אני חשבתי שים המלח הוא אחד משבעת פלאי הטבע היפים בעולם, אך היום הסתבר לי שהוא לא נמצא שם. לעומת זאת נמצא שם ברשימה האי ג'ג'ו, שהוא אי געשי שנמצא במרחק של כמאה ק"מ מקוריאה הדרומית והוא חלק מהטריטוריה שלה. על האי הזה שמעתי רק עכשיו כשקראתי את הספר האי של נשות הים, והוא המוקד העיקרי של התרחשות עלילת הספר.
יונג סוק היא תושבת האי, והספר מלווה חלק ניכר מתקופת חייה, החל בשנות השלושים של המאה הקודמת, ועד ימינו אלה. יונג סוק היא "האניו" - מילה יפנית המתארת אישה צוללנית המוציאה כך מיני מזון מן היום ומכלכלת את משפחתה בעוד התינוקות והילדים מחכים יחד עם גברי המשפחה בבית על החוף. במבנה חברתי ועסקי מעניין חוברות נשות ההאניו כקבוצה מאוחדת,"קולקטיב", וצוללות יחד, עם תפקידים שונים לכל אחת מהן. העלילה מתארת את מחזור חיי האישה הצוללת - בתחילה יונג סוק וחברתה המאומצת מי ג'ה מתלוות לקבוצה המקומית כמתלמדות. בהמשך כאשר מנהיגת הקולקטיב, אימה של יונג סוק, מתה בין גלי הים, ההנהגה עוברת לאישה אחרת ושתי החברות מקבלות בהדרגה תפקידים בקבוצה. לאחר מכן הספר מלווה את שתי החברות בזמן שהן עובדות באי, אבל גם נוסעות לארצות אחרות ומשכירות את שירותיהן, וכן כאשר הן מתחתנות, בשידוכים מסורתיים, ויולדות ילדים.
בנוסף לתיאור חיי הצוללניות, מנהגי האי, השפה המיוחדת שלו, המאכלים, העוני המרוד והמאבק על פרנסה והשכלה, חושפת ליסה סי בספר אירוע דמים שהוא חלק מההיסטוריה האפלה של האי, ואחד מהפרקים הקשים בתולדותיה של קוריאה הדרומית. אני יודעת שבשנת 1948 היו כאן מאורעות היסטוריים משלנו, כאלה שהאפילו על חדשות כאלה ואחרות בדרום מזרח אסיה, ולכן נראה לי שהספר הזה חושף אירוע שלא רק שלא היה ידוע לי, אלא גם לא מוכר כמעט לקורא העברי. לאחר סיום הקריאה מצאתי כמה כתבות בעברית בנושא, והחכמתי מאוד.
ליסה סי רקמה יריעה מעניינת ומרתקת, המציגה תמונה מורכבת ולא גולשת לסנטימנטליות. העוני הוא עוני, והוא מרוד ולא יפה או מעניין. כך גם הבורות, והאילוצים שגרמו לחפש מזון תוך סיכון חיים ומחיר גבוה לבריאות. הנשים המתוארות אמנם חזקות, מפרנסות ומייצרות עולם מטריכאלי, אבל למרות זאת הן כפופות לבני הזוג ומחוייבות גם לבית. יש כיבוש, ומשתפי פעולה אינם מתקבלים בעין יפה, וכך גם צאצאיהם המשלמים מחיר. וכמובן - מאורעות שלושה באפריל שגם אחרי שבעים שנה מהווים צלקת.


















