורה יפה על מדף בסלון והיה כיף לראות את עושר הספרים הזה ככה בבית שלי.
אחי הגדול שמע המון המלצות על הספר הזה, הוא הזמין אותו.
לי הספר הזה היה נראה מוזר. כאילו שהוא לא אמיתי. מעולם לא שמעתי עליו, ובתור קוראת מגיל קטן ספרי נוער היה לי משונה לגלות ספר שנחשב לספר נוער, פתאום.
אז קראתי אותו.
הו.
תודה, תודה אורסולה ק' לה גווין, זכרונך לברכה. השארת לנו ברכה.
בחיים לא קראתי ספר כזה. כזה- שונה, עמוק. אמיתי.
דוגמה לתודה על הקורונה ששמחתי עליה אז- הזמן הפנוי. לא לקרוא בחטף כמה עמודים כל יום (במקרה הטוב) ולנסות להזכר מחדש כל פעם על מה מדובר, מי הדמויות וכו', אלא פשוט- לקרוא. ולהכנס. אז קראתי את הספר בזמן קצר יחסית בשבילי (קוראת לאט)- יומיים, יומיים וחצי. הספר קצר יחסית, 235 עמודים בערך? וזה הקסם של סדרת ארץ ים, תכל'ס. ספרים לא ארוכים. ובכל זאת מלאים.
ממשיכה לחפש מילים למה זה. אח שלי קרא אחריי, ונסינו לפענח את ענין סגנון הכתיבה של הספר. אני אמרתי: "ישן כזה." אבל זה לא, ממש לא. זה לא ג'יין אוסטן (כבודה היקר במקומו מונח), לא צ'רלס דיקנס או ווטאבר. לא שפה מליצית, לא קלאסיקה. וכבר יש לי מילה: עתיקות. יותר מדויק מזה- בראשיתי. קדום. עולם אחר של מילים, של הגשה, וכמה שזה יפה. כמה שזה מתאים.
עלילת הספר יחסית פשוטה. אם מהות סדרת הספרים הזאת היתה העלילה שלה, ה"מה קורה בספר", אז היה נחמד. היה אחלה. יותר טוב מזה וזה, פחות מוצלח מההוא.
והעלילה באמת יפה, וגם עולם ארץ ים הוא מיוחד ויפה ומפחיד ומסעיר- וזה בעצם כבר לוקח לחלק המשלים, שהופך את הספר הזה למה שהוא:
הוא משל. לחיינו שלנו. זה לא תמיד מורגש בזמן הקריאה, אלא בדיעבד.
אקח דוגמה מהספר בשביל להסביר: בארץ ים יש לכל חפץ, חיה, או אדם, לכל דבר- שם אמיתי. לאבן יש שם אמיתי. לארנב ולבז. ולאדם. למשל, שמו של גיבור הספר הוא גד, אבל כינוי היומיום שלו הוא נץ. מעטים יודעים את שמו האמיתי. כי בעולם ארץ ים המלא קסם, הידיעה של מישהו אחר את שמך האמיתי מקנה לו יכולת לשלוט בך, לפגוע בך. לכן רק אנשים שאסמוך עליהם ידעו את שמי האמיתי. מזכיר לי- בהקשר לעולמנו- סודות. אפלים, קשים או סתם פרטיים. שנספר רק למי שנסמוך עליו ולא לאיזה ארחי פרחי שאולי ישתמש בזה נגדנו. עזבו יפגע בנו. יחשוב עלינו דברים רעים, אולי יחסו אלינו ישתנה. ההקבלה הזו יחסית שטוחה, אבל זו האסוציאציה שלי ואני מתחברת אליה.
עוד משהו חכם וגם כזה פשוט, כזה נכון והגיוני, הוא הקטע של הגיבור. הדמות. גיבור הספר הראשון שמלוה גם את הספרים בהמשך הסדרה- נץ, או גד (ששש!:)) הוא לא גיבור במונח המקובל של ספרות וסרטים- בהתחלה הוא די טיפש, אחר כך יהיר (ועדיין טיפש), אחר כך מופנם, ועוד. גם בשאר הספרים- הגיבור לא מתחנף אלי, לקוראת, לפעמים גם עושה דברים שגורמים לי לצרוח עליו בלב. לפעמים הוא נכשל. ולמרות זה, ואולי בגלל זה, קשה לא לאהוב את הדמויות. הדמויות פה לא "גיבורות". הן "מתבגרות". וגם "מתגברות". וככה זה בחיים.
את הספר השני (הקברים של אטואן) כבר בלעתי בנחישות תוך כמה שעות, וההתפעמות והפליאה עלו ועלו. אתמול סימתי את השלישי. וואו. מה זה.
אורסולה ק' לה גווין מביאה לנוער את תורת הטאו, ועזבו אם הספר מעניין או לא, גם אם הוא לא היה מעניין- המאמץ שלה לעשות את זה חשוב. הספר הזה הוא מתנה כי הוא כלי לחיים. ואם נהיה מודעים לאור ולחושך שבנו, המאבק בחיים לא יהיה כפול, הוא יהיה משוחרר. כי באמת, כמה אנחנו מתמודדים ביום יום שלנו עם הכאב? הפחד? נראה לי שיחידי סגולה מצליחים באמת. מה שזה לא יהיה, שבא מהחלק השני שלנו. השיר הקצר שמלוה את סדרת ארץ ים אומר הכל:
"רק בדממה- המילה
רק בחשכה- האור
רק במיתה- החיים
כחץ מבהיק עף הנץ
בשמים הריקים"
לא בא לי לכתוב עוד מילה אחרי המילים האלה (של אורסולה עצמה, אני מניחה). אבל אומר תודה- כןכן, לקורונה- שבתקופה שהיא כאן קראתי כמות ספרים המשתווה לכמה שנים בחיי. וספרים טובים. איזה כיף! ועל הספר הזה, הסדרה הזאת. שכבר כתבתי עליה מספיק לעכשיו, ועדיין, יש עוד כל כך הרבה מה לומר.
בהקשר עניני יותר: גם אני הרגשתי שהספר הזה לא ממש לילדים או נוער, בכובד הראש וברצינות שלו וגם באלימות שיש בו (לא הרבה אבל יש. לא ספר שהיתי מקריאה לפני השינה). מצד שני- מה עדיף? לקרוא דברים מחרידים ואלימים בלי הרבה ערך מוסף/שיש ערך מוסף אך לא עוזר לנו להתמודד בחיים? לא רוצה להכליל, אבל יש לא מעט ספרים היום, פופולארים מאוד, שיש בהם אלימות ומיניות אלימה שיכולים להתיר צלקות בנפש הקורא. אז אולי לא ספר לילדים, אבל לדעתי נוער, מגיל 12 או 13 לגמרי יכול להתמודד עם זה- ואם הנער/ה שיקראו את זה גם יהיו פתוחים תודעתית- בכלל מתנה:)

בזמן קריאת הספר הייתי עסוקה בניסיון להבין את קיטלוגו כספר נוער. זה ספר קודר ואפל, שרב בו הנסתר על הגלוי, המספר באופן אליגורי על דרכו של קוסם מן החושך אל האור. הוא לחלוטין אינו ספר קליל שבני נוער יאהבו. גם ההרפתקאות המתוארות בו אינן ההרפתקאות המושכות המותירות את הגיבור יותר גיבור משהיה, כמו ש(מקובל לחשוב) מאפיין ספרי נוער.

אורסולה לה גווין היא סופרת מוערכת הכותבת הרבה ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, אבל לא רק: היא כותבת גם מסות, שירה, ספרי ילדים ונובלות. כתיבתה, כדברי ויקיפדיה, "פמיניסטית, אנארכיסטית ובעלת מאפיינים טאואיסטיים". לספריה (שקראתי, כולל זה) יש גוון פילוסופי והגותי חזק, וניכרת בהם השקפת עולם מוצקה, מבוססת על ליברליזם ואהבת אדם, וגם בחינה אתית של חלש מול חזק, וטוב מול רע.

הקוסם שלנו עושה מסע ארוך וקשה - מהפראות שבילדות, דרך היוהרה שבנעורים, לכיוון החוכמה וההבנה של הבגרות. תוך כדי מסעו הוא מבין - וגם אנחנו - שהדבר המסוכן והמפחיד ביותר - זה שלעתים מכנים אותו "שטן" ובספר הזה "הצל" - הוא מה שבתוכנו. שאנו עשויים טוב ורע, אמת ושקר, נדיבות וניצול והתמודדות עם הסכנה משמעה גיוס הטוב ומלחמה בלתי פוסקת ברע.

לספר יש נספח קטן ומחכים, שכתב יחיעם פדן המסביר למה - לפי דעתה של לה גווין - בני נוער צריכים לקרוא את הספר הזה. אינני יודעת מה מצבה המשפחתי של לה גווין. אולי אין לה ילדים משלה, והיא מכירה רק "ילדים תאורטיים". למרות המארג היפה שבנתה, הרעיונות והפילוסופיה המרתקים - ואולי בגללם - לדעתי הוא אינו מתאים להיות ספר לנוער. יאהבו אותו אלה המתעניינים בפילוסופיה ופסיכולוגיה, סבלניים ואוהבי משלים.

הספר יפיפה, אהבתי מאוד את איך שהסופרת ביטאה את הקסם ונתנה לכל השמות בספר משמעות כל כך גדולה.
אני חושבת שהספר בא לומר לנו שיש הרבה מאוד רוע בעולם ושאם נרצה להתמודד אתו מבחוץ נצטרך קודם להתמודד אתי מבפנים.
מאוד ממליצה.

כתבן כאן כל כך הרבה שאנסה להוסיף משהו מעצמי
הספר זכור לי כילד,נער,בוגר והיום
גד הוא דמות מיטית של האנטי גיבור, מסעו מתחיל בהצלה של כפרו בעזרת מספר מילות כישוף שלמד מחכמת הכפר. הוא קורא לערפל לכסות את כפרו ואביו שמעולם לא היה מרוצה מבנו מבין בפעם הראשונה את כוחו של ילדו הסורר. גד משתמש בכוחו יתר על המידה ונופל לקומה ממנה אינו מתעורר. אך סיפורו, סיפור בנער שהציל את כפרו מפני הפראים שמגיעם בחטף רוצחים,אונסים וחוטפיש את נערות הכפר הקרבן שלהם מגיע עד לאוזניו של מכשף גדול המגיע ומעיר את הנער. בעוזבו הוא לוקח את גד עימו, גד כאנטי גיבור הוא מוכשר להחריד אך גם אינו ממשומע, ונוטה לראות בכוחו ככלי ביידיו. מורו מנסה להכניסו לתלם ללא הצלחה ולבסוף לאחר שגד קורא למוות עצמו וכמעט נהרג הוא שולחו לבית הספר המעשיר נערים ובעלי יכולת להיות למכשפים ההופכים למכשפי כפרם או משכירים את עצמם לעשרים . גד בשל נטיתו ובשל אופחו כאנטי גיבור עושה שוב את האסור אך הפעם הוא מביא את הצל ואין מישהו היכול לנתקו ולנצילו שוב ממעשיו. כאן למעשה מתרחש המהפך בסטואצינ קורעת לב הקורא אורסולה מנווטת את דרכו של גד לחיפוש אחר כפרה, בדרך הוא מחל להשתמש בכישרונו סוף כל סוף בזהירות ללא הגאווה שליוותה אותו והוא משתמש כד לעשות טוב בתחילה להציל את אימת האנשים עליהם קיבל תפקיד להגן. ולאחר מכן בעזרת חבר להציל את עצמו מהאימה שרדפה אותו. גד הוא דמות מעוררת השראה ומלמדת על חטא הגאווה שהרגה את מורו ומנהלו של בית הספר לכישוף, הוא מצליח להסיר מעט מרגש האשמה. ובכך בוותרו על גאוותו להציל את עצמו ואת חברו הנאמן.
ספר זה הינו הראשון בטירולוגיה מסחררת על גד, ויתרה, על הסוגיות האתיות של כוח גדול בצירוף למוסר לקוי. בהמשך הטרולוגיה לוקחת אותנו הכותבת הכל כך מוכשרת למסע חייו של גד בהצילו את העולם מרוע גדול תוך כדי הצלת נשמת נערה אולי כמטפורה למורו הראשון שהציל אותו.
טירלוגיה זו מונחת כשני עשורים על המדף בספרייתי ומדי פעם אני חוזר אליה ללילה לבן מלא קסם והנאה. ממליץ לכל אחד האוהד סיפורי פנטזיה לקרוא כי בשונה מספרי הפנטזיה או רובם של ספרי הפנטזיה הנכתבים היום הוא עוסק לא בגבורה או בסיטואציות שחור לבן (ראה הארי פוטר) אלא באמת בסוגיות מעוררות מחשבה יחד עם הנאה צרופה ובעיני אלו ספרי הפנטזיה הטובים מכל. אני בהחלט שם אותו ביחד עם שני המשכיו במקום גבוה בספרים שהשפיעו עלי ונתיבו מעט את דרכי כנער בעל דמיון עשיר.
חובה

לא הצלחתי לעבור את עשרת העמודים הראשונים, ובאמת שניסיתי.
למה? שמעתי המון המלצות על הספר עד שקניתי אתו.. ועכשיו אני בבעיה.
אני מניחה שאנסה אותו שוב כשיהיה לי זמן.. (לא מוותרת כלכך בקלות!)
אבל כרגע הוא יושב על המדף באומללות... ): וחבל..