הדבר הכי כיף בעולם הוא להיזכר למה אני אוהבת לקרוא.
מכירים את זה, שבתקופות לחוצות קריאת ספרים נדחקת לתחתית רשימת הדברים שצריך לעשות? היא נמצאת איפשהו בין סידור המחסן להכנת חרוזי פימו. לא מקום מכובד במיוחד. ככה יכולה לעבור אצלי תקופה של חודשיים-שלושה בלי שפתחתי ספר חדש.

ואז - אחרי שכל הבלגן נגמר ואני חוזרת לשגרה נורמלית, אני מסתכלת על הארון, ואין לי חשק לפתוח ספר. לא יודעת למה, פשוט לא בא לי. אני חושבת על עוד אלף דברים אחרים שאני יכולה לעשות בזמן הזה, ולא מבינה איך פעם הייתי מסוגלת לקרוא כל כך הרבה.

כל התחושה הזאת מתפוגגת ונעלמת ברגע שאני פותחת בסופו של דבר ספר טוב. פתאום אני לא מסוגלת לעצור. אני לא מסוגלת ללכת לישון, לא לקום ולזרוק זבל, לא ללכת לשירותים - וכל זה רק כדי לא לעזוב את הספר. פתאום אני נשאבת לספר בצורה כזאת, שגם אחרי שסיימתי אותו, אני ישר פותחת אותו שוב פעם וקוראת פרקים נבחרים - רק כדי שהוא לא ייגמר. כדי להישאר חלק מהדמויות והעלילה.

זה מה שמתכונים מכושפים עשה לי. ברגע שפתחתי אותו, הספר תפס אותי. יומיים שלמים הסתובבתי איתו בתיק וניסיתי לגנוב כל דקה אפשרית לקריאה.
נכון שהעלילה לא הכי מקורית בעולם. אבל זה לא משנה. השפה קולחת, הסופרת יודעת איך לסחוף אותך איתה לסיפור, לגרום לך להתאהב בדמויות, לגרום לך לחכות לגמור כל משפט רק כדי שתוכל להתחיל את המשפט הבא - וזה מה שחשוב.

אז למה נתתי את כל ההקדמה הארוכה הזאת על הרגלי הקריאה שלי, בעצם?
כי ברור לי שזה לא הספר הכי טוב שקראתי. זה ספר טוב, טוב מאוד אפילו, אבל אני לא יודעת מה הייתי אומרת עליו אם הייתי קוראת אותו בזמנים רגילים, שאני קופצת בהם מספר לספר. כל מה שאני אומרת זה שהספר הזה הוא תזכורת מעולה לאיך ספרים אמורים להיות. לאיך הם אמורים לסחוף אותך איתם, לעולם שלהם.

"מכשפה לא תחייה". צו תנ"כי קדום שנראה שקיבל היענות מרובה ומוגזמת בימי הביניים. היתה אפילו אינדיקציה פשוטה במקרים של ספק. אם חושדים במישהי שהיא מכשפה (כי, נניח, האוכל שלה אף פעם לא גולש, או שהיא שומרת על היגיינה ולא נדבקת במחלות מדבקות, או שסתם היא אלמנה וחושקים בחלקת האדמה שלה), יש דרך פשוטה לוודא. זורקים אותה לנהר הקרוב. אם היא לא טובעת - זה סימן מובהק לכך שהיא מכשפה, וצריך להעלות אותה על המוקד.

אחר כך עברו השנים, התקדמו הזמנים, וכבר לא שרפו מכשפות. לא באופן יומיומי בכל אופן. וגם כישורי הכישוף כבר לא היו כאלה חזקים, או שמא זו האנטיביוטיקה שגרמה להם להראות כאלה. מצד שני, זה שלא שורפים מכשפה, לא אומר שצריך עכשיו להיות חבר שלה או משהו כזה. וכך הרגלי השריפה חלפו מהעולם והוחלפו בהרגלי נידוי והרחקה. אבל הי, לפחות היא בחיים, לא?

כאן נוצר כר פורה לסיפורים שונים. אם תרצו - מתכון מכושף.
הרכיבים:
1 משפחה עם מורשת משפחתית + כפית סבתא מוזרה
1 עיירה פרובינציאלית וקטנה
חבילה שלמה של נידוי חברתי
קורט הזנחה הורית
שתי כפות אלימות במשפחה
כוס אהבות נכזבות
מלוא הטנא תיאורים מפורטים של מיני מאכלים מוזרים
מאהב מתמיד. או שניים
כוס גדושה שברירי לבבות
אבקת קסם לפי הטעם

הוראות ההכנה:
מערבבים הכל, מקציפים לאור ירח, משנים מינונים לעת הצורך , ומקבלים: "שוקולד", "עגבניות ירוקות מטוגנות", "אדונית התבלינים", או "מתכונים מכושפים". מבשלים על אש ציפיות נמוכה, ומאחסנים לעת הצורך. מגישים קר ביום קיצי לוהט או חום ביום חורפי סוער, ועוברים הלאה, לספר הבא.

הספר הזה נראה, לפחות מבחינה חיצונית, ממש כמו ממתק טעים. אז לקחתי ממנו ביס.
והאמת היא שהתאכזבתי. לא היה לזה בכלל טעם של ממתק טעים. למען האמת, היה לזה יותר טעם של דפים.
לאחר שירקתי את כל הדפים שבלעתי, הבנתי שהממתק שראיתי היה רק תמונה. תמונה, ולא יותר מזה.
בשורה התחתונה: בתמונה (ובתקציר) זה נראה הרבה יותר טעים ממה שיצא במציאות.

*את הספר הזה קראתי מזמן, ואני לא זוכר ממנו כמעט שום דבר, אולי חוץ מזה שהוא השאיר אצלי בפה טעם מר של אכזבה.

ספר מיוחד ביותר.
סיימתי לקרוא אותו היום בהפסקה של המשמרת, ולצערי לא יהיה לי מה ךקרוא בהסעה.
הסיפור הכללי הוא שבחצר משפחת ווירולי ישנו עץ תפוחים שמי שאוכל ממנו רואה את הדבר הכי גדול בחייו, יכול להיות דבר טוב ויכול להיות דבר רע.
אבל לטעמי האישי זה רק סיפור הרקע הכללי. בפועל הספר מספר על 2 בנות וויורלי סידני וקלייר מה הן חושבות על עצמן היום ואיך הן היו בשמן צעירותן. מה חושבים בני העיירה כל אחד מהם על עצמם אז והיום ואיך כל זה משפיע על חייהם היום.
סיפור נפלא ומושך והיה לי קשה נורא לעזוב את הספר מהיד.
אני מאוד ממליצה על הספר. ספר שנותן לנו מחשבה מעבר, האם אנחנו שופטים אנשים כמו שראינו אותם אז... נניח בתיכון או שהתקדמנו הלאה.
אז לסיכום אני מאוד ממליצה 5 מ-5. מירה

מתכונים מכושפים כתבה: שרה אדיסון אלן. מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מאד שמחתי לקרוא את הספר.
לא בגלל שאני שייכת לגילדה של המכשפות.
נכון שיש לי מטאטא, אבל הקשר שלי לקיטרינג או למשפחת וייוורלי או לעיירה בסקום שבדרום ארה"ב הוא קשר ספרותי בלבד, תודות לספר שובה לב זה.
"שובה לב" אלו מלים מגב הספר ואני בהחלט מסכימה להם.
הסיפור הוא על משפחה שנחשבה לחריגה בבסקום. קלייר וייוורלי היא בעלת קיטרינג המשלבת במאכלים שלה צמחים מגינתה. לצמחים תכונות המשפיעות בדרך כלל על האוכל.
למה 'בדרך כלל'? כי למשל על טיילר יוז, מרצה לאמנות שגר בבית הסמוך לקלייר הם לא משפיעים. כדי שלא אגניב ספוילרים לסקירה, לא אספר למה בדיוק התכוונה קלייר כשהכינה לטיילר את המאכלים המסויימים האלה.
נוסף לקלייר וטיילר,הסיפור מספר גם על סידני(28) אחותה הצעירה של קלייר (34) ועל ביי הילדה, בתה של סידני. שכבר בגיל הצעיר שלה ניכר בה שהיא בת למשפחת וייוורלי ושיש לה תכונות מיוחדות. רגישות יתר לאנשים ותופעות? יכולות של מכשפה?. לביי מאד חשוב להיות שייכת. המעבר לבוסקום והמגורים עם אמה בבית דודתה קלייר,
נותנים לה בסופו של סיפור את ההרגשה ש:"כן, הכל יהיה בסדר עכשיו. מושלם למען האמת." (עמ' 267) כך מסתיים הספר בדבריה של ביי הילדה.
ניתן להבין שלפני כן לא הכל היה בסדר ורחוק משלמות:
לקלייר יש הרבה מה ללמוד על עצמה כדי שהדברים יוכלו להסתדר עבורה.
סיפור החיים של סידני, (אגב קלייר וסידני הם אחיות למחצה, לכל אחת אב אחר) הוא סיפור קשה.
הדמויות העיקריות הנוספות בספר לכל אחת מהן יש את סיפור הרקע שלה. המקשה עליה 'לזרום'. רק לאחר שהן מנהלות דו שיח (עצמי או עם זולת משמעותי) הן יכולות להנות מחייהן.
כסיכום אציע את הבית בבוסקום כמרכז את קווי העלילה. אם כי היא מתרחשת לא רק שם.
הבית הוא הבית שקלייר ירשה מהסבתא שלהן (בנוסף לתכונות משפחתיות אחרות) ואליו מגיעה סידני כדי למצוע מקלט ולאפשר לביי לגדול.
סידני לא אהבה את בוסקום ועוד פחות אהבה להיות שייכת למשפחת וייוורלי. בסופו של סיפור היא מרגישה עצמה שייכת לבוסקום, למשפחה ולבית, כולל עץ התפוחים המיוחד שבגנה.
זהו סיפור על הצורך להיות שייך המסופר באופן חינני ומעניין.
לא אוכל לסיים רשימה זו מבלי מספר אמירות על עץ התפוחים:
הפגישה הראשונה שלנו עם העץ היא בעמ' 12 מנקודת הראות של קלייר :
"... לפתע קפאה במקומה. היא הסתובבה והביטה סביבה. הגן היה שקט ולח, עץ התפוחים בעל המזג ההפכפך שבקצה החלקה נרעד מעט, כמתוך חלום. דורות של בני וייוורלי טיפחו את הגן הזה. עברם היה טמון באדמה הזאת, אך גם עתידם...."
טיילר (עמ' 30 ו-31)
"כפות רגליו פגעו במשהו, והוא השפיל מבט וראה שבעט בתפוח. עיניו עקבו אחר שביל תפוחים אל ערמה קטנה שלהם, סמוכה לגדר. תפוח נוסף פגע בארץ בחבטה. זו היתה הפעם הראשונה שהתפוחים נשרו בצד שלו של הגדר. למעשה הוא לא היה יכול אפילו לראות את העץ מן הצד שלו." הוא הרים תפוח ורוד קטן, ניגב אותו בחולצתו ונגס בו.............................................. ואז הוא חלם חלום מדהים.
קלייר בשיחה עם אחיניתה ביי (עמ' 213)
"העץ הזה לא מסוגל לא לדחוף את האף" .......
העץ התנער כלפי מעלה כשנכנסו לגן.
(ביי) "הוא בטח די בודד."
קלייר ניענה בראשה והלכה להביא את חפירה מן הסככה. "הוא נרגן ואנכי, ביי. אל תשכחי את זה. הוא רוצה לספר לאנשים דברים שאסור שידעו."
קלייר נהגה לאסוף את התפוחים ןלהטמין אותם באדמה, כדי שהאנשים לא יאכלו אותם, מהסיבה האמורה במשפט הקודם.
(עמ' 264) על דיויד, אביה של ביי שברח בבהלה אחרי שאכל מהתפוח: "משהו רע עמד לקרות לו בכלא, והוא ידע את זה. זה בוודאי מה שראה כשאכל את התפוח, הסיבה שבגללה ברח... "
אנחנו כמעט נפרדים מהמסופר ומהעץ בעמ' 266 : "ביי צפתה בשלושתן מתחבקות, ואז יוצאות מהגן באשכול של בנות וייוורלי, מדברות עם הידים, נוןגעות, צוחקות.
העץ רעד מהתרגשות, כאילו צחק איתן.
הוא השליך תפןח אחריהן."

לקחתי הספר כסוג של הימור שהתגלה מוצלח במיוחד. סיפור קליל שכתוב בצורה קולחת, נעימה, מלא הומור. ממש לא ספר ילדים למרות הנושא.
מסוג הספרים שגורמים לך לחייך יחד עם הגיבורים ולהעצב איתם. הצטערתי שנגמר.

ספר מעניין סוחף העלילה די שונה מספרים אחרים העוסקים בבכישוף.
הרגשתי שהספר קצת לא גמור.
אך היה מהנה ביותר לקרוא את הספר. מאוד אהבתי את עץ התפוחים מומלץ בחום....

ספר מקסים , קליל ומזכיר את מוכרת התבלים .